הנס-הרמן הופה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הנס-הרמן הופה
Hans-Hermann Hoppe
Hans-Hermann Hoppe by Gage Skidmore.jpg
לידה 2 בספטמבר 1949 (בן 72)
פיינה, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת סארלנד, אוניברסיטת גתה בפרנקפורט עריכת הנתון בוויקינתונים
מנחה לדוקטורט יורגן האברמאס עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת נבדה, לאס וגאס עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק כלכלן, מרצה באוניברסיטה, אקדמאי, פילוסוף, סופר עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ מארי רות'בארד, לודוויג פון מיזס, האברמאס
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Hans-Hermann Hoppe signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
www.hanshoppe.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הנס-הרמן הופה (גרמנית: Hans-Hermann Hoppe;‏ נולד ב-2 בספטמבר 1949) הוא כלכלן מהאסכולה האוסטרית והוגה ליברטריאני אנרכו-קפיטליסטי אמריקאי ממוצא גרמני. הוא פרופסור אמריטוס לכלכלה באוניברסיטת נבאדה, עמית בכיר במכון מיזס, והמייסד והנשיא של אגודת הרכוש והחופש (PFS).

הופה מזדהה כליברטריאן שמרני-תרבותי. דבריו על זכויותיהם של בעלי הקרקעות להקים קהילות פרטיות, שמהן הומוסקסואלים ומתנגדים פוליטיים עשויים להיות "מוסרים פיזית" ("Physically Removed"), עוררו מחלוקת בקרב הקהילה הליברטריאנית ובקרב עמיתיו של הופה בבית הספר לעסקים של UNLV. הופה מעורר מחלוקת גם בשל תמיכתו במגבלות על הגירה, עמדה שלטענת מבקריו מתנגשת עם ליברטריאניזם ועם מה שהם מכנים "אנרכיזם ליברטריאני".

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופה הוא יליד העיירה פיינה שבסקסוניה התחתונה במערב גרמניה, ובעל תואר ראשון מאוניברסיטת חבל הסאר. את לימודי התואר השני והדוקטורט ביצע באוניברסיטת גתה בפרנקפורט, ולאחר מכן, בשנים 19761978, היה עמית פוסט-דוקטורט באוניברסיטת מישיגן שבאן ארבור.

משנת 1986 ועד לפרישתו בשנת 2008 היה פרופסור בבית הספר לעסקים באוניברסיטת נבדה בלאס וגאס. הוא עמית במכון מיזס, שאחראי לפרסום חלק ניכר מכתביו, וערך פרסומים רבים של המכון.

הופה מציין כי מארי רות'בארד היה מורו ורבו. אחרי שקרא את כתביו ואימץ את השקפותיו הפוליטיות, עבר מגרמניה לניו יורק כדי לעבוד במחיצתו, ולאחר מכן הלך בעקבותיו ללאס וגאס. לפי הופה, בעשור שקדם למותו של רות'בארד ב-1995, רות'בארד היה עבורו חבר הקרוב אליו כמו אב.

עבודתו והשקפותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגודת הרכוש והחופש[עריכת קוד מקור | עריכה]

מארי רות'בארד, מורו ורבו של הופה

בשנת 2006, ייסד הופה את "אגודת הרכוש והחופש" (Property and Freedom Society), כתגובת נגד ל"אגודת מונט פלרין" שייסדו מילטון פרידמן, מיזס ופרידריך האייק, שאותה החשיב ל"סוציאליסטית". ביום השנה החמישי של האגודה, ציין הופה את מטרותיה:"מצד אחד, היה זה כדי להסביר ולהבהיר את הדרישות המשפטיות, הכלכליות, הקוגניטיביות והתרבותיות לצורך יצירת סדר טבעי חופשי וחסר מדינה. מאידך גיסא, היה צורך לחשוף את המדינה ולהציג אותה כפי שהיא באמת: מוסד המנוהל בידי כנופיות של רוצחים, שודדים וגנבים, תועמלנים, חוטאים, נוכלים, שקרנים, ליצנים, שרלטנים ואידיוטים שימושיים – מוסד המלכלך והורס כל דבר שהוא נוגע בו." האגודה אירחה כנסים הכוללים דוברים מהאלט-רייט ולאומנים לבנים כמו ריצ'רד ספנסר ופיטר ברימלו.

דמוקרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2001 פרסם הופה את ספרו "דמוקרטיה: האל שהכזיב" אשר בוחן תופעות חברתיות וכלכליות שונות, שלטענת הופה הן בעיות הנגרמות על ידי צורות שלטון דמוקרטִיות. הוא מייחס את כישלונותיה של הדמוקרטיה לקבוצות לחץ המבקשות להגדיל את ההוצאות והרגולציות הממשלתיות.

הופה מציע חלופות ופתרונות, כגון פרישה, ביזור הממשל, ו"חופש מלא של חוזים, עיסוק, מסחר והגירה". הופה טוען כי מונרכיה תוכל לשמור על חירויות הפרט בצורה יעילה יותר מאשר דמוקרטיה.

ב-2013 עמד הופה על היחסים בין הדמוקרטיה והאומנות וסיכם כי "הדמוקרטיה מובילה לחתרנות ולבסוף להיעלמות מושג היופי ורמת היופי האוניברסלית. היופי מוצף ושוקע על ידי 'אמנות מודרנית', לכאורה."

וולטר בלוק, עמיתו של הופה במכון מיזס, טוען שדיוניו של הופה שופכים אור על "התרחשויות היסטוריות, ממלחמות ועד עוני, אינפלציה, ריבית ופשיעה". בלוק מציין כי בעוד הופה מודה כי הדמוקרטיות של המאה ה-21 משגשגות יותר מאשר המונרכיות העתיקות, הוא טוען כי אם אצילים ומלכים היו מחליפים את המנהיגים הפוליטיים של היום, היכולת שלהם לחשוב על רווחתה של המדינה לטווח ארוך הייתה "משפרת את העניינים". בלוק בנוסף מתח ביקורת קטנה על תזותיו של הופה לגבי העדפות הזמן, הגירה והפער בין ליברטריאניזם ושמרנות.

על פי הופה, כבר כארבע שנים לפני פרסום הספר, הכלכלן אלברטו לינץ' מתח ביקורת על התזה של הופה כי המונרכיה עדיפה על הדמוקרטיה. הוא הביא ראיות אמפיריות המראות כי המונרכיות המודרניות נוטות להיות עניות בהרבה מהדמוקרטיות המודרניות. בתגובה ציין הופה כי ככלכלן "מיזסיאני", הוא סבור שתאוריות כלכליות אינן ניתנות ל"הפקה או להפרכה בידי נתונים היסטוריים".

דמוקרטיה: האל שהכזיב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "דמוקרטיה: האל שהכזיב" פורש הופה על פני שלושה עשר מאמרים את השקפתו לגבי דמוקרטיה. הספר בוחן את הדמוקרטיות המודרניות לאור כשליהן הבולטים והשונים, שלדעת הופה כוללים עלייה בשיעורי האבטלה, הרחבת החוב הציבורי, ומערכת רווחה הגורמת למלכודות רווחה ולחדלות פירעון.

לטענתו, הסיבה לכישלונותיה של הדמוקרטיה היא קבוצות הלחץ הדורשות הוצאות ממשלתיות גבוהות, תקנות ומיסים. הוא מציע פתרון בדמות הקטנת הממשל, או במילים אחרות "העברת השליטה על העושר המולאם מממשל גדול ומרכזי – לממשל קטן, אזורי, שיספק חופש חוזים, וסחר והגירה חופשיים לחלוטין".

הופה מאפיין את הדמוקרטיה כ"ממשלה בבעלות ציבורית", ואותה הוא משווה למלוכה שהיא "ממשלה בבעלות פרטית" – ומסיק כי מונרכיה עדיפה; עם זאת, הופה שואף להראות כי הן מונרכיה והן דמוקרטיה הן מערכות לקויות לעומת המבנה המועדף בעיניו שיכול לקדם את הציוויליזציה – מה שהוא מכנה "הסדר הטבעי", מערכת נטולת מיסוי ומונופולים כפויים, שבה מערכות משפט מתחרות זו בזו באופן חופשי על ליבם והעדפותיהם של האזרחים הריבוניים. בהקדמה לספר הוא מפרט שמות שונים ששימשו במקומות אחרים כדי לתאר את אותו הדבר, כגון "אנרכיית סדר", "אנרכיית רכוש פרטי", "אנרכו-קפיטליזם", "ממשל עצמי", "חברה (society) של משפט פרטי", ו"קפיטליזם טהור".

כותרת הספר היא רפרנס לספר מ-1949, "האלוהים שנכשל", שבו שישה סופרים קומוניסטים לשעבר מתארים את ניסיונם והתפכחותם מהשיטה הקומוניסטית.

גירוש הומוסקסואלים ודיסידנטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו מתאר הופה ​​חברה ליברטריאנית לחלוטין של "קהילות אמנה", המורכבות מתושבים שחתמו על הסכם המגדיר את אופייה של הקהילה. הופה כותב: "תהיה מעט מאוד 'סובלנות' או 'פתיחות' שיקרות כל כך לליבם של לליברטריאנים שמאלנים. במקום זאת, נהיה על הדרך הנכונה לשקם את חופש ההתאגדות ואת ההדרה הנגזרת ממוסד הרכוש הפרטי". הוא כותב כי בעיירות וכפרים יוכלו להיות שלטי אזהרה בנוסח "אין כניסה לקבצנים, בטלנים, או חסרי בית, וגם – אין כניסה להומוסקסואלים, משתמשים בסמים, יהודים, מוסלמים, גרמנים, או בני שבט זולו".

הופה מוסיף וכותב:

"באמנה שנחתמה בין בעל הקרקע ובין דיירי הקהילה למען הגנת רכושם הפרטי, לא קיימת זכות לחופש דיבור (בלתי מוגבל), אפילו בשטח הנכס שלו אין לדייר זכות לחופש דיבור בלתי מוגבל. אדם יכול לטעון אינספור דברים ולקדם כמעט כל רעיון תחת השמש, אבל מטבע הדברים אין לאף אחד רשות להציג ולקדם רעיונות שמנוגדים למטרת האמנה עצמה – שמירה והגנה על הרכוש הפרטי – רעיונות כגון דמוקרטיה וקומוניזם. לא יכולה להיות סובלנות כלפי דמוקרטים וקומוניסטים בסדר חברתי ליברטריאני. הם יצטרכו להיות מופרדים פיזית ומסולקים מן החברה. באופן דומה, באמנה שנוסדה לצורך הגנה על משפחה וקרובי משפחה, לא תהיה שום סובלנות כלפי אלה שנוהגים לקדם סגנונות חיים שאינם עולים בקנה אחד עם מטרה זו. הם – המטיפים לסגנונות חיים חלופיים, לא-משפחתיים ולא מרוכזים סביב קרובי משפחה, כמו למשל הדוניזם אינדיבידואלי, פרזיטיות, סגידה לטבע ולסביבה, הומוסקסואליות, או קומוניזם – יצטרכו אף הם להיות מוסרים פיזית מהחברה, אם בכוונתנו לשמור על הסדר הליברטריאני."[1]

מרטין סניידר מה-"American Association of University Professors" טען בנוגע לפסקה שצוטטה לעיל כי דבריו של הופה יציקו ל"אלו שיש להם יכולת טובה יותר מהופה לזכור אפרטהייד, מתקני כליאה ומחנות ריכוז, לזכור כוכבים צהובים ומשולשים ורודים". הופה גם עורר מחלוקת כשהגדיר את ההומוסקסואליות כ"סטייה או אי-נורמליות" שמקבילה לפדופיליה, שימוש בסמים, פורנוגרפיה, פוליגמיה ומעשים מגונים.

וולטר בלוק כתב כי קביעתו של הופה הקוראת להרחקה פיזית של הומוסקסואלים ואנשים נוספים מקהילה פוליטית ליברטריאנית "קשה מאוד ליישוב עם ליברטריאניזם. זאת משום שבחברה חופשית תמיד תהיה אפשרות שבני קבוצות שונות ייטו להתקבץ באזורים גאוגרפיים מסוימים, ואולי אפילו יהיו להם אמנות קשיחות שאוכפות דרישות צודקות, ומגבלות על חופש הדיבור. ... בחלק מהקבוצות האלה יהיה אסור להזכיר בחיוב יוזמה חופשית, קפיטליזם, רווחים וכו'. איזו סיבה יש לזהות ליברטריאניזם דווקא עם הקבוצות שתומכות בקפיטליזם ולא עם הקבוצות שמתנגדות לו? ... בנוגע להומוסקסואליות, זה בהחלט אפשרי שבאזורים מסוימים של הארץ, למשל גותהאם וסן פרנסיסקו, הומוסקסואליות תהפוך לחובה והטרוסקסואליות תיאסר לחלוטין. אם זה יבוצע באמצעות חוזה, זכויות קניין פרטי, אמות מידה מגבילות, זה יהיה תואם לחלוטין לקוד המשפטי הליברטריאני".[2]

הגירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופה הוא אומנם אנרכיסט מוצהר, המעדיף לבטל את מדינת הלאום, אבל הוא סבור כי כל עוד קיימות מדינות, עליהן להטיל הגבלות על ההגירה. הופה השווה את ההגירה החופשית ל"אינטגרציה כפויה" הפוגעת בזכויותיהם של עמים ילידיים, שכן אם הקרקע הייתה בבעלות פרטית, ההגירה לא הייתה מתרחשת ללא הפרעה אלא רק בהסכמת בעלי הרכוש הפרטיים.

וולטר בלוק, עמיתו של הופה ממכון מיזס, מאפיין את הופה כ"אקטיביסט נגד הגירה פתוחה", הטוען כי למרות שכל הרכוש הציבורי "נגנב" על ידי המדינה ממשלמי המיסים, המדינה מגדילה מאוד את העוול בכך שהיא מאפשרת למהגרים להשתמש ברכוש [ציבורי], ובכך "פולשת" עוד יותר אל זכויות הקניין הפרטי של הבעלים המקוריים.

סיימון גונזל, סופר ליברטריאני נוסף, טוען כי תמיכה בתפקיד לגיטימי של המדינה כשומר סף של ההגירה אינה מתיישבת עם האנרכיזם הליברטריאני של רות'בארד והופה.

לגבי מגבלות הגירה ספציפיות, הופה טען כי מדיניות ראויה תחייב את המהגרים לארצות הברית להציג מיומנות באנגלית בנוסף ל"ביצועים אינטלקטואליים מעל הממוצע, מבנה אישיות, וכן מערכת ערכים תואמת". הדרישות הללו יביאו, לטענתו, ל"הטיית הגירה פרו-אירופאית". חוקר מדע המדינה, ג'ייקוב הורנברגר, סבר שמבחן ההגירה שהוצע על ידי הופה יהיה ככל הנראה מוטה נגד מהגרים מאמריקה הלטינית.

אתיקה ותאוריית "האתיקה של שימוש בטיעונים"[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיליון ספטמבר 1988 של "Libery" ניסה הופה להביא הצדקה אפריורית ונייטרלית מבחינה ערכית לאתיקה הליברטריאנית, על ידי יצירת תאוריה חדשה שאותה הוא כינה "האתיקה של שימוש בטיעונים" (באנגלית: Argumentation ethics). הופה טען שכל טיעון המתיימר לסתור את העקרונות הליברטריאניים הוא בלתי עקבי מבחינה לוגית.[3]

בגיליון הבא, פרסם המגזין את הערותיהם של עמיתיו של הופה, וביניהם עמיתו והחבר במכון מיזס, מארי רות'בארד. רות'בארד כתב כי התאוריה של הופה היא "פריצת דרך מסנוורת לפילוסופיה פוליטית בכלל ולליברטריאניזם בפרט", ושהופה, "הצליח להתעלות מעל הדיכוטומיה המפורסמת של מצוי-רצוי ועובדה מול ערך, דיכוטומיה שפקדה את הפילוסופיה מאז ימי הסכולסטים, שהביא את הליברטריאניזם המודרני למבוי סתום ומייגע".

עם זאת, רוב עמיתיו של הופה שנסקרו על ידי המגזין דחו את התאוריה שלו. בתגובה, הופה הגדיר את מבקריו כ"תועלתנים".

עמיתו במכון מיזס, פרופסור לפילוסופיה רודריק לונג קבע כי הנוסחה הא-פריורית של הופה שוללת את העיקרון הבסיסי של הפרקסאולוגיה המיזסיאנית. בנוגע לסוגיית התועלתנות, לונג כתב כי "אם הטיעון של הופה היה עובד, זה היה מחייב אותנו להכיר בזכויות הליברטריאניות ולכבדן ללא קשר למטרותינו – אבל כפרקסאולוג, אני מתקשה לראות איך ניתן להצדיק דרישה מעשית כלשהי מלבד במבנה של מטרה-ואמצעים".

מבקר נוסף טען שהופה לא הצליח לספק שום סיבה לא-מעגלית לכך שאנחנו "צריכים להחשיב את ערכי המוסר כנובעים בהכרח מטיעון (קונצנזואלי/הסכמי), במקום מהעדפות סובייקטיביות 'בעלמא' שסיטואציות יתפתחו בדרכים מסוימות". במילים אחרות, התאוריה נשענת "על קיומן של אינטואיציות מסוימות, שעצם קבלתן אינה יכולה להיות תוצאה של חשיבה 'חופשית מערכים'".

מלחמת עיראק ומדיניות חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הופה התנגד בראיון בשנת 2002 לפלישה אפשרית לעיראק (שהתרחשה מאוחר יותר ב-2003), וביקר את מדיניות החוץ ההתערבותית, וקבע כי "אם נתערב בענייני חוץ, אל נתפלא אם מלבד כמה חברים ניצור גם הרבה אויבים."

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הנס-הרמן הופה בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Hoppe, Democracy: The God That Failed, pp. 216–218
  2. ^ Walter Block (Loyola University New Orleans), "Libertarianism is unique; it belongs neither to the right nor the left: a critique of the views of Long, Holcombe, and Baden on the left, Hoppe, Feser and Paul on the right", undated, published at Ludwig von Mises Institute website, pp. 22–23.
  3. ^ Hans Herman Hoppe, Hans-Hermann Hoppe's Argumentation Ethic: A Critique, Mises Institue