הנוסח המקובל (הברית החדשה)
הנוסח המקובל (בלטינית: Textus Receptus, בעברית על דרך הלועזית: טקסטוס רצפטוס) הוא נוסח הברית החדשה בשפה היוונית (בה נכתבו הגרסאות הקדומות ביותר של הברית החדשה ששרדו לימינו), כפי שנערך והוגה על ידי סדרת מלומדים באירופה הנוצרית בין 1516 ל-1633, מתוך מספר כתבי-יד ביזנטיים מאוחרים יחסית. הרצפטוס שימש בסיס לתרגומים הפרוטסטנטיים הקלאסיים של הברית החדשה ללשונות אירופה, ועד סוף ה-19 נחשב למוסמך ולקאנוני במערב. ביקורת המקרא הורידה את קרנו, אם כי חוגים אוונגליקלים שמרניים עדיין דבקים ברצפטוס ובתרגומיו. המונח "טקסטוס רצפטוס" או "נוסח מקובל" עשוי להתייחס גם לכל גרסה מסורתית-קאנונית של חיבור עתיק.
מאז נפילת האימפריה הרומית והנתק הגובר עם המזרח האורתודוקסי, הלכה ופחתה באירופה הקתולית הבקיאות בשפה היוונית. מהפכת הדפוס שפתח יוהאן גוטנברג, נפילת ביזנטיון ב-1453 והימלטות רבים ממלומדיה מערבה, והעניין בשפות הקלאסיות שהתלווה להומניזם של הרנסאנס, כולם שמו לכך קץ. במאה ה-15 יותר ויותר משכילים למדו יוונית על בוריה ולא הסתפקו עוד בתרגומים הלטיניים הנפוצים של הברית החדשה. הראשון לפרסם מהדורת דפוס שלה ביוונית היה ההומניסט ארסמוס מרוטרדם, שקרא לרפורמה בכנסייה והאמין שתרגום לטיני חדש וקולח יחד עם טקסט המקור יהיה אמצעי ראשון במעלה להפיץ את הנצרות בצורתה הטהורה. ארסמוס ניגש למלאכה בחופזה רבה, לאחר שקיבל את הצעתו של מוציא-לאור שווייצרי, משום שביקש להקדים את פרסומה של הפוליגלוטה הקומפלוטנסית שנערכה אז בספרד ביוזמת הארכיבישוף פרנסיסקו חימנס דה סיסנרוס. מהדורה רב-לשונית זו הושלמה כבר ב-1514 אך פורסמה לבסוף רק ב-1522. ארסמוס שקד על מהדורתו במשך חצי שנה בלבד, כשהוא מסתייע בשישה כתבי-יד יווניים שאף אחד מהם לא היה שלם ושהמוקדם שבהם הועתק באימפריה הביזנטית במאה ה-12. כתב-היד של חזון יוחנן חסר את הגוויל האחרון וארסמוס נאלץ לתרגם מן הוולגטה הלטינית את ששת הפסוקים החותמים את הספר. ה-Novum Instrumentum omne שלו יצאה לאור ב-1516. היא נחשבה בשעתו להישג גדול, אם כי בדיעבד הוכרה בתחום הביקורת הטקסטואלית כעבודה רשלנית שערבבה נוסחים ללא השוואה מספקת. מחברה הוציא עוד ארבע מהדורות נוספות, ב-1519, 1522, 1527 ו-1536, בשינויים קלים (בין הבולטים שבהם היה הכללתה מחדש של הפסוקית היוחננית השנויה-במחלוקת למן המהדורה השלישית). הוא מיקד את תשומת לבו בתרגום הלטיני, אך הטקסט היווני שערך זכה לבכורה בעיני משכילי זמנו.
ארסמוס, למרות ביקורתו על התנהלות הכנסייה, נותר קתולי נאמן ופולמוסיו נשארו כמעט אקדמיים. אך רק שנה לאחר צאת ספרו, פרצה הרפורמציה הפרוטסטנטית ושאלת תרגום הביבליה הפכה באחת לבעלת משמעות פוליטית עליונה. מרטין לותר ומרעיו, שיצאו נגד סמכות האפיפיור, ביססו את תביעותיהם על עליונות "כתבי הקודש לבדם", וביקשו לזקק את המקורות מתחת לשכבות הפרשנות המסורתית שנוספו עליהם. לותר תרגם את מהדורת ארסמוס השנייה לגרמנית כחלק מהביבליה שהפיץ לציבור הרחב. ויליאם טינדייל השתמש במהדורת ארסמוס השלישית כבסיס לתרגום המקיף הראשון של הביבליה לאנגלית מ-1526, והיא שימשה גם כמקור של מתרגמי ביבליית ז'נבה. בתגובה למרד בסמכותה, קידשה הכנסייה הקתולית את הוולגטה הלטינית בוועידת טרנטו ב-1546, וציוותה על מלומדיה להכין גרסה מוסמכת של התרגום הלטיני מאת הירונימוס. מדיניות זו הותירה את העניין הממשי במקור היווני של הברית החדשה כמעט רק בקרב הפרוטסטנטים.
העורך החשוב הבא של הטקסטוס רצפטוס היה רוברטוס סטפנוס (רובר אטיין) הפריזאי, שפרסם ארבע מהדורות בהתבסס על ארסמוס בין 1545 ל-1551. הוא השתמש במספר גדול יותר של כתבי-יד להשוואה, כחמישה-עשר. החשובה מבין מהדורותיו הייתה השלישית, ה-Editio Regia מ-1550, שהייתה גם הראשונה שהטקסט היווני חולק בה לפסוקים. ה-Regia התקבלה כמוסמכת באנגליה ושימשה בסיס לתרגום המלך ג'יימס הקאנוני, המוכר והחשוב מכל פרסומי הברית החדשה בשפה האנגלית. יורשו של קלווין, תאודור בזה, המשיך במפעלו של סטפנוס והוציא תשע מהדורות שונות של הטקסט בין 1565 ל-1604 עם דגשים שונים ושינויים מסוימים (לדוגמה: וְקָרְאוּ שְׁמוֹ עִמָּנוּאֵל במתי א' כ"ג, במקום ו"קִראו" בלשון ציווי; לְבֵית הַכְּנֵסֶת במקום "לבית כנסת" במרקוס א' כ"א, וכן הלאה). סמכותו הרוחנית והפוליטית של בזה העניקה לעבודתו משקל רב. ב-1633 הגיהו המדפיסים בונאוונטורה ואברהם אלזביר מליידן את מהדורת הברית החדשה היוונית השנייה שלהם, בהתבסס על הוצאותיהם של ארסמוס, סטפנוס ובזה, וכינו אותה בהקדמה "הנוסח שהתקבל על כולנו, ללא השחתה או סילוף." מהדורת אלזביר התקבלה במהרה כמוסמכת ביותר ונותרה כזו באירופה הפרוטסטנטית במשך למעלה ממאתיים שנה.
יוקרתו של הטקסטוס רצפטוס נותרה על עמדה גם כשמבקרים כמו ג'ון מיל, שהשווה למעלה מ-80 כתבי-יד יווניים, מצא אלפי הבדלים במהדורת הברית החדשה שלו מ-1707. אף על פי שהכליל אותם רק בהערות השוליים והדפיס למעשה את ה-Editio Regia, הוא הותקף על ידי אנשי כמורה באשמת כפירה; האמונה בכך שהאל הנחה את מתרגמי הביבליות בעת הרפורמציה, יותר מאשר עקשנות על ניסוח מסוים, הפכה את העמידה על טהרת הטקסטוס רצפטוס לעניין תאולוגי ולא אקדמי. ב-1831 החל מבקר הנוסח הגרמני קרל לכמן לפרסם מהדורה יוונית שנשענה לא על הנוסח המקובל אלא על כתבי-יד עתיקים ממצרים. גילוי הקודקס סינאיטיקוס על ידי קונסטנטין פון טישנדורף והעתקת הקודקס ותיקנוס והפצתו, הנחיתו מהלומה כבדה על הטקסטוס רצפטוס. נמצאו הבדלים מרובים בין הטקסטים העתיקים לבין "הנוסח המקובל", דוגמת תריסר הפסוקים האחרונים בבשורה על פי מרקוס שאינם מצויים בכתבים הישנים. בסוף המאה ה-19 התקבלה כקונצנזוס אקדמי המסקנה כי כתבי-היד הביזנטיים, שעמדו לרשות ארסמוס וממשיכיו, היו גרסאות מאוחרות וערוכות בכבדות, וכדי להגיע אל המלל המקורי היה צורך להיוועץ בנוסחים האלכסנדרוניים הקדומים שנמצאו. במהרה יצאו מהדורות ביקורתיות חדשות של הברית החדשה בשפת המקור, כמו הוצאת אלאנד-נסטלה, ששימשו בתורן בסיס לתרגומים מודרניים של כלל הביבליה (לצד עריכה-מחדש של הברית החדשה, ספרי הברית הישנה בתוך הוצאות אלו הכילו לבסוף גם גילויים ממגילות קומראן וכתבי-יד נוספים). "הנוסח המקובל" איבד כמעט לגמרי את מעמדו באקדמיה ובקרב מרבית הכנסיות הפרוטסטנטיות, אם כי שמרנים דוגמת "תנועת תרגום המלך ג'יימס לבדו" ממשיכים לייחס לו אמיתות דתית ולהתעקש על בכורתו.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Bruce M. Metzger, Bart D. Ehrman. The Text Of The New Testament: Its Transmission, Corruption and Restoration. הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2005. עמ' 95–119.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערכים המוקדשים לנוסח המקובל בספרי הייעץ של הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, באתר Oxford References.
- מבחר מהדורות של הרצפטוס, מ-1550 ועד 1624.
- הברית החדשה בתרגום לעברית מאת פרנץ דליטש, תורגם ממהדורת אלזביר הראשונה, 1624.