המרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים
the Center for Strategic and International Studies
סמליל המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים
סמליל המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים
בניין CSIS ליד כיכר סקוט בוושינגטון די.סי.
בניין CSIS ליד כיכר סקוט בוושינגטון די.סי.
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מטה הארגון וושינגטון די. סי. עריכת הנתון בוויקינתונים
מייסדים David Manker Abshire, ארלי ברק עריכת הנתון בוויקינתונים
יושב ראש תומאס פריצקר
מנכ"ל ג'ון האמר
עובדים 354 (נכון ל־2014) עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1962–הווה (כ־62 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
http://csis.org האתר הרשמי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

המרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומייםאנגלית: The Center for Strategic and International Studies; בראשי תיבות: CSIS) הוא מכון של צוות חשיבה אמריקאי המבוסס בוושינגטון די. סי., שבארצות הברית. המכון הוקם כ"מרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים" של אוניברסיטת ג'ורג'טאון ב-1962. המרכז עוסק בלימודי מדיניות ובניתוחים אסטרטגיים בנושאים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים ברחבי העולם, תוך התמקדות ספציפית בנושאים הקשורים ליחסים בין-לאומיים, טכנולוגיה, כספים, אנרגיה וגיאו-אסטרטגיה.

הנהלה וצוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ון האמר וזביגנייב בז'ז'ינסקי, 2012

ראש הדירקטוריון הוא תומאס פריצקר, הוא מכהן גם כיו"ר פעיל של חברת Hyatt Hotels, ומכהן גם בדירקטוריון של Royal Cruises Cruises Ltd. סגן שר ההגנה האמריקני לשעבר, ג'ון האמר, מכהן כנשיא ומנכ"ל מאז אפריל 2000.

חבר הנאמנים כולל בכירים רבים לשעבר בממשל, ביניהם הנרי קיסינג'ר, זביגנייב בז'ז'ינסקי, ויליאם כהן, ג'ורג' ארגירוס וברנט סקוקרופט. מועצת המנהלים כוללת גם מנהיגים עסקיים מובילים, כמו גם דמויות בולטות בתחומי הנדל"ן, ההון הפרטי, האקדמיה והתקשורת.

המרכז כולל צוות של כ-220 איש במשרה מלאה ורשת גדולה של חוקרים העוסקים בסוגיות הנוכחיות ביחסים בין-לאומיים. ב-2012 הצוות מנה 63 אנשי צוות, 73 חוקרים ו-80 מתמחים. המרכז עבד גם עם 241 יועצים עמיתים וחברים.

המרכז הרחיב את השפעתו על ניתוח המדיניות הציבורית בהנהגתו של ג'ון האמר. משרד ההגנה, במסגרת חוק ההסמכה של רשות הביטחון לשנת 2012, הזמין את המרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים לערוך הערכה עצמאית של התערבותה של ארצות הברית באזור אסיה-פסיפיק. כמו כן, בחודש מאי 2009, הודה הנשיא ברק אובמה על עזרתו של המרכז בפיתוח מדיניות הממשל בנוגע ללוחמת סייבר. המרכז השפיע רבות גם על יצירת מדיניות החוץ של הבית הלבן. ראש ה-CIA, ג'ון ברנן התבטא ש"בתוך הקהילה המודיעינית, ידוע המרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים כבעל רעיונות חדשניים לחיזוק הביטחון הלאומי שלנו".

בשנת 2002 צירף המרכז את אהוד ברק לצוות המרכז כ"מדינאי מהמעלה הראשונה" (Distinguished Statesman), זאת לאחר שהתברר שלא ניתן לצרפו למועצת המנהלים כי החברות בה מותרת לבעלי אזרחות אמריקאית בלבד[1]. ערב המלחמה בעיראק הכין המרכז בשיתוף מכון בייקר מסמך משותף עבור הממשל האמריקני שבו ניתח ברק את ההשפעות האפשריות של תוצאות המלחמה בעיראק על המצב הגאו-פוליטי במזרח התיכון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות השישים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המרכז נוסד בשנת 1962 על ידי אדמירל ארלי ברק והשגריר דוד מנקר אבשייר, כחלק מאוניברסיטת ג'ורג'טאון. הוא נפתח רשמית ב-4 בספטמבר, זמן קצר לפני משבר הטילים בקובה. המשרד המקורי היה ממוקם במרחק של בלוק אחד מהקמפוס של האוניברסיטה בבית לבנים קטן ברחוב 1316. חבר הצוות המקצועי הראשון היה ריצ'רד אלן, שמאוחר יותר היה חבר בממשל רייגן.

בכנס שנערך בינואר 1963, קבע המרכז את תוכניתו לסדר היום האינטלקטואלי שלה. בכנס הופיע ספר של אסטרטגיות פוליטיות, צבאיות וכלכליות באורך של יותר מאלף עמודים. הספר קבע מסגרת לדון בביטחון הלאומי והגדרת תחומי ההסכמה וחילוקי דעות במדיניות החוץ של וושינגטון במהלך המלחמה הקרה. הספר התווכח על תפיסה אסטרטגית בענייני העולם והגדיר גם אסכולה של חקר היחסים הבין-לאומיים באותה תקופה. צוות החשיבה של אסכולה זו עשו את דרכם לפסגות המדיניות של ארצות הברית, במיוחד בימי הממשל של ניקסון, פורד ורייגן.

1970–1989[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד אמצע שנות ה-70 המאוחרות, חוקרים רבים שעבדו במרכז מצאו את דרכם לתפקידים בכירים בממשלה במחלקת המדינה או במשרד ההגנה. כשהנרי קיסינג'ר פרש מתפקידו כשר החוץ האמריקני ב-1977, אוניברסיטת הרווארד סירבה להציע לו משרה, הוא העדיף ללמד במשרה חלקית בבית הספר של אדמונד ג'ורג'טאון בבית הספר לשירותי חוץ, ולהפוך את המרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים לבסיס לפעילותו בוושינגטון, על פני הצעות ללמד בייל, פן, קולומביה ואוקספורד. החלטתו של קיסינג'ר להיות מזוהה עם המוסד בוושינגטון משכה לכיוון המרכז תשומת לב ציבורית רבה יותר מאשר כמעט כל אירוע ב-15 השנים האחרונות.

בעקבות מעורבותו של קיסינג'ר, פקידים בכירים אחרים הגיעו למרכז לפחות למשרה חלקית, לדוגמה ג'יימס ר' שלזינגר, ביל ברוק, אדמירל ויליאם קרואו ו הרולד בראון. כאשר הצטרף זביגנייב בז'ז'ינסקי למרכז ב-1981, לאחר תום כהונתו של קרטר, עסק בנושאים הקשורים לברית המועצות וכלכלת פולין. ההסדרים של פקידי ממשלה בכירים אלו אפשרו להם לכתוב, להרצות ולהתייעץ עם חברות תקשורת ועסקים, והם אלו שגרמו שהמרכז יוכל לשלב קובעי מדיניות ברמה גבוהה כאשר הם עוזבים את הממשלה. בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, הרחיב המרכז את מספר הצוות ואת הפעילות בוושינגטון.

חלק מהפרופסורים של אוניברסיטת ג'ורג'טאון מתחו ביקורת על אנשי הצוות של המרכז בטענה של מתן הערכות אקדמיות בלתי מדויקות בנושאים של מדיניות חוץ במהלך ראיונות ציבוריים. בעקבות כך הוקמה ועדה מיוחדת שבחנה את שיתוף הפעולה של האוניברסיטה עם המרכז והדו"ח שלה קבע שהמרכז מתמקד יותר בתקשורת מאשר במחקר מדעי והמליץ על הפרדת המרכז באופן רשמי מאוניברסיטת ג'ורג'טאון. ב-17 באוקטובר 1986, הדירקטוריון של האוניברסיטת הצביע על ניתוק כל הקשרים עם המרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים.

בעקבות כך ב-29 בדצמבר עבר המרכז למחוז קולומביה, והשיוך הפורמלי בין ג'ורג'טאון למרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים הסתיים ב-1 ביולי 1987.

המרכז הפך לארגון ללא כוונת רווח שמטרתו להגדיל את תרומתו ולהרחיב את תוכניותיו להתמקדות באזורים הבוערים בעולם. פירוק ברית המועצות בשנות השמונים הותירה את המרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים בעמדה ייחודית ככותבת מדיניות החוץ של מעצמת העל היחידה בעולם.

1980-הווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תום המלחמה הקרה שמו לב ראשי הממשל בוושינגטון כי ארצות הברית אינה מצוידת היטב כפי שהיא צריכה להתחרות בכלכלה הבין-לאומית בתור מעצמת על. השקפה זו גרמה למרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים להקים פרויקט שונה מהנושאים האסטרטגיים והבין-לאומיים בהם היו רגילים לעסוק במרכז עד אז. הרעיון שאמריקה צריכה להתמקד בבעיותיה בבית כדי לחזק את מעמדה מבחוץ התפתחה ב"וועדה לחיזוק אמריקה", בראשותו של הסנאטור סם נאן והסנאטור פיט דומניצ'י.

הוועדה הגיעה למסקנה כי הבית הלבן צריך לארגן מחדש את המשרד הראשי של הנשיא ולהקים את המועצה הלאומית לכלכלה עם יועץ כלכלי לאומי על מודל של המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית. התמקדות חדשה זו במדיניות הכלכלית הובילה את המרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים להגדלת התמקדותה במחקר בכלכלה ובנושאים בין-לאומיים הקשורים להסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה, ארגון הסחר העולמי, קרן המטבע הבין-לאומית, הבנק העולמי, וכן את הבריאות העולמית ואת ההשפעות הסביבתיות והחברתיות של שינוי האקלים. נושאים אלה התמזגו למשימה של המרכז כדי לייעל את ההתמקדות העיקרית שלה בנושאים ביטחוניים בין-לאומיים.

תוכניות ואירועים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדי שנה, מארח המרכז יותר מ-400 אירועים מרכזיים הכוללים מעל 18,000 אורחים. בין האורחים של המרכז: מזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון, אשר התייחסה לביטחון השגרירויות בעקבות מתקפת הטרור בקונסוליה האמריקנית בבנגאזי, ראש ממשלת יפן, שינזו אבה, נשיא הבנק העולמי, ג'ים יונג קים, שר ההגנה לשעבר, לאון פאנטה, היועץ לביטחון לאומי לשעבר טום דונילון, ויו"ר המטות המשולבים של הגנרל מרטין דמפסי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]