המקורות והסחר בבדיל בעת העתיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בדיל הוא מתכת חיונית ביצירת ארד, והרכש שלו היה חלק חשוב בתרבויות העת העתיקה מתקופת הברונזה ואילך. השימוש בבדיל החל במזרח התיכון ובבלקן בסביבות תחילת האלף ה-3 לפנה"ס.

מקורות וצורתו בטבע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיל הוא יסוד כימי נדיר יחסית בקרום כדור הארץ, שיעורו בא לידי ביטוי בכ-2 חלקים למיליון (ppm). לשם השוואה:

שיעור היסודות בקרום כדור הארץ (Valera & Valera 2003, p. 10)
שם היסוד שיעור בקרום כדור הארץ (ppm)
בדיל 2 חלקים למיליון
אבץ 94 חלקים למיליון
ברזל 50,000 חלקים למיליון
נחושת 70 חלקים למיליון
עופרת 16 חלקים למיליון
ארסן 5 חלקים למיליון
כסף 0.1 חלקים למיליון
זהב 0.005 חלקים למיליון

מקורות בדיל ידועים בימי קדם כללו את חגורת הבדיל הדרום-מזרחית שיוצאת מיונאן בסין לחצי האי המלאי; דבון וקורנוול באנגליה; ברטאן בצרפת; הגבול בין גרמניה לצ'כיה; ספרד; פורטוגל; איטליה; מרכז ודרום אפריקה (Wertime 1979, p. 1; Muhly 1979). סוריה ומצרים הוצעו כמקורות משניים של בדיל, אך הראיות הארכאולוגיות לכך אינן חד משמעיות.

חפצי ברונזה מבוססי ארסן מופיעים לראשונה במזרח התיכון, בה בדרך כלל נמצא ארסן בעפרות נחושת, אך כאשר הסיכונים הבריאותיים מהארסן נהיו ברורים, החל החיפוש אחר מקורות לעפרות בדיל מסוכנות פחות (Charles 1979, p. 30). מגמה זו יצרה את הביקוש הגבוה למתכת הבדיל הנדירה במרחב הים תיכוני וגרמה לרשת סחר ענפה שקשרה בין מקורות הבדיל הרחוקים לשוקי תרבויות תקופת הברונזה.

המינרל קסיטריט (SnO2), בדיל מחומצן, היה ככל הנראה המקור הראשוני לבדיל בימי קדם. צורות אחרות של עפרות בדיל כגון סטניט (סולפיד של נחושת, ברזל ואבץ) היו פחות עשירות בסולפידים, ולכן הצריכו תהליך התכה מסובך יותר. מרבצי קסיטריט לרוב מצטברים בסחף ערוצי נחלים בשל שילוב התכונות שלהם: העובדה כי הם קשים יותר, כבדים יותר, ועמידים יותר מבחינה כימית מאשר הגרניט, בסביבתו הם בדרך כלל נוצרים (Penhallurick 1986). ניתן למצוא בקלות מרבצים של קסיטריט בגדות נהרות, ואולי המחפשים השתמשו באותן שיטות ששימשו לזיהוי זהב במרבצי חול. תכונה בולטת של הקסיטריט אשר נוצלה על ידי מחפשי הבדיל בתקופת הברונזה המוקדמת היא צבעו, בדרך כלל בגוון כהה; שחור או סגול.

שימוש בעת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לתארך מיצוי ושימוש בבדיל לתחילת תקופת הברונזה בסביבות שנת 3000 לפני הספירה, במהלכן היו לחפצי נחושת שהופקו מעפרות תכונות פיזיקליות שאינן עקביות (Cierny & Weisgerber 2003, p. 23). הברונזה של העת המוקדמת הכילה פחות מ-2% של בדיל או ארסן, ולכן היא נתפסה על ידי חוקרים כתוצאה של סגסוגת שנוצרה שלא במתכוון, זאת בין השאר בשל הימצאות עקבות בעפרות נחושת כגון tennantite, המכילה ארסן (Penhallurick 1986, p. 4). התוספת של מתכת שנייה לנחושת מגבירה את קשיותה, מורידה את טמפרטורת ההיתוך שלה ומשפרת את תהליך היציקה על ידי קבלת מתכת שבמצב צבירה נוזלי היא דלילה יותר וכאשר היא מתקררת, מתקבלת מתכת מוצקה דחוסה יותר וספוגית פחות (Penhallurick 1986, pp. 4–5). זו הייתה המצאה חשובה שאיפשרה יציקה של צורות מורכבות הרבה יותר בטכניקת השעווה האבודה של תקופת הברונזה.

חשיבות ארכאולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

חשיבותו של הבדיל להצלחת תרבויות תקופת הברונזה והמחסור במשאב זה מציעה הצצה לאינטראקציות המסחריות והתרבותיות של אותה תקופה, ולכן היוותה מוקד למחקרים ארכאולוגיים אינטנסיביים. עם זאת, מספר בעיות הטרידו את מחקר כריית הבדיל בעת העתיקה כמו שרידים ארכאולוגיים נדירים של כריית מרבצי חול, הרס מכרות עתיקים על ידי פעולות כרייה מודרניות, ושימור לקוי של חפצי בדיל טהורים עקב תכונת הבדיל לשנות את האלוטרופיה שלו בשל מה שנקרא "הדבר של הבדיל". לבעיות אלו מצטרף הקושי בחיבור בין חפצי בדיל ועפרות למוצא הגאולוגי שלהם באמצעות ניתוח על ידי שימוש באיזוטופ או בעזרת יסוד קורט. הוויכוח הארכאולוגי הנוכחי עוסק במקורות הבדיל בתרבויות הקדומות ביותר מתקופת הברונזה של המזרח הקרוב (Penhallurick 1986; Cierny & Weisgerber 2003; Dayton 1971; Giumlia-Mair 2003; Muhly 1979; Muhly 1985).

מקורות קדומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגיון טקסי ענקי מסוג פלוגרסקנט-אוממרשאן, פלוגרסקנט, צרפת, 1500–1300 לפני הספירה.[1]
מכרה בדיל בו עשו שימוש בגלגל להסבת אנרגיית תנועת המים למעלית לכורים מתקופת ימי הביניים בדרטמור, בריטניה[2]

באירופה יש מעט מאוד מקורות לבדיל. לכן, לאורך העת העתיקה הבדיל יובא ממרחק רב, ממחוזות הידועים כעשירים במרבצי הבדיל שלהם. אלה היו הרי אורה (Erzgebirge) לאורך הגבול המודרני בין גרמניה לצ'כיה, חצי האי האיברי, ברטאן בצרפת המודרנית, ודבון וקורנוול בדרום מערב בריטניה (Benvenuti et al. 2003, p. 56 ; Valera & Valera 2003, p. 11). ישנם מספר מרבצים קטנים יותר של בדיל בבלקן (Mason et al. 2016, p. 110) וידוע על מקור מינורי אחר של בדיל במונטה ולריו בטוסקנה, איטליה. המקור הטוסקני נוצל על ידי כורים אטרוסקים בסביבות שנת 800 לפנה"ס, אך הוא לא היה מקור משמעותי של בדיל לשאר חלקי הים התיכון (Benvenuti et al. 2003). באותה תקופה נאלצו האטרוסקים לייבא בדיל מצפון מערב חצי האי האיברי, ומאוחר יותר מקורנוול (Penhallurick 1986, p. 80).

נטען כי בדיל נכרה לראשונה באירופה בסביבות שנת 2500 לפני הספירה בהרי האורה, והידע על טכניקות כריית בדיל והפקת ארד מבוסס בדיל התפשט משם לברטאן וקורנוול בסביבות שנת 2000 לפנה"ס, ובמקביל מצפון מערב אירופה לצפון מערב ספרד ופורטוגל בערך באותו זמן. (Penhallurick 1986, p. 93). עם זאת, החפץ היחיד מתקופת הברונזה ממרכז אירופה שמקור הבדיל שלו הוכח מדעית הוא דיסק השמיים של נברה, ורכיב הבדיל שבו (וכן הזהב, אם כי לא הנחושת שמרכיבה אותו), הוכח על ידי איזוטופים של בדיל שמקורם מקורנוול (Haustein, Gillis & Pernicka 2010). בנוסף, ממצא נדיר של מטיל בדיל טהור בסקנדינביה הוכח בפני קורנוול (Ling et al. 2014). עדויות זמינות, אם כי מוגבלות מאוד, מצביעות על כך על קורנוול כמקור המוקדם היחיד של בדיל במרכז וצפון אירופה.

ברטאן – ממול קורנוול על גדות הים הקלטי – בה יש מרבצים משמעותיים של בדיל שמראים עדויות למיצוי נרחב לאחר הכיבוש הרומי של גאליה בשנות ה-50 לפני הספירה ואילך (Penhallurick 1986, pp. 86–91). ברטאן נותרה מקור משמעותי של בדיל לאורך כל ימי הביניים.

במסגרת מחקר גיאוכימי הוכח על קבוצה של 52 ממצאי ברונזה מתקופת הברונזה המאוחרת בבלקן כי הבדיל שלהם הגיע ממקורות מרובים. המחקר התבסס על המתאם בין הבדלי איזוטופ בדיל למיקומים השונים של הממצאים. בעוד שמיקומם של מקורות בדיל אלה הם נפרדים, אך אינם ודאיים. ניתן להסיק כי רובה של קבוצת החפצים הסרבית והגדולה יותר נגזרת ממקורות בדיל ממערב סרביה (למשל הר Cer), בעוד שהחוקרים מסיקים מהממצאים כי מקורות הבדיל של קבוצת החפצים הקטנה יותר, ממערב רומניה, מקורם במערב רומניה (Mason et al. 2016, p. 116).

בדיל מחצי האי האיברי נסחר ברחבי הים התיכון בתקופת הברונזה, והופק באופן נרחב בתקופה הרומית. אך מרבצי הבדיל האיבריים נשכחו ברובם במהלך תקופת ימי הביניים, ולא התגלו מחדש עד המאה ה-18, וקיבלו חשיבות מחודשת רק באמצע המאה ה-19 (Penhallurick 1986, pp. 100–101).

קורנוול ודבון היו מקורות חשובים של בדיל לאירופה ולאזור הים התיכון בתקופת העת העתיקה, וייתכן שהיו המקורות הראשונים לבדיל במערב אירופה, עם עדויות למסחר למזרח הים התיכון עד לתקופת הברונזה המאוחרת.[3] מקורות אלו שלטו רק מהתקופה הרומית המאוחרת במאה ה-3 לספירה בשוק האירופי, בשל מיצוי עד תום של מכרות בדיל ספרדיים רבים (Gerrard 2000, p. 21). קורנוול שמרה על חשיבותה כמקור בדיל לאורך ימי הביניים ועד לתקופה המודרנית (Gerrard 2000).

אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במערב אסיה יש מעט מאוד עפרות בדיל; המקורות המעטים שנמצאו בתקופה האחרונה הם חסרי משמעות מכדי להסביר שמילאו תפקיד מרכזי ברוב תקופת העת העתיקה (Cierny & Weisgerber 2003, p. 23). עם זאת, ייתכן שמקורות אלו נוצלו בתחילת תקופת הברונזה והם אחראיים על פיתוח טכנולוגיית הייצור בתקופת הברונזה המוקדמת (Muhly 1973 ; Muhly 1979). קסטל,[4] בדרום טורקיה, הוא אתר מכרה עתיק לקסיטריט ששימש בין השנים 3250 עד 1800 לפני הספירה. הוא מכיל קילומטרים של מנהרות, חלקן רק גדולות מספיק לילד. באתר נמצא קבר המכיל שלדי ילדים שכנראה היו פועלים במכרה. המכרה ננטש, כאשר נותרו מצרפים וכלים נוספים באתר. העדות הבאה להוכחת ייצור בדיל טהור במזרח התיכון היא מטיל שנמצא על הספינה הטרופה מאולו-בורון לחופי טורקיה ומתוארך לשנת 1300 לפני הספירה (Hauptmann, Maddin & Prange 2002).

אמנם ישנם מספר מקורות של גבישי קסיטריט במרכז אסיה, כלומר באוזבקיסטן, בטג'יקיסטן ובאפגניסטן, אשר מראים סימנים של כרייה החל משנת 2000 לפני הספירה (Cierny & Weisgerber 2003, p. 28), הארכאולוגים חלוקים בשאלה אם הם היו מקורות משמעותיים של בדיל עבור תרבויות הברונזה המוקדמות של המזרח התיכון (Dayton 2003 ; Muhly 1973 ; Maddin 1998 ; Stech & Pigott 1986).

בצפון אסיה מרבצי הבדיל היחידים שנחשבים ככאלו שהתאימו למיצוי על ידי עמי קדם ממוקמים באזור המזרחי הרחוק של סיביר (Dayton 2003, p. 165). נראה כי מקור בדיל זה נכרה על ידי אנשי הערבה האירואסייאתית (סְטֶפָּה), אלה מכונים בספרות המקצועית תרבות סיימה-טורבינו [5] ופעלו בסביבות שנת 2000 לפני הספירה, וכמו כן על ידי נכרו על ידי היושבים בצפון סין בערך באותה תקופה (Penhallurick 1986, p. 35).

במזרח אסיה יש מספר מרבצים קטנים של גבישי קסיטריט לאורך הנהר הצהוב. מרבצים אלו נכרו על ידי תרבות הברונזה הסינית הקדומה ביותר של ארליטו ושושלת שאנג (שנת 2500 עד 1800 לפני הספירה). עם זאת, המרבצים העשירים ביותר באזור, וכן בכל כדור הארץ, נמצאים בדרום מזרח אסיה, ומשתרעים מיונאן בסין עד חצי האי המלאי. מרבצי יונאן לא נכרו עד סביב שנת 700 לפנה"ס, אך על פי טקסטים היסטוריים של שושלות האן, ג'ין, טאנג, וסונג, היו למקור העיקרי של בדיל בסין החל מתקופת שושלת האן, (Murowchick 1991, pp. 76–77). תרבויות אחרות בדרום מזרח אסיה ניצלו את המשאבים המשופעים בגבישי הקסיטריט בין האלף השלישי לשני לפני הספירה, אך בשל היעדר חפירות ארכאולוגיות באזור, מעט מאוד ידוע על כריית בדיל בעת העתיקה בחלק זה של העולם.

נעשה שימוש בבדיל בתת היבשת ההודית החל משנת 1500 עד 1000 לפני הספירה (Hedge 1979, p. 39 ; Chakrabarti & Lahiri 1996). אמנם בהודו יש כמה מרבצים קטנים ומפוזרים של בדיל, אך הם לא היו מקור עיקרי של בדיל לתרבויות תקופת הברונזה ההודית, כפי שמראה תלותם בבדיל מיובא.

אפריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אומנם קיימים עורקי מחצבי בדיל עשירים במרכז ובדרום אפריקה, אך השאלה פתוחה האם נכרו בעת העתיקה (Dayton 2003, p. 165). עם זאת, ידוע כי תרבות הבנטו בזימבבווה כרתה, התיכה וסחרה באופן פעיל בבדיל בין המאות ה-11 וה-15 לספירה (Penhallurick 1986, p. 11).

אמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבצי בדיל קיימים בחלקים רבים של דרום אמריקה, אלו כוללים מרבצים צנועים בדרום פרו, קולומביה, ברזיל וצפון מערב ארגנטינה, ומרבצים עשירים של גבישי הקסיטריט הניתנים לכרייה בצפון בוליביה. פיקדונות אלה נכרו כבר בשנת 1000 לספירה בייצור ארד מבוסס בדיל על ידי תרבויות האנדים, כולל אימפריית האינקה המאוחרת יותר, אשר ראתה את ארד הבדיל כ"סגסוגת הקיסרות". במרכז אמריקה, המקור היחיד הידוע לכרייה של בדיל בימי קדם נמצא במחוז הבדיל סקטקס בצפון מרכז מקסיקו, שסיפק לתרבויות מערב מקסיקו מספיק בדיל לייצור ארד (Lechtman 1996, p. 478).

אוסטרליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חגורת הבדיל של דרום מזרח אסיה משתרעת עד לטסמניה, אך מתכות לא נכרו באוסטרליה עד להגעת האירופאים בשנות ה-80 של המאה ה-19.

סחר עתיק[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל האופי המפוזר של מרבצי הבדיל ברחבי העולם ואופיו החיוני ליצירת ארד מבדיל, סחר הבדיל מילא תפקיד חשוב בהתפתחות התרבויות בעת העתיקה. ארכאולוגים שיחזרו חלקים מרשתות הסחר הנרחבות של תרבויות עתיקות מתקופת הברונזה ועד ימינו, תוך שימוש בטקסטים היסטוריים, חפירות ארכאולוגיות, ניתוח איזוטופ[6] לצד ניתוח יסודות קורט כדי לקבוע את מקורם של חפצי בדיל ברחבי העולם (Valera & Valera 2003; Rovia & Montero 2003; Maddin 1998).

המרחב הים תיכוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

המקורות המוקדמים של בדיל בתקופת הברונזה המוקדמת במזרח הקרוב עדיין לא ידועים וזהו נושא לוויכוחים רבים בשדנ המחקר הארכאולוגי (Dayton 1971; Dayton 2003; Maddin 1998; Muhly 1973; Penhallurick 1986; Stech & Pigott 1986; Kalyanaraman 2010). האפשרויות למקורות אלו כוללות מקורות מצומצמים, שכיום מוצו עד תום במזרח הקרוב, סחר ממרכז אסיה (Muhly 1979), אפריקה שמדרום לסהרה (Dayton 2003), אירופה או במקומות אחרים.

ייתכן שכבר בשנת 2500 לפני הספירה החלו המכרות בהרי האורה לייצא בדיל, תוך שימוש בדרך הענבר הבלטית המבוססת זה מכבר, כדי לספק לסקנדינביה וכן לים התיכון בדיל (Penhallurick 1986, pp. 75–77). בשנת 2000 לפני הספירה החלה הפקת הבדיל בבריטניה, צרפת, ספרד ופורטוגל ובדיל נסחר לים התיכון באופן ספורדי מכל המקורות הללו. ניתן לראות עדויות על סחר בדיל בים התיכון במספר ספינות טרופות מתקופת הברונזה המכילות מטילי בדיל כמו זו הטבועה באולו-בורון מול חופי טורקיה, המתוארכת לשנת 1300 לפני הספירה. ספינה זו הובילה מעל 300 מטילי נחושת במשקל 10 טון, וכ 40 מטילי בדיל במשקל 1 טון. (Pulak 2001).[7] ממצאים של סחר בדיל ישיר בין אירופה למזרח הים התיכון הוכחו באמצעות ניתוח מטילי הבדיל המתוארכים למאות 12–13 לפני הספירה מאתרים ארכאולוגיים בישראל, בטורקיה וביוון של ימינו; למשל, מטילי בדיל מישראל חולקים הרכב כימי עם בדיל מקורנוול ודבון (בריטניה).[3] אף על פי שנראה כי בסרדיניה אין הרבה מבחינת מרבצים משמעותיים של בדיל, יש לה נחושת עשירה ועושר מינרלי אחר והיא שימשה כמרכז לסחר במתכות בתקופת הברונזה וככל הנראה ייבאה בדיל באופן פעיל מחצי האי האיברי לשם ייצוא אל שאר מרחב הים התיכון (Lo Schiavo 2003).

מפת אירופה על פי הגאוגרפיה של סטראבו, המציגה את גבישי הקסיטריט ממש בקצה הצפון-מערבי של איבריה

בתקופת יוון העתיקה, מקורות הבדיל היו מבוססים היטב. נראה כי יוון וארצות מערב הים התיכון סחרו בבדיל ממקורות אירופיים, ואילו המזרח התיכון רכש את הבדיל שלו ממקורות מרכז אסיה באמצעות דרך המשי (Muhly 1979, p. 45). לדוגמה, ליוון מתקופת הברזל הייתה גישה לבדיל מאיבריה באמצעות הפיניקים שסחרו בה רבות, מהרי האורה בדרך היבשתית באמצעות דרך הענבר הבלטית, או מברטאן וקורנוול דרך נתיבים יבשתיים מהמושבה שלהם בקולוניה האיונית מאסליה (כיום מרסיי) שהוקמה במאה ה-6 לפני הספירה (Penhallurick 1986). בשנת 450 לפני הספירה תיאר הרודוטוס את הבדיל כמגיע מאזור צפון אירופה מאיים בשם איי הבדיל (Cassiterides) לאורך גבולות העולם המוכרים לו, מה שמרמז על סחר למרחקים ארוכים מאוד, ככל הנראה מבריטניה, צפון מערב איבריה או ברטאן, שסיפקו בדיל ליוון ותרבויות ים תיכוניות אחרות (Valera & Valera 2003, p. 11). לרעיון שהפיניקים נסעו לקורנוול לשם סחר בבדיל וסיפקו אותו לים התיכון כולו אין שום בסיס ארכאולוגי והוא נחשב במידה רבה למיתוס (Penhallurick 1986, p. 123).

אספקת הבדיל של העולם הרומי בעת העתיקה נשענה בעיקר על הפרובינקיות האיבריות שלו גלסיה ולוסיטניה ובמידה פחותה מהן אף טוסקנה. פליניוס מזכיר כי בשנת 80 לפנה"ס, צו סנטורי עצר את כל הכרייה בחצי האי האיטלקי, והפסיק את כל הפעילות של כריית בדיל בטוסקנה וכך הגדיל את התלות הרומית בבדיל מברטאן, איבריה וקורנוול. לאחר הכיבוש הרומאי של גאליה, מרבצי הבדיל של ברטאן עברו כרייה מוגברת לאחר המאה הראשונה לפני הספירה (Penhallurick 1986, pp. 86–91). עם מיצוי מכרות הבדיל האיבריים, לאחר המאה ה-3 לספירה הפכה קורנוול לספקית גדולה של בדיל עבור הרומאים (Gerrard 2000).

לאורך תקופת ימי הביניים, הביקוש לבדיל גדל ככל שסגסוגת הפיוטר צברה פופולריות. ברטאן וקורנוול נותרו היצרניות והיצואניות העיקריות של בדיל ברחבי הים התיכון ועד ימינו (Gerrard 2000).

אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלי "גואי" מברונזה להגשת מנחה משושלת שאנג

התפתחות טכנולוגיית הפקת הברונזה במזרח הקרוב התפשטה אל רחבי מרכז אסיה דרך הערבות האירואסיות, ואיתה הגיע הידע והטכנולוגיה לחיפוש ומיצוי בדיל. משנת 2000 עד שנת 1500 לפני הספירה נראה כי אוזבקיסטן, אפגניסטן וטג'יקיסטן ניצלו את מקורות הבדיל שלהן, והובילו את המשאבים מזרחה ומערבה לאורך דרך המשי בחצותן את מרכז אסיה (Cierny & Weisgerber 2003, p. 28). קשר סחר זה עקב ככל הנראה על דרך סחר קיימת של לפיס לזולי, אבן חן כחולה יקרה למחצה, וכן כלי כלוריט מעוטרים בטורקיז ממרכז אסיה שפרטים שלהם נמצאו עד מצרים ומתוארכים לאותה תקופה (Giumlia-Mair 2003, p. 93).

בסין הופק בדיל לאורך הנהר הצהוב בתקופות ארליטו ושנג בין השנים 2500 ל-1800 לפנה"ס. עד שושלת האן ואף לאחר מכן, סין ייבאה את הבדיל שלה מהאזור שכיום הוא מחוז יונאן. זה נשאר מקור הבדיל העיקרי של סין לאורך ההיסטוריה ועד ימינו (Murowchick 1991).

אין זה סביר כי בדיל שמקורו בדרום-מזרח אסיה ונכרה בחצי האי האינדו-סיני, נסחר באופן נרחב ברחבי העולם בעת העתיקה, שכן האזור נפתח רק בפני סוחרים הודים, מוסלמים ואירופאים בסביבות שנת 800 לספירה (Penhallurick 1986, p. 51).

יחסי המסחר ההודו-רומיים ידועים מטקסטים היסטוריים כגון תולדות "הטבע" של פליניוס הזקן (ספר VI, 26), והבדיל מוזכר כאחד המשאבים המיוצאים מרומא לדרום חצי האי ערב, סומלילנד, והודו (Penhallurick 1986, p. 53 ; Dayton 2003, p. 165).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Benvenuti, M.; Chiarantini, L.; Norfini, A.; Casini, A.; Guideri, S.; Tanelli, G. (2003), "The "Etruscan tin": a preliminary contribution from researches at Monte Valerio and Baratti-Populonia (Southern Tuscany, Italy)", in Giumlia-Mair, A.; Lo Schiavo, F., The Problem of Early Tin, Oxford: Archaeopress, pp. 55–66, ISBN 1-84171-564-6 
  • Chakrabarti, D.K.; Lahiri, N. (1996), Copper and its alloys in ancient India, New Dehli: Munshiram Manoharlal, ISBN 81-215-0707-3 
  • Charles, J.A. (1979), "The development of the usage of tin and tin-bronze: some problems", in Franklin, A.D.; Olin, J.S.; Wertime, T.A., The Search for Ancient Tin, Washington, D.C.: A seminar organized by Theodore A. Wertime and held at the Smithsonian Institution and the National Bureau of Standards, Washington, D.C. March 14–15, 1977, pp. 25–32 
  • Cierny, J.; Weisgerber, G. (2003), "The "Bronze Age tin mines in Central Asia", in Giumlia-Mair, A.; Lo Schiavo, F., The Problem of Early Tin, Oxford: Archaeopress, pp. 23–31, ISBN 1-84171-564-6 
  • Dayton, J.E. (1971), "The problem of tin in the ancient world", World Archaeology 3 (1), pp. 49–70, doi:10.1080/00438243.1971.9979491 
  • Dayton, J.E. (2003), "The problem of tin in the ancient world (part 2)", in Giumlia-Mair, A.; Lo Schiavo, F., The Problem of Early Tin, Oxford: Archaeopress, pp. 165–170, ISBN 1-84171-564-6 
  • Gerrard, S. (2000), The Early British Tin Industry, Stroud: Tempus Publishing, ISBN 0-7524-1452-6 
  • Giumlia-Mair, A. (2003), "Iron Age tin in the Oriental Alps", in Giumlia-Mair, A.; Lo Schiavo, F., The Problem of Early Tin, Oxford: Archaeopress, pp. 93–108, ISBN 1-84171-564-6 
  • Hauptmann, A.; Maddin, R.; Prange, M. (2002), "On the structure and composition of copper and tin ingots excavated from the shipwreck of Uluburun", Bulletin of the American School of Oriental Research (American Schools of Oriental Research) 328 (328), pp. 1-30, JSTOR 1357777 
  • Haustein, M.; Gillis, C.; Pernicka, E. (2010), "Tin isotopy: a new method for solving old questions", Archaeometry 52 (5), pp. 816-832, doi:10.1111/j.1475-4754.2010.00515.x 
  • Hedge, K.T.M. (1979), "Sources of ancient tin in India", in Franklin, A.D.; Olin, J.S.; Wertime, T.A., The Search for Ancient Tin, Washington, D.C.: A seminar organized by Theodore A. Wertime and held at the Smithsonian Institution and the National Bureau of Standards, Washington D.C. March 14–15, 1977, pp. 14–15 
  • Kalyanaraman, S. (2010), "The Bronze Age Writing System of Sarasvati Hieroglyphics as Evidenced by Two "Rosetta Stones" - Decoding Indus script as repertoire of the mints/smithy/mine-workers of Meluhha", Journal of Indo-Judaic Studies 11, pp. 47–74 
  • Lechtman, H. (1996), "Arsenic bronze: dirty copper or chosen alloy? A view from the Americas", Journal of Field Archaeology 23 (3): 477–514, doi:10.1179/009346996791973774 
  • Ling, Johan; Stos-Gale, Zofia; Grandin, Lena; Hjärthner-Holdar, Eva; Persson, Per-Olof (2014), "Moving metals II provenancing Scandinavian Bronze Age artefacts", Journal of Archaeological Science 41: 106–132, doi:10.1016/j.jas.2013.07.018 
  • Lo Schiavo, F. (2003), "The problem of early tin from the point of view of Nuragic Sardinia", in Giumlia-Mair, A.; Lo Schiavo, F., The Problem of Early Tin, Oxford: Archaeopress, pp. 121–132, ISBN 1-84171-564-6 
  • Maddin, R. (1998), Early Metallurgy: The Tin Mystery, Matsue: Proceedings of BUMA IV, pp. 1–4 
  • Mason, A.H; Powell, W.G.; Bankoff, H.A.; Mathur, R; Bulatović, A.; Filipović, V.; Ruiz, J. (2016), "Tin isotope characterization of bronze artifacts of the central Balkans", Journal of Archaeological Science 69, pp. 110-117, doi:10.1016/j.jas.2016.04.012 
  • Muhly, J.D. (1973), Copper and Tin: the Distribution of Mineral Resources and the Nature of the Metals Trade in the Bronze Age, Hamden: Archon Books, ISBN 0-208-01217-6 
  • Muhly, J.D. (1979), "The evidence for sources of and trade in Bronze Age tin", in Franklin, A.D.; Olin, J.S.; Wertime, T.A., The Search for Ancient Tin, Washington, D.C.: A seminar organized by Theodore A. Wertime and held at the Smithsonian Institution and the National Bureau of Standards, Washington D.C. March 14–15, 1977, pp. 43–48 
  • Muhly, J.D. (1985), "Sources of tin and the beginnings of bronze metallurgy", American Journal of Archaeology 89 (2), pp. 275–291 
  • Murowchick, R.E. (1991), The Ancient Bronze Metallurgy of Yunnan and its Environs: Development and Implications, Michigan: Ann Arbour 
  • Penhallurick, R.D. (1986), Tin in Antiquity: its Mining and Trade Throughout the Ancient World with Particular Reference to Cornwall, London: The Institute of Metals, ISBN 0-904357-81-3 
  • Primas, M. (2003), "The use of tin and lead in Bronze Age metallurgy", in Giumlia-Mair, A.; Lo Schiavo, F., The Problem of Early Tin, Oxford: Archaeopress, pp. 87–92, ISBN 1-84171-564-6 
  • Pulak, C. (2001), "The cargo of the Uluburun ship and evidence for trade with the Aegean and beyond", in Bonfante, L.; Karageogrhis, V., Italy and Cyprus in Antiquity: 1500–450 BC, Nicosia: The Costakis and Leto Severis Foundation, pp. 12–61, ISBN 9963-8102-3-3 
  • Roden, Christoph (1985). "Die montanarchäologischen Quellen des ur- und frühgeschichtlichen Zinnbergbaus in Europa - Ein Überblick". Der Anschnitt 37 (2/3): 50–80. 
  • Rovia, S.; Montero, I. (2003), "Natural tin-bronze alloy in Iberian Peninsula metallurgy: potentiality and reality", in Giumlia-Mair, A.; Lo Schiavo, F., The Problem of Early Tin, Oxford: Archaeopress, pp. 15–22, ISBN 1-84171-564-6 
  • Stech, T.; Pigott, V.C. (1986), "Metals trade in Southwest Asia in the third millennium BC", Iraq 48, pp. 39–64 
  • Valera, R.G.; Valera, P.G. (2003), "Tin in the Mediterranean area: history and geology", in Giumlia-Mair, A.; Lo Schiavo, F., The Problem of Early Tin, Oxford: Archaeopress, pp. 3–14, ISBN 1-84171-564-6 
  • Weeks, L.R. (2004), Early Metallurgy of the Persian Gulf: Technology, Trade, and the Bronze Age World, Boston: Brill Academic Publishers, ISBN 0-391-04213-0 
  • Wertime, T.A. (1979), "The search for ancient tin: the geographic and historic boundaries", in Franklin, A.D.; Olin, J.S.; Wertime, T.A., The Search for Ancient Tin, Washington, D.C.: A seminar organized by Theodore A. Wertime and held at the Smithsonian Institution and the National Bureau of Standards, Washington D.C. March 14–15, 1977, pp. 14–15 

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פגיון אוקסבורו (אנג'), ‏13/02/2021
  2. ^ מכרה בדיל בדארטמור, דבון, אנגליה (אנג'), ‏13/02/2021
  3. ^ 1 2 Pernicka, Ernst; Lockhoff, Nicole; Galili, Ehud; Brügmann, Gerhard; Giumlia-Mair, Alessandra R.; Soles, Jeffrey S.; Berger, Daniel (26 ביוני 2019). "Isotope systematics and chemical composition of tin ingots from Mochlos (Crete) and other Late Bronze Age sites in the eastern Mediterranean Sea: An ultimate key to tin provenance?". PLOS ONE (באנגלית) 14 (6): e0218326. Bibcode:2019PLoSO..1418326B. ISSN 1932-6203. PMC 6594607 Check |pmc= value (עזרה). PMID 31242218 Check |pmid= value (עזרה). doi:10.1371/journal.pone.0218326. 
  4. ^ קסטל (אנג')
  5. ^ תרבות סיימה-טורבינו (אנג')
  6. ^ ניתוח ממצאים ארכאולוגיים בעזרת איזוטופ עופרת (אנג')
  7. ^ Ancient Europe 8000 B.C.–A.D. 1000: Encyclopedia of the Barbarian World, Ancient Europe 8000 B.C.–A.D. 1000: Encyclopedia of the Barbarian World (2003). Ancient Europe 8000 B.C.–A.D. 1000: Encyclopedia of the Barbarian World. Charles Scribner & Sons. ISBN 978-0684806686.