המצור על מחנהו של קיקרו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
המצור על מחנהו של קיקרו
מערכה: מרד אמביוריקס
מלחמה: מלחמת גאליה
תאריך התחלה: 54 לפנה"ס
קרב לפני: קרב אטואטוקה
קרב אחרי: המצור על מחנהו של לאביינוס
מקום: ליד נאמור, גאליה בלגיקה (כיום בבלגיה)
50°28′00″N 4°52′00″E / 50.46666667°N 4.86666667°E / 50.46666667; 4.86666667 קואורדינטות: 50°28′00″N 4°52′00″E / 50.46666667°N 4.86666667°E / 50.46666667; 4.86666667 
עילה: מרידה כללית בגאליה בלגיקה
תוצאה: ניצחון רומי
הצדדים הלוחמים
מפקדים

לא ידוע

כוחות
  • בהתחלה לגיון אחד: כ-3,000 - 4,000 חיילים
  • בהמשך 3 לגיונות וכן כמה מאות פרשים וחיילים מחיל העזר, סך הכל כ-10,000 חיילים

לא ידוע, אך רבים

אבידות

לא ידוע

לא ידוע

המצור על מחנהו המבוצר של הלגאטוס קווינטוס טוליוס קיקרו התרחש בחורף 54 לפנה"ס. העימות התרחש על רקע של מרד אמביוריקס במהלך מלחמת גאליה. קיקרו הצליח לשלוח סייר שהודיע לקיסר על המצור והלה חש לעזרתו. בקרב שהתפתח בין כוחותיו של קיסר לגאלים, הצליח קיסר לגבור על הגאלים והציל את קיקרו ואת הלגיון שתחת פיקודו מהשמדה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבלגים שהוכנעו בשנת 57 המתינו כמה שנים ומרדו בחורף שנת 54. המרידה נפתחה בניצחון מוחץ לאמביוריקס כשהצליח להוליך שולל את הלגאטים לוקיוס אורונקולאוס קוטהלטינית: Lucius Aurunculeius Cotta) ואת קווינטוס טיטוריוס סבינוס (בלטינית: Quintus Titurius Sabinus) ולהשמיד את הצבא שעמד תחת פיקודם שהורכב מהלגיון ה-14 וחמש קוהורטות נוספות.

מעודדים מהצלחתם תקפו הבלגים את המחנה המבוצר של קיקרו. הגאלים היו חסרי כלי מצור מתוחכמים ולא יכלו לכבוש מחנה רומי מבוצר והסתפקו בהטלת מצור. קיקרו נקלע לסיטואציה מסוכנת מאוד כי מלאי המזון במחנה הלך ואזל והגאלים יירטו את שליחיו שניסו להודיע לקיסר על מצבם הקשה. רק כעבור כשבוע הצליח אחד השליחים להסתנן דרך קווי הגאלים ולהודיע לקיסר על מצבם הקשה.

יוליוס קיסר שחנה עם לגיון אחד היה עמוס במטען רב שלא יכול היה להפקיר ולכן הורה לקווסטור שלו, מרקוס קראסוס לצאת מיד לכיוונו בראש הלגיון שתחת פיקודו, כדי לשמור על המטען יקר הערך ואילו הוא עצמו יצא בראש הלגיון שלו לעזרתו של קיקרו. בנוסף, יצאו שליחים בהולים ללגאטים נוספים להתאסף ליד גבולותיהם של הנרווים. עד שקיסר הגיע למחנהו של קיקרו התאסף תחת פיקודו צבא שכלל שני לגיונות, כמה מאות חיילים מחיל העזר ופרשים, סך הכל למעלה מ-7,000 חיילים.[1]

הצדדים הלוחמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומאים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה זו הצבא הרומי היה צבא מקצועי וחייליו ראו בשירות בו קריירה ארוכת שנים. המבנה המבצעי החשוב ביותר בצבא הרומי היה הלגיון, שנחלק לקוהורטות. בלגיון שירתו אזרחים רומאים בתפקידי חיל רגלים כבד ולא נכללו בו חיילים קלי חימוש או פרשים. בנוסף ללגיונות שירתו בצבא הרומי חילות עזר שחייליהם גויסו מקרב עמים כבושים או מקרב שכירי חרב. חיילים אלו שירתו בחיל הפרשים וביחידות של חיל רגלים קל.

הלגיונר היה מוגן היטב בשריון שרשראות, מגן גדול סקוטום ועל ראשו קסדה טובה. שריונו של הלגיונר היה טוב כמו שריונו של האריסטוקרט הגאלי, אך היות שהאריסטוקרטים היו מעטים היווה השריון הכבד של הלגיונר יתרון מכריע בקרב. לחימושו השתמש הלגיונר בחרב גלדיוס שאורכה כ-50-65 ס"מ ונועדה בעיקר לדקירה, בפגיון כבד ובכידון הטלה כבד - פילום. הפילום היה יעיל לטווח של כמה עשרות מטרים והיה מסוגל לפלח את המגן של היריב ואף להוציא אותו מכלל שימוש. כך נותר הלוחם הגאלי חשוף ללא מיגון אפקטיבי כלשהו, נתון לחסדי הלגיונר המשוריין בכבדות.

בתקופה זו נחלק הלגיון ל-10 קוהורטות (סדר גודל של גדוד, 480-600 לוחמים), כל אחת בת שש קנטוריות (סדר גודל של פלוגה, 80-100 לוחמים) תחת פיקודו של קנטוריון.[2] סביר להניח שבתחילת המערכה כלל כל לגיון כ-5,000 לוחמים,[3] ובסופה נותרו בו כ-4,000 בגלל האבידות בקרבות. בעקבות הרפורמה המריאנית כלל הלגיון אך ורק חיל רגלים כבד ולא היו בו כוחות קלים כלשהם או פרשים. בנוסף, כל לגיון כלל יחידות ארטילריה אורגניות. כל קנטוריה הייתה מצוידת בסקורפיון (סוג של בליסטרה קלה) ואילו לכל קוהורטה נוספה בנוסף לכך בליסטרה כבדה יותר. לגיון בתקן מלא כלל 60 סקורפיונים ו-10 בליסטרות.[4]

בגלל היעדר הפרשים בלגיונות נאלץ קיסר לגייס פרשים מקרב בעלי בריתו. מרביתם גויסו מקרב השבטים הגאלים שהיו נאמנים לו ומספרם השתנה משנה לשנה, אך בכל אופן לא היה גבוה במיוחד ועמד בממוצע על כ-3,000[5] עד כ-4,000 פרשים.[6] בשנת 55 דיווח קיסר בספרו שמשרתים בצבאו 5,000 פרשים, אם כי זה מספר חריג. בנוסף, שירתו בצבאו עוד כ-500 פרשים גרמאנים.[7]

כוחות רגלים קלים סופקו על ידי חיל העזר. שמם מטעה מעט; אמנם רבים אכן היו חמושים באופן קל ללא מיגון כבד, אך חלקם היו מוגנים היטב בשריון. השם "קל" מצביע לא רק על סוג החימוש, אלא בעיקר על צורת הלחימה: לגיונרים נלחמו במערך צפוף ואילו חיילי העזר נלחמו במערך פזור יותר. כוחותיו הקלים של קיסר כללו קלעים מהאיים הבלאריים, מטילי כידונים מנומידיה ועוד.

על כל קנטוריה פיקד קנטוריון, שהיה קצין מקצועי. הקנטוריונים היוו את עמוד השדרה של הצבא הרומי; תפקידם לא הוגבל רק לפיקוד על הקנטוריה, אלא גם לאימון החיילים ולפיקוח על המשמעת בקנטוריה. על הלגיון עצמו פיקדו שישה טריבונים, חלקם לא היו אנשי צבא מקצועיים והיו צעירים בתחילת דרכם הפוליטית, אך חלקם היו בני מעמד הפרשים והיו קצינים מנוסים ששירתו בלגיון זמן רב.[8] יחד עם זאת, אף טריבון לא מונה למפקד עליון של הלגיון. בכל שנה נבחרו ברומא 24 טריבונים, אך רק חלק מהם יועדו לתפקידים צבאיים. לכן, סביר להניח שרוב (או אפילו כל) הטריבונים מונו על ידי קיסר עצמו. בנוסף, היו בלגיון בעלי תפקידים נוספים.[9]

הגאלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החיילים הגאלים רכשו את כלי נשקם בעצמם. החיילים היעילים ביותר בצבא הגאלי הגיעו מקרב האצולה הלוחמת, אך אלה היו מעטים וגם הם לא התאמנו באופן מסודר, אלא הסתמכו בעיקר על גבורה אישית שהתאימה לאורח הלחימה הגאלי. שיטה זו, המסתמכת על גבורה אישית, הייתה נחותה יחסית לשיטה שנקטו בה הלגיונרים שנלחמו כיחידה מלוכדת אחת. חלק הארי של הצבא גויס מקרב האיכרים שהיו חסרי הכשרה צבאית ויעילותם הצבאית הייתה מעטה. מרבית השבטים הגאלים היו דרי יבשה ולא החזיקו צי צבאי. הוונטים, שישבו באזור חצי האי ברטאן, היו יוצאי דופן מבחינה זו והחזיקו צי פעיל.

הלוחמים הגאלים היו בדרך כלל לא מוגנים בשריון גוף ורק האריסטוקרים העשירים היו יכולים להרשות לעצמם שריון שרשראות.[10] נעשה שימוש מסוים בקסדות שיוצרו באיכות טובה, אך גם אלו לא היו נפוצות במיוחד. להגנתם השתמשו בעיקר במגן גדול עשוי מעץ, שהיה חיוני גם לצורת הלוחמה הגאלית. להתקפה השתמשו הגאלים בעיקר בחרבות ארוכות,[11] שהיו גדולות בהרבה מגלדיוס, החרב הרומית הטיפוסית. אורכה של החרב הגאלית בתקופה זו הגיע עד כ-90 ס"מ. החרב נועדה בעיקר לשיסוף ורבות היו עם קצה מעוגל. הגאלים השתמשו גם בחניתות קשתות, כידונים וקלע, אך אלה היו נפוצים פחות מהחרבות הארוכות.

בגלל העדר סמכות מדינית אחת, גייס כל שבט את צבאו בנפרד והיה לו מפקד משלו. הפיקוד העליון היה בידיו של ראש השבט והוא גייס את נאמניו, שכל אחד מהם סיפק בעצמו את כלי נשקו. בעתות מצוקה גויסה מיליציה מקרב האיכריים החופשיים.[12] כמו כן, לחלק מהשבטים הגדולים היו שבטים שהיו בני חסותם ובעתות מצוקה שבטים אלה איחדו את כוחותיהם. כמו כן, פעמים אחדות במהלך מלחמת גאליה מספר שבטים יצרו קואליציה שבחרה פיקוד משותף. קואליציות אלה היו שבירות ובדרך כלל לא החזיקו מעמד זמן רב. כמו כן, שבטים רבים, במיוחד מדרום מזרח גאליה, שיתפו פעולה עם יוליוס קיסר. שיתוף הפעולה של השבטים בא לידי ביטוי בגיוס חיילים לצבאו של יוליוס קיסר ומתן אספקה.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרומאים נהגו להקים מחנה מבוצר מעץ מוקף חומה עם צריחים וחפיר. כיבושו של מחנה כזה דרשה כלי מצור מתוחכמים או הטלת מצור בניסיון להרעיב את חיל המצב.

עם הטלת המצור נקט המפקד בשטח, הלגאטוס קווינטוס טוליוס קיקרו, אחיו הצעיר של מרקוס טוליוס קיקרו, יוזמה, אף שלא היה בקו הבריאות. הורה באופן מידי על חיזוק החומות וחייליו בנו 120 צריחים נוספים, בנוסף לאלה שהיו כבר על גבי החומה. בנוסף, עודד את חייליו ושמר על מוראל גבוה בצבאו. כמו כן, מיד עם תחילת המצור ניסה ליצור קשר עם קיסר כדי לקבל תגבורות. למרות העדר כלי מצור, ניסו הגאלים לכבוש את המחנה ולמחרת הטלת המצור הסתערו על החומות תוך כדי שימוש בסולמות וכלים דומים שהיה באפשרותם להשיג. התקפה זו נהדפה על ידי החיילים הרומים.

הבלגים הקימו סוללת עפר וחפיר כדי למנוע את הקשר בין המחנה הנצור לעולם החיצון. הגאלים למדו את שיטת המצור הזה מהרומאים עצמם. לאחר השלמת עבודות הכיתור, לא נחו הגאלים על שמריהם. כשבוע לאחר תחילת המצור העלו חיילים קלי חימוש על ראש הסוללה והתחילו להמטיר על הרומאים חצים בוערים וכלי הצתה אחרים כתוצאה מכך, אוהלים רבים עלו באש. הגאלים התעודדו מהצלחתם, תקפו את החומות, אך נהדפו באבדות כבדות.

בינתיים קיסר הצליח להגיע עם כוח תגבורת שכלל שני לגיונות וכוחות עזר. אלה נערכו מול הגאלים והחלו התכתשויות בין פרשי הצדדים. קיסר ניצב מול אתגר קשה. מצד אחד, אספקתו הייתה דלה ולא הייתה לו אפשרות לתמרן לאורך זמן כי לא היו לו האמצעים להאכיל את חייליו. מצד שני, הגאלים ניצבו בעמדה עדיפה ומספרם היה גדול בהרבה ממספר חייליו. מצד שלישי, היה חייב להציל את הלגיון הנצור, במיוחד לאור השמדתו של הכוח הגדול שהיה תחת פיקודם של סאבינוס וקוטה.

לכן, רצה לפתות את הגאלים לתקוף אותו. כדי לשכנעם שקל להביסו הורה להקים מחנה קטן במיוחד כדי להסוות את מספר חייליו. כמו כן, המחנה שבנו הרומאים היה מבוצר בצורה טובה יותר מאשר בדרך כלל, הכול כדי לשכנע את הגאלים שהרומאים חוששים מהתקפה. הגאלים בלעו את הפיתיון ותקפו את המחנה. כדי להעצים את אפקט ההפתעה, פקד קיסר לא לאייש את החומות והגאלים הצליחו לעלות על הסוללה ללא התנגדות ורק אז הורה קיסר על התקפת נגד כוללת. ההתקפה נחלה הצלחה מסחררת והגאלים נסוגו.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Phil Barker, The Armies and Enemies of Imperial Rome.
  • P.A. Brunt, Italian Manpower 225 BC - 29 AD. Oxford university press, 1971.
  • Nic Fields, The Roman Army: The Civil Wars 88 - 31 BC. Osprey, 2008
  • Kate Gilliver, Caeser's Gallic Wars. Osprey, 2002
  • Adrian Goldsworthy, The complete Roman Army. Thames & Hadson, 2003.
  • Adrian Goldsworthy, Ceaser - The life of Colossus. Yale university press, 2006
  • J. Harmand, Une campagne cesarienne: Alesia. Paris, A. J. Picard et Cie, 1967
  • Lawrence Keppie, The Making of the Roman Army. Routledge, 1988.
  • Peter S. Wells, The barbarians speak: how the concquered peoples shaped Roman Europe. Prinston university Press, 2001.
  • Peter Wilcox, Rome's enemeis 2: Gallic and Brittish Celts. Osprey, 1985
  • Peter Wilcox and Rafael Trevino, Barbarians against Rome: Rome's Celtic, Germanic and Gallic enemies. Osprey, 2000

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Goldsworthy (2006), p. 186
  2. ^ לפירוט אודות מספרי הלוחמים בלגיון ראו בהרחבה P. A. Brunt, pp. 687-693
  3. ^ Nic Fields, p. 11
  4. ^ Adrian Goldsworthy (2003), p. 192
  5. ^ Goldsworthy (2006), p. 196
  6. ^ Nic Fields, p. 17
  7. ^ Phil Barker, p. 18
  8. ^ Adrian Goldsworthy (2003) p. 49
  9. ^ .Adrian Goldsworthy (2006), p 193
  10. ^ Kate Gilliver p. 24
  11. ^ Peter Wilcox, Rome's enemeis 2: Gallic and Brittish Celts p 23
  12. ^ Kate Gilliver, p. 24