הנס-הרמן הופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הנס-הרמן הופה
Hans-Hermann Hoppe
Hans-Hermann-Hoppe.jpg
לידה 2 בספטמבר 1949 (בן 68)
פיינה, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת סארלנד, אוניברסיטת גתה בפרנקפורט עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת נבדה, לאס וגאס עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ מארי רות'בארד, לודוויג פון מיזס, האברמאס
ארצות מגורים גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
www.hanshoppe.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הנס-הרמן הופה (גרמנית: Hans-Hermann Hoppe;‏ נולד ב-2 בספטמבר 1949) הוא כלכלן מהאסכולה האוסטרית והוגה ליברטריאני אנרכו-קפיטליסטי אמריקאי ממוצא גרמני. הוא פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטת נבאדה, עמית בכיר במכון מיזס, והוא המייסד והנשיא של אגודת הרכוש והחופש (PFS).

הופה מזדהה כליברטריאן שמרני-תרבותי. דבריו על זכויותיהם של בעלי הקרקעות להקים קהילות פרטיות, שממנה הומוסקסואלים ומתנגדים פוליטיים עשויים להיות "מוסרים פיזית" ("Physically Removed"), עוררו מחלוקת בקרב הקהילה הליברטריאנית ועמיתיו של הופה בבית הספר לעסקים של UNLV. הופה זוכה לעורר מחלוקת גם בשל תמיכתו במגבלות על הגירה אשר מבקריו טוענים כי הוא מתנגש עם הדוקטרינה הליברטריאנית והאנרכיסטית.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופה הוא יליד העיירה פיינה שבסקסוניה התחתונה, מערב גרמניה דאז, ובעל תואר ראשון מאוניברסיטת חבל הסאר. את לימודי התואר השני והדוקטורט ביצע באוניברסיטת גתה בפרנקפורט, ולאחר מכן, בשנים 1976-1978, היה עמית פוסט-דוקטורט באוניברסיטת מישיגן שבאן ארבור.

משנת 1986 ועד לפרישתו בשנת 2008 הופה היה פרופסור בבית הספר לעסקים באוניברסיטת נבדה בלאס וגאס. הוא עמית במכון מיזס, אשר אחראי לפרסום לחלק ניכר מכתביו, וכן ערך פרסומים רבים של המכון.

הופה מציין כי מארי רות'בארד היה מורו ורבו. אחרי שקרא את כתביו ואימץ את השקפותיו הפוליטיות, עבר מגרמניה לניו יורק כדי לעבוד במחיצתו, ולאחר מכן הלך בעקבותיו ללאס וגאס. לפי הופה, בעשור שקדם למותו של רות'בארד ב-1995, רות'בארד היה עבורו חבר הקרוב אליו כמו אב.

עבודתו והשקפותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגודת הרכוש והחופש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי רות'בארד, מורו ורבו של הופה

בשנת 2006, הופה ייסד את "אגודת הרכוש והחופש" (Property and Freedom Society) כתגובת נגד ל"אגודת מונט פלרין" שייסדו מילטון פרידמן, מיזס ופרידריך האייק, שאותה החשיב ל"סוציאליסטית". ביום השנה החמישי של האגודה, הופה ציין את מטרותיה:

"מצד אחד, היה זה כדי להסביר ולהבהיר את הדרישות המשפטיות, הכלכליות, הקוגניטיביות והתרבותיות לצורך יצירת סדר טבעי חופשי וחסר מדינה.

מאידך גיסא, היה צורך לחשוף את המדינה ולהציג אותה על מה שהיא באמת: מוסד המנוהל בידי כנופיות של רוצחים, שודדים וגנבים, תועמלנים, חוטאים, נוכלים, שקרנים, ליצנים, שרלטנים ואידיוטים שימושיים - מוסד המלכלך והורס כל דבר שהוא נוגע בו."

האגודה אירחה כנסים הכוללים דוברים מהאלט-רייט ולאומנים לבנים כמו ריצ'רד ספנסר ופיטר ברימלו.

דמוקרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2001 פרסם הופה את ספרו "דמוקרטיה: האל שהכזיב" אשר בוחן תופעות חברתיות וכלכליות שונות, שלטענת הופה הן בעיות הנגרמות על ידי צורות שלטון דמוקרטי. הוא מייחס את כישלונותיה של הדמוקרטיה לקבוצות לחץ המבקשות להגדיל את ההוצאות והרגולציות הממשלתיות.

הופה מציע חלופות כגון פרישה וביזור של הממשלה, שיאפשרו "חופש מלא של חוזה, כיבוש, סחר והגירה". הוא טוען כי מונרכיה תוכל לשמור על חירויות הפרט בצורה יעילה יותר מאשר דמוקרטיה.

ב-2013 עמד הופה על היחסים בין הדמוקרטיה והאומנות וסיכם כי "הדמוקרטיה מובילה לחתרנות ולבסוף להיעלמות מושג היופי ורמת היופי האוניברסלית. היופי מוצף ושוקע על ידי "אמנות מודרנית", לכאורה."

וולטר בלוק, עמיתו של הופה במכון מיזס, טוען שדיוניו של הופה שופכים אור על "התרחשויות היסטוריות, ממלחמות ועד עוני, אינפלציה, ריבית ופשיעה". בלוק מציין כי בעוד הופה מודה כי הדמוקרטיות של המאה ה-21 משגשגות יותר מאשר המונרכיות העתיקות, הוא טוען כי אם אצילים ומלכים היו מחליפים את המנהיגים הפוליטיים של היום, היכולת שלהם לחשוב על רווחתה של המדינה לטווח ארוך היה "משפר את העניינים". בלוק בנוסף מתח ביקורת קטנה על תזותיו של הופה לגבי העדפות הזמן, הגירה והפער בין ליברטריאניזם ושמרנות.

על פי הופה, כבר כארבע שנים לפני פרסום הספר, הכלכלן אלברטו לינץ' מתח ביקורת על התזה של הופה כי המונרכיה עדיפה על הדמוקרטיה. הוא הביא ראיות אמפיריות המראות כי המונרכיות המודרניות נוטות להיות עניות בהרבה מהדמוקרטיות המודרניות. בתגובה ציין הופה כי ככלכלן "מיזסיאני", הוא סבור שתאוריות כלכליות אינן ניתנות ל"הפקה או להפרכה בידי נתונים היסטוריים".

דמוקרטיה: האל שהכזיב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "דמוקרטיה: האל שהכזיב" הופה פורס על פני שלושה עשר מאמרים את השקפתו לגבי דמוקרטיה. הספר בוחן את הדמוקרטיות המודרניות לאור כשליהן הבולטים והשונים, שלדעת הופה כוללים עלייה בשיעורי האבטלה, הרחבת החוב הציבורי ומערכת רווחה הגורמת למלכודות רווחה ולחדלות פירעון.

לטענתו, הסיבה לכישלונותיה של הדמוקרטיה היא קבוצות הלחץ הדורשות הוצאות ממשלתיות גבוהות, תקנות ומסים. הוא מציע פתרון בדמות הקטנת הממשל, או במילים אחרות "העברת השליטה על העושר המולאם מממשל גדול ומרכזי - לממשל קטן, אזורי, שיספק חופש חוזי, וסחר והגירה חופשיים לחלוטין".

הופה מאפיין את הדמוקרטיה כ"ממשלה בבעלות ציבורית", ואותה הוא משווה למלוכה שהיא "ממשלה בבעלות פרטית" - ומסיק כי מונרכיה עדיפה; עם זאת, הופה שואף להראות כי הן מונרכיה ודמוקרטיה הן מערכות לקויות לעומת המבנה המועדף שלו שיכול לקדם את הציוויליזציה - מה שהוא מכנה "הסדר הטבעי", מערכת שבה אין מיסוי או מונופויםל כפויים, וסמכות השיפוט מתחרה בחופשיות על לבם ורצונותיהם של האזרחים הריבוניים. בהקדמה שלו הוא מפרט שמות (שבין היתר צוינו במקומות אחרים) וכינויים למערכת שהציע, כגון "אנרכיית סדר", "אנרכיית רכוש פרטי", "אנרכו-קפיטליזם", "ממשל עצמי", "חברה למשפט פרטי" ו"קפיטליזם טהור".

הכותרת של הספר היא רפרנס לספר מ-1949, "האלוהים שנכשל", שבו שישה סופרים קומוניסטים לשעבר מתארים את ניסיונם והתפכחותם מהשיטה הקומוניסטית.

גירוש הומוסקסואלים ודיסידנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו הופה מתאר ​​חברה ליברלית מלאה של "קהילות בעלות ברית", המורכבות מתושבים שחתמו על הסכם המגדיר את אופייה של הקהילה. הופה כותב:

"תהיה מעט מאוד 'סובלנות' או 'פתיחות' לליברטריאנים שמאלנים. במקום זאת, נהיה על הדרך הנכונה לשקם את חופש ההתאגדות וההדרה המובלעת במוסד הרכוש הפרטי".

הוא כותב כי לערים וכפרים יכולים להיות שלטי אזהרה שיאסרו כניסה ל"קבצנים, בטלנים, חסרי בית, וגם להומוסקסואלים, משתמשי סמים, יהודים, מוסלמים או גרמנים". הוא מוסיף וכותב:

"באמנה שנחתמה בין דיירי הבית והדיירים למען הגנת רכושם הפרטי, לא קיימת זכות כמו דיבור חופשי (בלתי מוגבל), אפילו לא לדיבור בלתי מוגבל של רכוש הדייר. אדם יוכל לטעון דברים רבים ולקדם כמעט כל רעיון תחת השמש, אבל כמובן שאיש אינו רשאי לטעון לרעיונות המנוגדים למטרה של האמנה והגנה על רכוש פרטי, כגון דמוקרטיה וקומוניזם.

אין סובלנות כלפי דמוקרטים וקומוניסטים בסדר חברתי ליברלי. הם יצטרכו להיות מופרדים פיזית ולהיות מגורשים מן החברה. כמו כן, באמנה שנוסדה לצורך הגנה על משפחה וקרובי משפחה, לא תהיה שום סובלנות כלפי אותו אורח חיים המקדם אורח חיים שאינו עולה בקנה אחד עם מטרה זו. הם - חסידי אורח החיים החלופי, הלא-משפחתי, כמו למשל הדוניסטים אינדיבידואלים, טפילים, הומוסקסואלים או קומוניסטים - יצטרכו אף הם להיות מוסרים פיזית מהחברה, אם בכוונתנו לשמור על הסדר הליברטריאני."

מרטין סניידר מה-"American Association of University Professors" טען בנוגע לפסקה זו כי דבריו של הופה יציקו ל"אלו בעלי זיכרון טוב יותר משל הופה על אפרטהייד, מתקני הכליאה ומחנות ריכוז, כוכבים צהובים ומשולשים ורודים". הופה עורר גם מחלוקת בהגדירו את ההומוסקסואליות כ"סטייה או אי-נורמליות", לצד וולגריות, שימוש בסמים, התנהגויות מיניות חריגות ופדופיליה.

וולטר בלוק כתב כי הערתו של הופה הקוראת ל"הומוסקסואלים ואחרים להיות מורחקים מהחברה" תהיה קשה מאוד ליישוב עם הליברטריאניזם מפני ש"הפילוסופיה הליברלית תתמוך בזכויות של שתי הקבוצות האלו", ו"באשר להומוסקסואליות, זה בהחלט אפשרי כי באזורים מסוימים של המדינה, באזורים של גותהאם וסן פרנסיסקו למשל, יאסרו, לחלוטין, על פעילות הטרוסקסואלית. אם פרקטיקה זו תעשה באמצעות חוזה, זכויות קניין פרטי, באמות מידה מגבילות, היא תהיה תואמת לחלוטין את הקוד הליברטריאני".

הגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאנרכיסט מוצהר, המצדד בביטול מוסד המדינה, סבור הופה כי כל עוד המדינות קיימות, עליהן להטיל הגבלות על ההגירה. הופה השווה את ההגירה החופשית ל"אינטגרציה כפויה" הפוגעת בזכויותיהם של התושבים המקומיים, שכן אם הקרקע תהיה בבעלות פרטית, ההגירה תתרחש רק בהסכמת בעלי הרכוש הפרטיים.

וולטר בלוק, עמיתו של הופה ממכון מיזס מאפיין את הופה כ"אקטיביסט למען הגירה סגורה" הטוען כי למרות שכל הרכוש הציבורי "נגנב" על ידי המדינה ממשלמי המסים, ולכן המדינה משדרגת את העוול כשהיא מאפשרת למהגרים להשתמש במוצרים ורכושים ציבוריים, ובכך "חודרת" עוד יותר אל זכויות הקניין הפרטי של הבעלים המקוריים.

סיימון גונזל, סופר ליברטריאני נוסף, כותב כי:

"תמיכה בתפקיד לגיטימי של המדינה כשומר סף הגירה אינה מתיישבת עם האנרכיזם הליברטריאני של רות'בארד והופה, וכן עם האסטרטגיה התומכת בכל מקרה ובל מצב בהפחתת תפקידה של המדינה בחברה".

לגבי מגבלות הגירה ספציפיות, טען הופה כי מדיניות ראויה תחייב את המהגרים לארצות הברית להציג מיומנות באנגלית בנוסף ל"ביצועים אינטלקטואלים מעל הממוצע, מבנה אישיות, וכן מערכת ערכים תואמת." הדרישות הללו יביאו, לטענתו, ל"הטיית הגירה פרו-אירופאית".

חוקר מדע המדינה, ג'ייקוב הורנברגר, סבר שמבחן ההגירה שהוצע על ידי הופה יהיה ככל הנראה בעל דעות קדומות בנוגע למהגרים מאמריקה הלטינית, עקב ההבדלים בין האמריקאים והלטיניים בממוצעי IQ.

אתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיליון ספטמבר 1988 של "Libery" הופה ניסה להביא נימוק אפריורי ונייטרלי מבחינה ערכית לאתיקה הליברטריאנית על ידי יצירת תאוריה חדשה שבה הוא כינה "הנמקת האתיקה" (באנגלית: Argumentation ethics). הופה טוען שכל טיעון המתיימר לסתור את העקרונות הליברטריאניים הוא בלתי עקבי מבחינה לוגית.[1]

בגיליון הבא, פרסם המגזין את הערותיו של עמיתיו של הופה, וביניהם עמיתו והחבר במכון מיזס, מארי רות'בארד. רות'בארד כתב כי התאוריה של הופה היא "פריצת דרך מסנוורת לפילוסופיה פוליטית בכלל ולליברטריאניזם בפרט", ושהופה, "הצליח להתעלות מעל הדיכוטומיה המפורסמת של מצוי-רצוי ועובדה מול ערך, דיכוטומיה שפקדה את הפילוסופיה מאז ימי הסכולסטים, שהביא את הליברטריאניזם המודרני למבוי סתום ומייגע".

עם זאת, רוב עמיתיו של הופה שנסקרו על ידי המגזין דחו את התאוריה שלו. בתגובתה, הופה הגדיר את מבקריו כ"תועלתנים".

עמיתו במכון מיזס, פרופסור לפילוסופיה רודריק לונג קבע כי הנוסחה הא-פריורית של הופה מכחישה את העיקרון הבסיסי של פרקסאולוגיה מיזסיאנית בסוגיית התועלתנות, וטען כי:

"הטענה של הופה, אם תעבוד, תחייב אותנו להכיר בכבוד זכויות ליברליות ללא קשר למטרות שלנו - אבל כפרקסאולוג, אני מתקשה לראות איך כל דרישה מעשית יכולה להיות מוצדקת מלבד סיבה תועלתנית של אמצעים-מטרה".

מבקר נוסף של הופה טוען כי הוא לא הצליח לספק סיבה או טיעון לא-מעגליים לכך שאנו "חייבים להתייחס לערכי המוסר כאל דבר שיש לראותו כמתבססים באמצעות טיעון (הסכמי) קונססואלי - במקום העדפות סובייקטיביות בעלמא למצבים המתרחשים בדרכים מסוימות".

במילים אחרות, התאוריה נשענת על קיומו של אינטואיציות מסוימות, אשר קבלתן אינה יכולה להיות תוצאה של חשיבה "חופשית".

מלחמת עיראק ומדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופה התנגד לפלישה אפשרית לעיראק (שהתרחשה מאוחר יותר ב-2003) בראיון בשנת 2002 וביקר את מדיניות החוץ ההתערבותית, וקבע כי"אם נתערב בענייני חוץ, אל נתפלא שאם מלבד כמה חברים ניצור גם הרבה אויבים."

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Handeln und Erkennen (Bern, 1976) ISBN 978-3261019004 OCLC 2544452
  • Kritik der kausalwissenschaftlichen Sozialforschung (Westdeutscher Verlag, 1983) ISBN 978-3531116242 OCLC 10432202
  • Eigentum, Anarchie und Staat (Westdeutscher Verlag, 1987) ISBN 978-3531118116 OCLC 18226538
  • A Theory of Socialism and Capitalism (Kluwer Academic Publishers, 1989) ISBN 0-89838-279-3. (Full Text in PDF format)
  • Economic Science and the Austrian Method (Ludwig von Mises Institute, 1995) ISBN 094546620X. (Full Text in PDF format)
  • Democracy: The God That Failed: the economics and politics of monarchy, democracy and natural order (Transaction Publishers, 2001) ISBN 0765808684OCLC 46384089
  • The Economics and Ethics of Private Property (2nd edition, Ludwig von Mises Institute, 2006) ISBN 0945466404
  • Editor and contributor: The Myth of National Defense. Essays on the Theory and History of Security Production (Ludwig von Mises Institute, 2003) ISBN 978-0945466376 OCLC 53401048. (Full Text in PDF format) Includes writings by L.M. Bassani, C. Lottieri, M.N. Rothbard, E. von Kuehnelt-Leddihn, B. Lemennicier, G. Radnitsky, Joseph R. Stromberg, L.J. Sechrest, J.R. Hummel, W. Block and J.G. Hulsmann.

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הנס-הרמן הופה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]