המרד הסורי הגדול
 | ||||||||||||||||||
| סולטאן אל-אטרש בראש כוחות המורדים הדרוזים | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 19 ביולי 1925 – יוני 1927 (כשנה ו־45 שבועות) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון צרפתי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
המרד הסורי הגדול (בערבית: الثورة السورية الكبرى) או המרד הלאומי הסורי, המוכר גם בשם המרד הדרוזי, הוא הכינוי להתקוממות כללית שהתרחשה בסוריה בשנים 1925–1927.
המרד התרחש בתקופת המנדט הצרפתי על סוריה, שהוחל על סוריה כחלק מההסדרים בין המעצמות לאחר מלחמת העולם הראשונה ובפרט ועידת סן רמו. המרד התחיל בקרב העדה הדרוזית בסוריה, המרוכזת בעיקר באזור הר הדרוזים בדרום סוריה, ומשם התפשט לרחבי סוריה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילת המנדט הצרפתי בסוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מלחמת העולם הראשונה אישר חבר הלאומים את הסכם סייקס–פיקו בין בריטניה לצרפת, שחילק את חלק משטחי האימפריה העות'מאנית ביניהם, כאשר בריטניה תקבל את פלשתינה (ארץ ישראל משני עברי הירדן) ואת עיראק, וצרפת תקבל את סוריה אשר כללה אז את לבנון. הסכם זה התנגש עם הבנות בין האימפריה הבריטית למשפחה ההאשמית שהובילה את המרד הערבי כנגד העות'מאנים במהלך מלחמת העולם הראשונה בתמורה להכרה בריטית בזכות הלאומית של העם הערבי. כוחות ערביים בהנהגת פייסל אבן חוסיין נכנסו יחד עם הכוחות הבריטים בפיקוד הגנרל אלנבי לדמשק ב-1918, ופייסל המשיך לשלוט בסוריה וב-1920 הוכתר כמלך הממלכה הערבית של סוריה למשך 4 חודשים. הכוחות הצרפתים הביסו את כוחותיו של פייסל בקרב מייסלון, ביולי 1920, והממלכה הערבית הסורית חדלה להתקיים. על פי הגדרת משימתה הרשמית, תפקיד המנדט הצרפתי היה להכשיר את סוריה לשלטון עצמי, אך השלטון הצרפתי נתפס על ידי מרבית הסורים ככיבוש אימפריאליסטי, בין השאר בשל הכיבוש האלים שהביא לקיצה את הממלכה הערבית הסורית – המדינה הערבית העצמאית הראשונה בעת החדשה.
אופי השלטון המנדטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצרפתים הגיעו לסוריה מצוידים בניסיון אותו צברו בשנות שלטונם באלג'יר, שהתאפיינו בדיכוי כוחני של האוכלוסייה. עם הגיעם לסוריה הם נקטו בשיטת הפרד ומשול, וחיזקו קבוצות מיעוט כדי להחליש את הקבוצה החזקה ביותר בסוריה – המוסלמים הסונים. הם עשו זאת על ידי חלוקת סוריה לשש מדינות: לבנון, דמשק, חלב, מדינת העלווים, סנג'ק אלכסנדרטה, ומדינת ג'בל א-דרוז (בהר הדרוזים). כל מדינה קיבלה סמכויות מסוימות, וכך החיבור בין כל חלקי סוריה נחלש. מהלך זה התקבל בברכה על ידי המיעוטים, שמעמדם השתפר על ידי שיתוף פעולה עם הצרפתים, ודבר זה בלט בעיקר אצל המרונים בלבנון שנחשבו בני חסות של הצרפתים מבחינה תרבותית, כלכלית ופוליטית.
הידרדרות יחסי הצרפתים עם הדרוזים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים הראשונות, היחס בין המנדט הצרפתי לעדה הדרוזית הקטנה והשמרנית היה טוב. הצרפתים הכירו בעליונות משפחת אל-אטרש, המשפחה החזקה בעדה, והציבו את סלים אל-אטרש כמושל הר הדרוזים. ב-1923 חדל אל-אטרש לכהן כמושל מסיבות בריאותיות, ומשלא נמצא מחליף מוסכם הוצב מושל הצרפתי בשם גבריאל קרבייה (Carbiiiet), שלא כיבד את השמרנות הקיצונית של העדה. קרבייה עסק ברפורמות מרחיקות לכת שהיוו מכה קשה לאליטה הדרוזית הפיאודלית המסורתית. במאי 1925 יצא קרבייה לחופשת מולדת וראשי משפחת אל-אטרש החלו להתסיס את ההר במטרה להביא לפיטוריו.[1] הם שלחו משלחת מטעמם אל הנציב העליון מוריס סראי, כדי לדרוש את חידוש ההסדר שנעשה עמם ב-1921, אך הוא סירב לקבל אותם. ב-11 ביולי 1925 הוא הזמין חמישה מהם להתדיין עמו, אך במקום זאת ציווה לאסור אותם.[2]
מהלך המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתגובה למאסר חברי המשלחת הדרוזית, סולטאן אל-אטרש, שהחל לבלוט כמנהיג המשפחה, גייס מעל 8,000 לוחמים בהר, ופתח במרד. ב-21 ביולי יצא מול סולטאן אל-אטרש גדוד צרפתי, אך הוא הושמד כמעט כליל. ב-2 באוגוסט משלחת עונשין בפיקודו של הגנרל מישו הוכתה במזרעה, ונסוגה מההר בהותירה אותו בידי המורדים. בשלב זה ההתקוממות עדיין לא הקיפה את כל הדרוזים שבהר, אולם בתבוסה צרפתית זו הפכה ההתקוממות המקומית למרד סורי גדול.[2]
בשל מחסור בחיילים והגעת החורף, החליטו הצרפתים לדחות את דיכוי המרידה לבוא האביב, החלטה שהתפרשה כחולשה ודחפה אחרים לצאת למרידות גם כן. כששמעו הלאומיים של "מפלגת העם" בדמשק על מפלת הגנרל מישו, החליטו לשלוח אל סולטאן אל-אטרש את אחד מבכיריהם, נסיב אל-בכרי, שהיה מקציני צבאו של פייסל במרד הערבי, והשניים כרתו ברית. בשלב זה נטש ד"ר עבד אל-רחמן שהבנדר (אנ'), הלאומי הסורי, את פעילותו לקראת הבחירות הפרלמנטריות הקרבות, והחל לארגן התקוממות בדמשק בתיאום עם טור דרוזי שעלה על העיר. אולם תוכנית זו נכשלה, ושהבנדר נמלט אל הר הדרוזים.[2] ב-9 בספטמבר 1925 הכריז שם יחד עם סולטאן אל-אטרש על כינון ממשלה זמנית. בכך הפכה המרידה המקומית למרידה לאומית.[3] ב"קול קורא" אל העם הערבי הסורי בעקבות הקמת הממשלה הזמנית, מאת סולטאן אל-אטרש, "המפקד הכללי של כוחות המהפכה הלאומית הסורית", נכתב:
- "הוי צאצאי הערבים המהוללים!... הבה נקום משנתנו ונגרש את עריצי העושק הזר מתחת לשמי ארצנו... הוי הסורים! הניסיון מוכיח, כי זכות לוקחים ולא מקבלים. הבה ניטול את זכותנו באמצעות החרב... האימפריאליסטים גזלו מאתנו את רכושנו, ולקחו בכוח את אוצרות ארצנו, והקימו את המחיצות המזיקות בתוך מולדתנו האחת, וחילקו אותנו לעמים ולעדות ולמדינונות... דרישותינו הן: איחוד ארץ סוריה, החוף ופנים הארץ, והכרה במדינה סורית ערבית אחת, עצמאית לחלוטין".[3]
צבא הלבאנט היה אז במתכונת מצומצמת של 15,000 חיילים, ולא הצליח להתמודד עם האתגר של המורדים. עוד באוגוסט החלו להגיע תגבורות, אולם הן לא הועילו וכך גם הפעלתו של "הלגיון הסורי". ב-24 בספטמבר 1925 נעשה ניסיון צרפתי לכבוש את סוידא, בה ישבה ממשלת המורדים בהר הדרוזים, אולם הניסיון כשל. המורדים נחלו הצלחות והמרד התפשט במהירות מהחורן לאזורים שונים שבין דמשק לחלב ואף לדרום לבנון. הנהגת המרד השתמשה בסיסמאות של הלאומיות וגם במסרים דתיים, וזאת במטרה להרחיב את קואליציית המרד. זו כללה עתה לוחמים מכל שכבות העם: בעלי קרקעות עירוניים שהצטרפו כבר לשורות הלאומיים, סוחרים עירוניים, בני שכבות הביניים בעיר וגם המוני העיר, איכרים כפריים, עלמא, ואפילו שבטי בדווים. במפקדת המרד ישבו משכילים עירוניים לצד מנהיגיה הצבאיים של העדה הדרוזית. על גדודי המיליציה פיקדו קצינים לשעבר מהצבא העות'מאני ומצבא המרד הערבי. אולם לא כל המגזרים הצטרפו למרד. לא הצטרפה מנהיגות המשפחות הגדולות, שהשתתפה בשלטון המנדטורי, וגם לא רובו של ציבור העדות הנוצריות. המרד לא התפשט אל העיר חלב וגם לא אל מדינת העלווים. רבים מבני המיעוטים, וביניהם עלווים, צ'רקסים, ארמנים, אסמאעילים וחלק מהבדווים, שירתו ב"לגיון הסורי", שהשתתף בדיכוי המרד.[4]
באוקטובר 1925 הגיע המרד לשיא תנופתו הצבאית. מוקד חשוב שלו היה בעיר חמה, שתושביה היו ידועים באדיקותם האסלאמית. מנהיג המורדים בה היה בן העיר ממוצא תורכמני פאוזי אל-קאוקג'י, שהיה מפקד פלוגה ב"לגיון הסורי", ערק ממנו, והשתלט עם אנשיו על האזורים הסמוכים לעיר. הוא גם גייס למרד את הבדווים מהסביבה.[5] ב-18 באוקטובר 1925,[6] נכנסו כוחות המורדים לשתי השכונות הדרומיות של דמשק, ובסדרה של קרבות-רחוב התקדמו לבזאר שבמרכז העיר העתיקה ושרפו את ארמון אל־עט'ם, מעונו הרשמי של הנציב העליון הצרפתי סראיי.[5] בעקבות זאת, החליטו הצרפתים לפנות את חייליהם. חיל המצב הצרפתי נסוג והסתתר במצודה, וחיילים פונו לרובע הכורדי, על ההר שמצפון-מערב לעיר. עתה נותרה דמשק בידי המורדים, וסראיי הורה להפציץ אותה. היא הופצצה ללא כל התרעה מוקדמת, במשך 48 שעות, באש ארטילרית, ומן האוויר באמצעות מטוסים. הרס רב נגרם למרכזה העתיק של העיר. הרובע העתיק נפגע קשות, אם כי עיקר ההרס ורוב הנפגעים היו בשני הרבעים הדרומיים, מידאן ושע'ור, שנהרסו כמעט לחלוטין. מספר הקורבנות היה רב, ולפי אחד המקורות הצרפתיים הגיע לכ-1,500. המורדים נאלצו לפנות את העיר ולהתפזר בגנים שמסביבה, אז הצטרפו אליהם אלפים מתושבי דמשק.[7] הרג מאות האזרחים וחורבן עתיקותיה של דמשק בהפגזה, גרמו לזעזוע בצרפת, באירופה ובעולם. העיתונות העולמית הגיבה בזעם והאשימה את סראיי. רוב המדינות גינו רשמית את ההפגזה. ועדת המנדטים של "חבר הלאומים" כונסה לישיבה מיוחדת, בה גינו כל הנציגים בחריפות את המעשה. במדינות הערביות והמוסלמיות נערכו עצרות־מחאה, ונאספו תרומות למען לוחמי המרד ונפגעי ההפגזות. עיתונות הימין תקפה את סראיי, שהנהיג פעולות דיכוי אכזריות ועונשים סביבתיים קשים, כגון שריפת כפרים (פעולות שביצעו, בין היתר, החיילים הסנגלים של צבא הלבאנט), וב-30 באוקטובר 1925 הוא הועבר מתפקידו. ליורשו מונה לראשונה אזרח, ליברל, אנרי דה-ז'ובנל (אנ').[8]
ב-10 בנובמבר 1925 כבשו יחידות דרוזיות שפלשו לטריטוריה הלבנונית את העיירה חאצביא ולאחר מכן פשטו על הכפר הנוצרי הסמוך כַּוְּכַּבּא, ורצחו כשלושים מתושביו.[9] בין 20 ל-24 בנובמבר 1925 נערך בעיירה ראשיא הקרב העיקרי במרד, שהסתיים בניצחון צרפתי. לאחר מכן החל משא ומתן על הסדר, במהלכו לחצו המוסלמים תושבי החוף על הלאומיים הסוריים בדמשק שלא יתפשרו עם השלטון הצרפתי, מבלי שיסכים לפרק את מדינת לבנון הגדולה ולהחזיר את שטחי המוסלמים שבתוכה לסוריה.[9]
בשבוע הראשון של דצמבר 1925 הגיע לסוריה הנציב העליון החדש, אנרי דה-ז'ובנל. הוא הציע למורדים הפסקת אש, אך נדחה בידי סולטאן אל-אטרש. בתקופת כהונתו ניסה להגיע לפשרה עם הלאומיים המורדים של דמשק. הוא פיטר את הנשיא, צבחי ברכאת, והכריז על בחירות ל"מועצה מכוננת", שתעבד חוקה. אולם בחירות אלה נערכו רק באזורים שלא הוכרזו "אזורי־חירום", ולפיכך לא כללו את דמשק. בגלל המרד, החרימה מרבית האוכלוסייה הסונית בסוריה את הבחירות. דה-ז'ובנל מינה את הנכבד הדמשקאי, מוחמד תאג' א־דין אל־חסני, לנשיא המועצה, ופתח עמו במשא־ומתן. הנציב העליון היה מוכן להעניק חנינה כללית למורדים, לחזור לתנאי הסכם 1921 עם הדרוזים, ולחתום על חוזה סורי־צרפתי, שבעקבותיו תיכנס סוריה ל"חבר הלאומים", אולם בתחילת פברואר 1926 הופסק המשא־ומתן על רקע דרישת הלאומיים (שהשמיע בשמם תאג׳ א־דין אל־חסני) לצירופם מחדש לסוריה של הר הדרוזים, חבל העלווים, ואזור הבקאע הלבנוני.[10] ב-9 בפברואר 1926 מינה דה-ז'ובנל מושל צרפתי על סוריה, ופנה להפגנת־כוח. בינתיים זרמו תגבורות ל"צבא הלבאנט". לאחר שהצבא כיתר את כוחות הלאומיים בגנים של דמשק, שלח הנציב טור שכבש את סוידא, בירת המרד, ב-25 ביוני 1926. במהלך תקופה זו שוב פנה דה־ז'ובנל לניסיון פשרה פוליטי. הוא מינה לראש ממשלת סוריה את אחמד נאמי, מוסלמי נכבד מביירות, וב־27 באפריל 1926 הציגו השניים טיוטה של חוזה סורי-צרפתי ל-30 שנה, שהתעלם מהדרישות הטריטוריאליות של הלאומיים.[11]
אולם הפשרה התנפצה, משום שהלאומיים לא היו מוכנים לוותר על תביעותיהם. צבא הלבאנט המתוגבר, מנה עתה יחד עם יחידות עזר מקומיות כ־50,000 איש. הקצינים הצרפתיים יזמו מתקפה על המורדים באזור דמשק, ואסרו כמה משרי ממשלת אחמד נאמי. ב־18 ביולי 1926 פתחו במתקפה מלווה בהפצצות מסיביות על המורדים. המורדים שהתבצרו בגנים שסביב דמשק, ספגו תוך שלושה ימים מאות אבדות, בצרפת עלתה לשלטון ממשלת ימין, ובסוף יולי 1926 הגיש דה־ז'ובנל את התפטרותו.[11]
בסתיו 1926 שוב התעורר המרד, אך הצבא המתוגבר לא התקשה עתה לדכא אותו. לאורך המחצית הראשונה של 1927 נמשכו פעולות ספורדיות עד ששככו, וסולטאן אל-אטרש וד"ר שהבנדר נמלטו בתוך כך מסוריה.[11]
דעיכת המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
ארבע קבוצות מרכזיות לקחו חלק במרד, כשכל קבוצה קידמה את האינטרסים שלה, ולא בהכרח דאגה לשאר הקבוצות. הקבוצה הראשונה הייתה של הדרוזים, הקבוצה השנייה הורכבה מחבורות של פורעי חוק שקיוו לנצל את חולשת השלטון על מנת לבזוז את האוכלוסייה. קבוצה נוספת הייתה נכבדים מקומיים באזורים שונים של סוריה, ובפרט בערים חומס וחמאת, שהתנגדו לשינויים במבנה השלטון שהובילו הצרפתים. האחרונים היו קבוצת לאומנים קטנה, שחונכה במערב והתרכזה בדמשק. קבוצה זו ניסתה לדמות למרד אופי לאומי.
הצרפתים טיפלו בכל קבוצה מורדת בצורה שונה. חבורות הפושעים, חלקן מאורגנות היטב (קבוצה אחת הגיעה לכ-1,500 אנשים במעין צבא קטן), ניצלו את חולשת הצרפתים על מנת לפשוט על האוכלוסייה ברחבי סוריה. הם לא עשו זאת בצורה אקראית, אלא הקנו הגנה לאלה שתמכו במרד ובזזו רק אחרים, דבר שגרם לפלאחים רבים לחשוב שכדאי לתמוך בהם, כיוון שהם מקנים את ההגנה שהצרפתים לא מסוגלים לתת. אך ב-1926 הצרפתים השיבו את הביטחון על כנו, והפלאחים נסוגו מתמיכתם בכנופיות.
הבעיות עם הנכבדים המקומיים הגיעו כשצרפת הכריזה על עריכת בחירות חופשיות, דבר שערער את מעמדם מכיוון שלא ציפו להיבחר. נכבדים אלו יצרו מהומות ביום הבחירות, אך הבחירות התנהלו בצורה מלאה. חלק מהנכבדים נעצרו, והשפעתם בסך הכל הייתה מועטה.
תומכי הלאומיות הערבית קיוו לנצל את המרד על מנת להביא ליצירתה של מדינה ערבית משוחררת ראשונה, אולם על מנת לנצל את דעת הקהל העולמית הם הציגו את המרד כמרד לאומי סורי. הם יצרו הצדקה מוסרית למרד על ידי הצגת הצרפתים כקולוניאליסטים המנצלים את משאבי הטבע של סוריה, תוך הדגשת מקרי ברוטאליות כלפי האוכלוסייה. אולם, מכיוון שעם הזמן התבהרה העובדה שמרבית המורדים אינם מתחברים לתפישות הללו, וכן מכיוון שלא צמחה מנהיגות לאומית בולטת, תומכי הלאומיות לא הצליחו להוביל את ההמונים בסוריה במרד לאומי אמיתי.
תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המרד איבד את כוחו לאחר אפריל 1926. העולם המערבי למד דרכו כי הרעיון של מדינה סורית אינו ישים עדיין, והנמיכו ציפיות ליצירת מדינה זו בעתיד הקרוב. הקבוצות השונות בסוריה שינו את אופן פעולתם, והקימו מפלגות עם אג'נדות חברתיות ששיתפו פעולה עם הצרפתים וערערו את כוחם של השליטים המסורתיים. הצרפתים נותרו בסוריה, אמנם לא אהובים במיוחד, אך ככוח מנדטורי הבלתי מעורער.
הוויכוח ההיסטורי סביב המרד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקרב אקדמאים קיים ויכוח היסטוריוגרפי בדבר מהות המרד הסורי-הדרוזי. גישה רווחת אחת, הקיימת בעיקר בקרב תומכי הלאומיות הערבית, היא שהמרד היה מרד לאומי סורי או לחלופין ערבי כנגד הכובש הצרפתי הקולוניאליסטי. גישה אחרת היא שלמרד לא היה אופי לאומי, אלא מה שנקרא "המרד הדרוזי" הוא לא יותר מרצף התקוממויות מקומיות של קבוצות נפרדות, כשקבוצה קטנה של לאומנים ערביים ניסתה ליצור דימוי של התקוממויות שונות כמרד לאומי משותף. בוויכוח היסטוריוגרפי זה ניתן לראות כיצד ההיסטוריה מנוצלת על מנת לקדם מטרות של קבוצות שונות, כשהתיאורים השונים של ההיסטוריה מצדיקים אידאולוגיות שונות.
לדעת חגי ארליך, המרד הסורי היה "מרד עממי ואנטי־אימפריאליסטי מובהק. הוא הקיף שכבות מגוונות של העם בסוריה, והתפשט על פני אזורים נרחבים. מנהיגיו הפעילו שיטות מודרניות לארגון ולתעמולה, ובלא ספק פעלו למען מטרות של שחרור לאומי". חשיבותו הלאומית של המרד, לדעתו, הייתה בכך שחברו בו לפעולה משותפת מגזרים שונים של החברה בסוריה, שעד אז מיעטו לתקשר ומשטר המנדט התאמץ לבודד אותם.[12] במרד השתתפו גם נשים סוריות.[13]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חגי ארליך, המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, 1994, ספר ג, פרק 5.10: "המרד הגדול", 1925–1927, עמ' 195–219; 233–241.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- בהר הדרוזים, דואר היום, 30 באוגוסט 1926
- המרד הסורי הגדול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
סוריה, היסטוריה, התקוממות, 1925-1927, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ארליך, ספר ג, עמ' 202.
- ^ 1 2 3 ארליך, ספר ג, עמ' 203.
- ^ 1 2 ארליך, ספר ג, עמ' 204.
- ^ ארליך, ספר ג, עמ' 205–206.
- ^ 1 2 ארליך, ספר ג, עמ' 206.
- ^ לעומת זאת, אצל ארליך, ספר ג, עמ' 233: ב-17 באוקטובר.
- ^ ארליך, ספר ג, עמ' 207, 233.
- ^ ארליך, ספר ג, עמ' 211, 233.
- ^ 1 2 ארליך, ספר ג, עמ' 96.
- ^ ארליך, ספר ג, עמ' 211–212.
- ^ 1 2 3 ארליך, ספר ג, עמ' 213.
- ^ ארליך, ספר ג, עמ' 217.
- ^ ארליך, ספר ג, עמ' 397, 492. הידועה מביניהן היא צעירה דמשקאית בשם "רשידה".
