הנולדור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הנולדור (אנגלית: "Ñoldor"; קווניה: נולדולי, גנומים; "עלפים עמוקים") הם עם עלפים בדיוני, שמתקיים בעולמו של טולקין. הנולדור נודעו לרוב בהיותם העם השני שהגיע לולינור מכל עממי האלדליה, ובשל מעלליהם במהלך העידנים השני והראשון.

הנולדור נחשבים כגדולים מעממי העלפים הן בתחום הלחימה הן בעבודות כפיהם. פאנור, בנם של פינווה ומיריאל היה גדול חשליהם, והמלך העליון השני. כשמלקור הרג את פינווה וגנב את הסילמרילים, פאנור שינה את שמו של מלקור ל"מורגות" ("האויב השחור"), ושכנע את הנולדור לנהל כנגדו מלחמת חורמה עד שיובס[1]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עידני העצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר בואם לולינור, נשלטו לראשונה עלפי הנולדור על ידי המלך העליון פינווה. הנולדור הפכו ליקירי ליבו של הולא אולה, ולמתלמדיו, בגלל אהבתם למלאכה. לאחר בניית טיריון, אשתו של פינווה, מיריאל ילדה את בנה היחיד, פאנור, והעניקה לו את כל רוחה וחוסנה, כך כשנולד, בהקה אש בעיניו. רוחה של מיריאל עברה להיכלי מנדוס, ונטלה מפינווה את שמחתו. אבל פאנור התגלה כעלף אדיר הן בנפשו והן בחוסנו; עדין בדיבור, ובעל המלאה הגדול ביותר מכל עלפי הנולדור. כשהגיע לשיאו, פאנור יצר את הסילמרילים, אבנים גדולות שהכילו את אור שני העצים. אבל הוא היה גאה ויהיר, ולא התייחס בחביבות לאשתו השנייה של אביו, ינדיס מן הוניר. ממנה, נולדו לפאנור עוד שני אחים נוספים, שמזרעם נוצרו עוד שני בתים: פינגולפין ופינרפין. היה זה הגורם הראשון לאיחוד בבית פינווה, מכיוון שפאנור כמעט ולא אהב את אחיו למחצה.

כשמלקור שוחרר מהשבי, הוא ביקש לנצל את האיחוד הזה במטרה להשיג את הסילמרילים ולהרחיק את האלדר מהולאר. הוא הפיץ וטווה רשתות שקרים בין הנולדור וטען כי הולאר כולאים אותם באמן כדי שלא יוכלו לשלוט בארצות הארץ התיכונה, משקריו נבעה רעות רבות, הראשונה בהן הייתה הסתתם של פינגולפין ופאנור זה נגד זה. וכשפאנור שלף חרב כנגד פינגולפין, הולאר התערבו וגירשו את פאנור מוולמר למבצר ההר של פורמנוס. הנולדור הלכו ונהיו וחסרי מנוחה כשהתחילו לכמוהה לארצות הארץ התיכונה הבלתי שמורות.

תסיסת הנולדור וגלותם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברגע שמלקור השמיד את שני עצי ולינור והרג את פינווה, הוא גם גנב את הסילמרילים וברח לארץ התיכונה. פנור הזועם נאם אז בפני כל הנולדור ונשא נאום נלהב. הוא דחק בהם לעזוב את הממלכה ברוכה ולקחת ממלכות בארץ התיכונה לעצמם, שם יוכלו לשלוט כרצונם. רבים מנסיכי הנולדור, כולל גלדריאל, אכן רצו לראות את הארץ התיכונה ולשלוט בממלכות הוגנות משלהם. פאנור נשבע אז בשבועה האיומה, הלא היא "שבועת פאנור", להחזיר את הסילמרילים, והבטיח לגמול לכל מי שיצליח להשיבם. כל מארח הנולדור התכנס, אם כי חלקו הגדול יותר עקב אחרי פינגולפין, וסמך על חוכמתו ביחס לשחצנותו של פאנור.

לפני תחילת העידן הראשון, הנולדור בראשות פאנור הלכו צפונה צפונה ודרשו מהטלרי להניח להם להשתמש בספינות שלהם. כאשר הטלרי סירבו, הרסו פאנור ואנשיו את נמל אלקוולונדה, שנבנה על ידי הטלרי, וביצעו את הטבח עלף-בעלף הראשון. מארח פאנור השתלט אז על כל הספינות. זמן לא רב אחר כך התמודד מול הנולדור מנדוס, שופט הולאר ובעל היכלי מנדוס. מנדוס ניבא אז נבואה, שנודעה אחר כך בתור "קללת מנדוס", והצהיר אבדון על כלל הנולדור וממלכותיהם כעונש לטבח והזהיר כי אם ימשיכו בדרך זו, הם לא ישיגו את הסילמרילים בטרם תשתנה הארץ ויתרה מכך שצער גדול וטרגדיה יפקוד אותם. בכך חזרו כמה נולדור על דרכם שלא הייתה להם יד בטבח, כולל פינרפין בן פינווה מאת ינדיס לולינור, והולאר סלחו להם, פינרפין נהפך למלך העליון לנולדור אשר נשארו באמן. הנולדר האחרים בראשותו של פינגולפין בן פינווה מאת ינדיס (שחלקם לקחו חלק בטבח) נותרו נחושים לעזוב את ולינור לארץ התיכונה. בין אלה האחרים בלטה בתו של פינרפין, גלדריאל.

פאנור ומארחו חצו את הים לארץ התיכונה והשאירו מאחורה את אלה שהובלו על ידי פינגולפין, אחיו-למחצה. עם הגעתו לארץ התיכונה, פאנור שרף את האוניות. כשפינגולפין ומארחו גילו את בגידתם, הם הלכו רחוק יותר צפונה וחצו את הים באמצעות הלקרקסה. רבים מהם מתו בעת שחצו את שבילי ההלקרקסה וגבעות הקרח האכזריות, כולל אשתו של טורגון אלנווה. גלות הנולדור אל מחוץ לארצות הדמדומים סימנה את תחילת העידן הראשון ואת שנות השמש. לבסוף הגיע מארח פינגולפין לארץ התיכונה, ומסעם דרך הלקרקסה היה אחד ממעשים הנאצלים הגדולים ביותר שעשו הנולדור בארץ התיכונה. מעשים מעטים אחרים של הנולדור יעלו על זה אי פעם, אך האבידות הרבות שנוצרו מהמעבר עוררו שנאה רבה לבית פאנור על שנטשו אותם.

במהלך דגור-נוין-גיליאת, הקרב השני שהתרחש בשנה הראשונה לעידן הראשון, פלוגה של פאנור הותקפה במהרה על ידי מורגות. כשפאנור רכב רחוק מדי מצבאו והוא נהרג על ידי גות'מוג ושאר הבלרוגים.

מכיוון שפאנור לקח את הספינות והשאיר את הנולדור באמן, בתי המלוכה של הנולדור נהיו יריבים. אולם כאשר מיד'רוס, בנו הבכור של פאנור נלכד על ידי מורגות. פינגון, בנו של פינגולפין, שזכר את החברות גדולה ששררה בינו לבין מיד'רוס, הציל אותו ממורדות ת'נגורודרים. על מעשה זה הנולדור שמחו והיריבות בין שני הבתים הסתיימה. על ידי זכותו מיד'רוס הצליח להחליף את פאנור כמלך, אך בתודה הוא ויתר על המלוכה לדודו פינגולפין, שהפך למלך העליון השלישי לנולדור. אחיו של פאנור לא הסכימו לכך, והחלו להתייחס לעצמם כאל העקורים, כי המלוכה חלפה מידם. אף על פי כן, נסיכי הנולדור הקימו ממלכות גדולות בבלריאנד, ולרבים נראה כי דבריו של פאנור היו מוצדקים. כאן, בארץ התיכונה ובפרט בבלריאנד הנולדור היו אדירים ועמדו לראשות עצמם, ולא בתחתית ההיררכיה בולינור. ולמשך זמן מה היה שלום בין בתי פינגולפין ופאנור. אבל בית פאנור עדיין היה קשור לשבועה, אשר בתורו היה קשור לקללת מנדוס.

מלחמות הנולדור כנגד מורגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פינגולפין שלט זמן רב בארץ היתלום, ובנו הצעיר טורגון בנה את הממלכה הנסתרת גונדולין. שלטונו של פינגולפין התאפיין בלוחמה נגד מורגות ובשנת 75 לעידן הראשון הנולדור החלו את המצור על אנגבנד, המבצר הגדול של מורגות. אבל בשנה 455 לעידן הראשון המצור נשבר על ידי מורגות במהלך הדאגור בראגולאך, ופינגולפין הבחין שהמלחמה נגד מורגות נהייתה חסרת תוחלת לחלוטין. בחמתו, פינגולפין רכב לאנגבנד ואתגר את מורגות לקרב יחיד. בחוסר רצון, מורגות יצא לדו-קרב. פינגולפין הטיל במורגות שבעה פצעים מהם לא נרפא מעולם, אך לבסוף פינגולפין נהרג. ת'ורונדור, שר הנשרים, שרט את פניו של מורגות ולקח את גופתו של פינגולפין. בנו הבכור פינגון החליף אותו בתפקיד המלך העליון לנולדור.

בשנת 471 לעידן הראשון ארגן מיד'רוס ברית התקפה כוללת על מורגות וזו הובילה לנירנית ארנודיאד. הקרב היה אסון גדול עבור הנולדור, פינגון נהרג ורוב כוח הנולדור כמש, טורגון אח פינגון החליף אותו כמלך העליון לנולדור.

טורגון נסוג לגונדולין וניסה להשאיר את הממלכה מוסתרת מפני מורגות. העיר הייתה כה נסתרת, עד שאף אחד מעלפי הנולדור לא היה מודע למיקומה, וטורגון היה המלך העליון בשמו בלבד. בשנת 510 לעידן הראשון נבגדו אנשי גונדולין על ידי מיגלין והעיר נחרבה. במהלך ההתקפה טורגון נהרג, אולם רבים מאנשיו נמלטו ומצאו את דרכם דרומה. מכיוון שלטורגון לא היו בנים, המלוכה חזרה לבנו של פינגון גיל-גלד, והוא בתורו הפך למלך העליון לנולדור השביעי והאחרון.

לבסוף, הולאר ירדו לארץ התיכונה ובשנת 583 לעידן הראשון נלחמו כנגד מורגות במלחמת החרון ומורגות הוטל לתוך הריק. עם זאת, בלריאנד שקעה בים, למעט חלק מאוסיריאנד שהפך ללינדון, וכמה איים. תבוסת מורגות סימנה את תחילת העידן השני. הנולדור חזרו שוב לולינור ושם קיבלו חנינה כל כל מעשיהם וקללת מנדוס הובאה לסיומה. חלקם עזבו כי התעייפו מהצער, אך רבים סירבו לעזוב את האדמות בהן עבדו זמן כה רב. יתר על כן אחרים סירבו מרוב גאווה, ולא היו מוכנים לוותר על מעמדם הגבוה בארץ התיכונה. אחרונת המנהיגים הגדולים ששרדו הייתה גלדריאל, שנשארה בגלל גאוותה, בנימוק כי משפחתה מעולם לא עשתה רע וכי היא חזקה יותר בארץ התיכונה.

העידן השני[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיל-גלד ייסד ממלכה חדשה בלינדון, ושלט לאורך כל העידן השני, זמן רב יותר מכל המלכים העליונים פרט לפינווה. הוא התקבל גם כמלך עליון על ידי הנולדור אשר בארגיון. אך בסוף העידן השני בעלי בריתו בנונמור איבדו את האי שלהם ואלנדיל, יסילדור ואנריון הגיעו לארץ התיכונה והם ייסדו את ממלכות הגולים: ארנור וגונדור.

למרות שגשוגם ועוצמתם, הנולדור לא שקטו ונחו. למרות שסירבו להזמנת הולאר לבוא לולינור לטובת שמירת אדונותם בארצות הארץ התיכונה, הם עדיין רצו את האושר שהבטיחה ולינור. הייתה זו עייפות הארץ התיכונה כנגד עושר ולינור, בארץ בני התמותה הם חשו את עייפות הזמן והשינוי. העייפות הזו רק הלכה וגברה עם השנים. בולינור לעומת זאת, האדמות היו מקודשות ומכושפות עקב נוכחות הולאר, ואיפשרו לעלפים לחיות בעושר נצחי, אך בארצות תמותה לא היה כוח כזה לקיים אותו.

באותה תקופה סאורן, שנודע אז כאנטר, "אדון המתנות", יצא עם ההצעה של העושר שאותו חפצו העלפים. גיל-גלד, גלדריאל ואלרונד לא סמכו על הדמות המסתורית הזו והתנערו ממנו. אבל באזורים אחרים ובארגיון יותר מכל, תורתו של אנטר נתקבלה ביראת כבוד על ידי עלפי האלדר והם קיבלו אותו בשמחה. המנהיג שלהם היה קלברימבור, נכדו של פאנור עצמו, והוא ירש הרבה ממיומנות סבו. כזו הייתה הידיעה של אנטר, אשר התחזה וסיפר שהוא שליח של אולה[2], כפי שהכריז לראשונה. אנטר לימד את קלברימבור את אומנות יצירת טבעות הכוח. בחשאי חישל קלברימבור את שלוש הטבעות הגדולות ביותר; נריה, נניה וויליה. טבעות אלה היו חדורות בכוח רוחני שיכול להגן ולשמור על כל הדברים שאינם מוכתמים, ולהדוף את השפעות הזמן. כך התגשם רצונם של העלפים בייצור הטבעות הללו. השלושה הופצו בחשאי לכמה מממלכי העלפים העליונים. גלדריאל קיבלה את נניה, גיל-גלד קיבל את וויליה ​​ונריה הוענקה לקירדן. אבל הם הולכו שולל, מכיוון שאנטר הלא הוא סאורון עיצב בחשאי טבעת נוספת, הלא היא הטבעת האחת, הוא חישל טבעת זו למטרה אחרת: לאגד את כל נושאי-הטבעות כעבדים תחת שליטתו. תחפושתו של סאורון כאנטר נחשפה מיד כאשר ענד על אצבעתו את הטבעת האחת, כי אז ידעו העלפים מי הוא היה, אותו אנטר, והבינו שהוא רוצה להיות לשליטתם. העלפים נמנעו בקושי ממלכודת זו והורידו את טבעותיהם. גיל-גלד נתן את ויליה לאלרונד למשמר, ולעונדה בה אם גיל-גלד ייפול.

הידע על מלאכת הטבעות שנצבר אבד ברגע שסאורון הכריז מלחמה על ארגיון, השמיד את אזור אזור והרג את קלברימבור.

בשלב זה סאורון רימה את נומנורים והצליח לחזור מנונור למפלטו במורדור. אך בהיעדרו הוא התעלם מכוחו ההולך וגדל של גיל-גלד. סאורון שנא הן את נומנורים הגולים והן את הנולדור, וניסה להשמיד את גונדור לפני שתספיק להכות שורש ולהתחזק, אך כוחותיו של גיל-גלד סיכלו את מזימתו. ואז אלנדיל וגיל-גלד התייעצו והקימו את הברית האחרונה של העלפים והדונדיין, צבא עצום של עלפים ונומנורים יצא להילחם בסאורון.

צבא זה יצא למורדור והביס את כוחותיו של סאורון בקרב דגורלד ולבסוף במצור על ברד-דור. לבסוף באמצעות יסילדור, נכרתת ידו של סאורון והוא הושמד. במהלך המצור על ברד-דור שארך 7 שנים נספו אנריון-מלך אוסגיליאת וגיל-גלד, וכך הסתיימה שושלת המלכים העליונים לנולדור. לא נבחר מלך עליון חדש, מכיוון שגיל-גלד לא הותיר אחריו יורש ולאף אחד אחר לא הייתה טענה חזקה מספיק לדרוש את הכס. מסיבה זו, נאמר כי המלוכה העליונה לנולדור עברה אל מעבר לים, לנולדור אשר נשארו בולינור, שנשלטו על ידי פינרפין, בנו השלישי של פינווה שמעולם לא עזב. מכיוון שטואור אומץ על ידי טורגון כבן, והתחתן עם בתו ידריל, צאצאיו בני-התמותה של טואור תבעו את התואר המלך העליון, לכן, אלרוס הפך למלך העליום הראשון לנומנור, וסימן זאת בקידומת "טר" (ובהמשך בלשון האדונאית "אר".). לאחר נפילת נומנור כינו את עצמם אלנדיל ויורשיו מלכי ארנור, ומאוחר יותר סימנו זאת בקידומת המלכותית אר - על שמם. ליורשיו של טואור לא הייתה תביעה תקפה למלכות העליונה לנולדור, אף כי מאוחר יותר נחשב יורשו אלרונד, שבחר באלמוות כמנהיג הנולדור.

העידן השלישי וקץ הנולדור בארץ התיכונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר סאורון הובס והטבעת אחת נאבדה, העלפים היו חופשיים להשתמש בשלוש הטבעות כדי ליצור את ממלכותיהם הקסומות. עם זאת, קירדן נתן את שלו לגנדלף כדי לסייע לו בעבודתו. בשתי ממלכות נראה זוהר ועושר ולינור, ריוונדל ולותלוריין. אותם עלפים שגרו באזורים אלה טעמו שוב את עושר ולינור ולא הרגישו את משקל הזמן. בעידן השלישי הנולדור התדלדלו, ובסוף העידן השלישי ממלכות הנולדור היחידות שנותרו בארץ התיכונה היו ריוונדל, לותלוריין וקומץ עלפים שנשאר בלינדון. שלוש הטבעות היו נקיות מכל רע, וחושלו מבלי שסאורון ראה אותן מעולם. אך מכיוון שהם עדיין נוצרו על ידי אותה אמנות כמו הטבעות האחרות, השלוש עדיין היו קשורות לטבעת האחת. עם חורבן הטבעת האחת ותבוסתו הקבועה של סאורון, דעך כוחן של שלוש הטבעות אחרוני הנולדור החלו להתעייף שוב. בסופו של דבר, גלדריאל ואלרונד לקחו את הספינה לולינור ועזבו את הארץ התיכונה ולותלוריין ננטשה. כשהחל העידן הרביעי, ריוונדל נעשתה למקום היחיד בו שהו עלפי נולדור שנותר ממזרח לולינור בארץ התיכונה, ונשלט על ידי אלדן ואלרוהיר, בניו של אלרונד שנותרו מאחור כשעבר אלרונד לולינור.

בית נסיכי הנולדור ואישים חשובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אינדיס
 
 
 
 
 
 
פינווה
 
 
 
 
 
 
 
מיריאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אארון אלקוואלונדה
 
פינרפיןפניגולפיןפאנור
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
איגנור
 
אנגרוד
 
אורודרת
 
פינרוד
 
אאול
 
ארד'ל
 
טורגון
 
פינגון
 
 
מיד'רוס
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פינדוילסמיגליןטואור
 
אידריל קלברינדל
 
גיל-גאלאד
 
 
מגלור
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גלדריאל
 
קלבורןאלוינג
 
אארנדילקלגורם
 
 
קרנתיר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קלבריאן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אלרונד
 
אלרוסאמרוד
 
 
אמרס
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ארוון
 
אראגורןקורופין
 
 
 
 
 
 
אלאדריוןקלברימבור


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כל קרבות העידן הראשון, החל מהקרב השני, דגור-נואין-גיליאת עד למלחמת החרון שבסופה הובס מורגות.
  2. ^ במקור סאורון אכן היה אחד ממשרתיו של הולא אולה, משם אפילו קיבל את המיומנות ואת הידע לציור את הטבעת האחת.