הנס בלומנברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הנס בלומנברג
Hans Blumenberg
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 13 ביולי 1920
ליבק, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 במרץ 1996 (בגיל 75)
Altenberge, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים קתרינאום עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות
תחומי עניין פילוסופיה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פילוסוף, מרצה באוניברסיטה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס זיגמונד פרויד (1980)
אזרחות כבוד של ליבק (2006)
פרס קונו פישר (1974) עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים Tobias Blumenberg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הנס בלומנברג (בגרמנית: Hans Blumenberg;‏ 13 ביולי 1920, ליבק - 28 במרץ 1996, אלטנברג) היה פילוסוף ואינטלקטואל גרמני ממוצא יהודי.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלומנברג סיים את מבחן הקבלה שלו לאוניברסיטה בשנת 1939 ב-Katharineum zu Lübeck, כתלמיד היחיד שקיבל את הציון "Auszeichnung". אף שהיה קתולי הוא סווג כ"חצי יהודי", משום שאמו הייתה יהודיה,[1] ותחת חוקי נירנברג נאסר עליו להמשיך את לימודיו בכל מוסד לימודים רגיל בגרמניה. במקום זאת, בין 1939 ל-1941 הוא היה אמור להמשיך את לימודי הפילוסופיה שלו באוניברסיטאות התאולוגיות בפדרבורן ובאוניברסיטת גתה בפרנקפורט, שם נאלץ לעזוב לקראת סוף תקופה זו. בחזרה בליבק הוא נרשם לכוח העבודה ב-Drägerwerk AG. ב-1944 נעצר בלומנברג במחנה ריכוז, אך שוחרר בזכות היינריך דרגר. בתום המלחמה הוא הוחבא על ידי משפחתה של אשתו לעתיד אורסולה. בלומנברג תיעב את השנים שלטענתו נגנבו ממנו על ידי הנאצים. חברו אודו מרקווארד (אנ') מדווח כי לאחר המלחמה, בלומנברג ישן רק שש פעמים בשבוע כדי לפצות על הזמן האבוד.[2] כתוצאה מכך, הנושא של חיים סופיים וזמן מוגבל כמכשול ללמדנות חוזר לעיתים קרובות בחלק 2 של ספרו ה"לגיטימיות של הזמן המודרני" ( Die Legitimität der Neuzeit).

לאחר 1945 בלומנברג המשיך בלימודי פילוסופיה, גרמניסטיקה ופילולוגיה קלאסית באוניברסיטת המבורג, וסיים ב-1947 עבודת גמר על מקור האונטולוגיה של ימי הביניים באוניברסיטת קיל. הוא קיבל פוסט-דוקטורט ב-1950, עם עבודת גמר על שכותרתה "מרחק אונטולוגי: חקירה אודות משבר הפנומנולוגיה של אדמונד הוסרל" (Die ontologische Distanz: Eine Untersuchung über die Krisis der Phänomenologie Husserls). המנחה שלו בשנים אלו היה לודוויג לנדגרבה (אנ'). במהלך חייו של בלומנברג הוא היה חבר בסנאט של קרן המחקר הגרמנית, פרופסור במספר אוניברסיטאות בגרמניה ומייסד משותף של קבוצת המחקר "פואטיקה והרמנוטיקה".

פילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרויקט המטאפורולוגי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלומנברג יצר את מה שזכה לכינוי 'מטפורולוגיה', הקובעת שמה שנמצא מתחת למטאפורות ולמודיזם לשון, הוא הקרוב ביותר לאמת (והרחוק ביותר מאידאולוגיות). יצירותיו האחרונות, במיוחד "דאגה חוצה את הנהר" (Die Sorge geht über den Fluss), הן ניסיונות לתפוס את המציאות האנושית באמצעות המטאפורות והביטויים הלא רצוניים שלה. בלומנברג חקר אנקדוטות חסרות משמעות לכאורה בתולדות המחשבה והספרות המערבית, ומיפה ביטויים, דוגמאות ומחוות, שהיו מקובלים בדיונים אודות מה שנחשב חשוב. בבסיס מחקרו עומד חשש מפני כוחה המדומה של "האמת הנגלית" האובייקטיבית, והעדפה לבחון על פיה עולם חסר סדר.

הגותו הפילוסופית של בלומנברג הייתה בעלת אופי היסטורי בעיקרה והתאפיינה בסגנון כתיבה חד ומדויק. חיבורו המוקדם "פרדיגמות למטאפורולוגיה" מסביר את רעיון ה"מטפורות המוחלטות", בדרך של דוגמאות מההיסטוריה של הרעיונות. לטענת בלומנברג, מטפורות כמו "האמת העירומה", צריכות להיחשב כהיבט יסודי של השיח הפילוסופי, שאינו ניתן להחלפה בהמשגה לא מטפורית כדי לנכס מחדש את ההיגיון של ה"ממשי". מובחנותן ומשמעותן של המטאפורות הללו מהוות את תפיסת המציאות כולה, תנאי הכרחי להתמצאות, מחשבה ופעולה אנושית.

בחקירותיו הרבות של בלומנברג על תולדות הפילוסופיה הסף של ימי הביניים המאוחרים והרנסאנס המוקדמים מהווה מוקד להתייחסותו. למשל, ב"לגיטימיות העידן המודרני" ו"בראשית העולם הקופרניקאי". נקודת המבט הפונקציונלית של ארנסט קסירר על תולדות הרעיונות והפילוסופיה, וההשקפה הנלווית של סידור מחדש בתוך היחסים הרוחניים הספציפיים לעידן, הייתה בין היתר השראה עבור בלומנברג לדחיית המהותניות של ההמשכיות ההיסטורית, והבסיס למה שנקרא. "משפט החילון". העידן המודרני מייצג לדעתו עידן עצמאי המנוגד לעת העתיקה ולימי הביניים על ידי שיקום הסקרנות האנושית בתגובה לאבסולוטיזם תאולוגי. בלומנברג הופך את הטיעון של קארל לוית' (אנ') לפיו הקידמה היא חילון של אמונות עבריות ונוצריות וטוען שהעידן המודרני, כולל אמונתו בקידמה, צמח מתוך אישור עצמי חילוני חדש של התרבות נגד המסורת הנוצרית.[3] וולפהארט פאננברג, תלמידו של לוית', המשיך בוויכוח נגד בלומנברג.[4]

הלגיטימיות של העידן המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו הגדול "הלגיטימיות של העידן המודרני" מהווה תשובה לטעונות שהעלה קארל לוויט (אנ') בספרו "משמעויות בהיסטוריה", אשר מתמקד בפילוסופיות של ההיסטוריה אצל: בורקהרדט, מרקס, הגל, פרודון קומט, קונדורסה, טורגו, וולטר, ויקו, אוגיסטינוס, בוסואה, אורוסיוס ובמקרא.[5] בהגויות אלו מוצא לוויט את הניסוחים הקלאסיים של רעיון הקדמה. לוויט טוען כי למעט וולטר, כל הפילוסופים שהוזכרו פירשו את ההיסטוריה כמבטאת לוגיקה פשוטה של קדמה בה "חורים שחורים" ו"עידנים אפלים" נדרשים כהכנה לקפיצות גדולות קדימה. מהזווית של המאה העשרים קשה לקבל לוגיקה ישירה ופשוטה שכזו ללא השגות. ועם זאת, לא קם מודל אחר. לוויט שואל "האין באמונה העיקשת שלנו במדע, או בתחושות העליונות שמאפיינת את בנות ובני האדם הראשון, שיירים של לוגיקה פשטנית זו? התשובה של לוויט היא שרעיון הקדמה הוא רעיון מחולן, אחד מתוך שורה ארוכה.גרסאות מחולנות אלו, כך לוויט, מאופיינות בחזון אחרית ימים אוטופי בו היעד הנכסף יושג. זאת בשונה מהנרטיבים המחזוריים שאפיינו את תרבויות העולם לפני כניסת היהדות והנצרות. לוויט כותב שבמצב של ימיו "הרוח המודרנית לא הכריע האם יהיה "פגאני" או "נוצרי". הרוח רואה בעין אחת מתוך אמונה ובשנייה מתוך התבונה. לכן, ראייתו חלשה בהכרח בהשוואה לעיני היווני או תלמיד התנ"ך".[דרוש מקור] לוויט עצמו, עם השנים מאז פרסום ספרו, מושך לכיוון הפגאני, לתפיסת הזמן של השיבה הנצחית אותה העלה מחדש ניטשה.

לבלומנברג שתי ביקורות מרכזיות כנגד הנרטיב שמציג לוויט בכל הקשור בנרטיב הקדמה:

  1. הרעיונות של הקדמה ושל חזון אחרית הימים הנוצרי שונים מאוד זה מזה, הראשון מתבסס על תנועה איטית שתלויה בפעילות האנושית, כזה שנעדר התערבות שמימית או כזו שממוקדת במה שמעבר לעולם האנושי (בשונה מהרעיון הנוצרי של אחרית הימים). הבדל נוסף בין הנרטיבים, מדגיש בלומנברג, הוא שהרגש השולט בנרטיב הקדמה הוא כזה של תקווה, בשונה מרגש הפחד שמאפיין חלקים נרחבים מההיסטוריה של הנצרות ביחס לאחרית הימים. לכן לטענתו, קשה לדמיין כיצד רעיון אחרית הימים חולן לכדי רעיון הקדמה.
  2. ניתן להציע נרטיבים אחרים מנרטיב החילון כדי להסביר את השינויים ההיסטוריים בין ימי הביניים המאוחרים לתחילת העת החדשה המוקדמת. לטענת בלומנברג מעורבות כאן שתי חוויות מעצבות, האחת של החלפת תפיסת המדע האריסטוטלית בידי הרעיון המדעי העכשווי שמעמיד במרכז את המתודה המוכחת, את הידע הנצבר לאיטו ואת העבודה השיתופית. חוויה שנייה, טוען בלומנברג, היא פירוק התזה האסתטית של היופי והאיכות העל זמנית, והחלפתה ברעיון לפיו האמנות נועדה לבטא את הרוח התרבותית והאנושית בהווה, כסמן של תקופה. במובן זה, טוען בלומנברג, הם יכולים לגבור על האמנות העתיקה כביטוי לא פחות מוצלח של תקופה. שני פיתוחים אלה, טוען בלומנברג, מתבססים בעיקר לאורך המאה השבע עשרה, ולאחר מכן מתפשטים גם לטכנולוגיה ולחברה.

בחלקו השני של הספר מבקש בלומנברג להציג נרטיב אלטרנטיבי לתפקידה של הנצרות בהיסטוריה, ובעיקר לתפקידה במעבר בין ימי הביניים המאוחרים לרנסאנס. בלומנברג מבקש להדגיש שגם אם המודרנה לא צמחה מתוך חילון הערכים והקטגוריות כפי שטען לוויט, אין בכך כדי לטעון שהמודרנה פשוט יצאה לעולם מן המוכן. ההמשכיות בין התקופות, טוען בלומנברג, נמצאת במקום אחר. המודרנה היא ניסיון התמודדות שני עם הבעיה שאותה כינה "האבסולוטיזם התאולוגי". בלומנברג טוען כי כבר מתחילת ימי הנצרות עלתה התזה כי האל הוא כל יכול ומחזיק בכוח אינסופי. הטענה הנוצרית, טוען בלומנברג, הייתה שאלוהים יכול לברוא או להרוס כל דבר שמרגיש לו נכון באותו הרגע, עם או בלי סיבה ניתנת להבנה אנושית. כתוצאה מכך, ממשיך בלומנברג, העולם נעשה קונטינגנטי, משולל סדר או יכולת חיזוי ותכנון קדימה. הנצרות, לפי בלומנברג, ביקשה להתמודד עם בעיית ה"אבסולוטיזם תאולוגי" באמצעות הפלת כל כובד המשקל על העולם הבא, אולם לפי בלומנברג גם פתרון זה הציב קשיים. כיוון התמודדות אחר היה להניח כי אלוהים לא יתערב בנעשה בעולם ולנסות לבנות קהילה ארצית שיוכל להחזיק בעולם שכזה. אלו שלקחו את הנתיב האחרון, טוען בלומנברג, לא נדרשו להכיל את הדוגמות הנוצריות בהקשרים חוץ נוצריים. כלומר, בלומנברג טוען שנוצרה הפרדה בין עניינים ארציים לבין עניינים שמיימים. מתוך הקונטקסט הזה שעולה המודרנה, טוען בלומנברג, כשהפתרון המרכזי שהיא מציעה הוא הרעיון של הגדרה ואישוש עצמיים: "הערך הוא בנו, ולנו להחליט". באמצעות נרטיב זה, שמלווה בניתוח מקורות כמו גם במידה מסוימת של ספקולטיביות, מבקש בלומנברג להראות שתזת החילון אותה ניסח לוויט אינה מחויבת המציאות.

חיבורים מאוחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביצירותיו המאוחרות יותר כמו "העבודה על המיתוס, מחוץ למערה", בלומנברג, בהשראת השקפתו של ארנולד גהלן (אנ') על האדם כיצור שברירי וסופי הזקוק לרעיונות עזר מסוימים כדי להתמודד עם "האבסולוטיזם של המציאות" והכוח המכריע שלה - הדגיש יותר ויותר את הרקע האנתרופולוגי של רעיונותיו, והתייחס למיתוס ולמטפורה כאל מקבילה פונקציונלית לערך המרחיק, האוריינטציוני והמקל של מוסדות כפי שהבין גהלן. להקשר זה יש חשיבות מכרעת לרעיון המטאפורות המוחלטות של בלומנברג. בעוד שמטאפורות במקור היו אמצעי להמחשת מציאות של סוגיה, לתת צורה להבנה, הן היו נוטות מאוחר יותר לקיום נפרד, במדעים כמו במקומות אחרים. תופעה זו עשויה לנוע בין הניסיון להבהיר את המטאפורה במלואה תוך איבוד הראייה של תפקידה ההמחשה, ועד לחוויה של התעמקות במטאפורות המשפיעות על הלוגיות לכאורה של מסקנות. הרעיון של 'מטפורות מוחלטות' מתברר כבעל חשיבות מכרעת לרעיונות של תרבות, כמו המטאפורה של אור כאמת בנאואפלטוניזם, שניתן למצוא בהרמנויטיקה של מרטין היידגר והנס גאורג גדאמר. ההיסטוריה הביקורתית של מושגים עשויה לשרת אפוא את הכוח המטאפורי. עם זאת, בלומנברג גם הזהיר את קוראיו שלא לבלבל את הפירוק הקריטי של המיתוס עם האמונה התוכנותית בהתגברות על כל מיתולוגיה. כשהוא מהרהר אודות מחקריו של הוסרל, עבודתו של בלומנברג מגיעה למסקנה כי במוצא האחרון ההארה המדעית הפוטנציאלית שלנו מוצאת את הגבול הסובייקטיבי והאנתרופולוגי שלה בעובדה שאנו נופלים ללא הרף על הדימויים של הרהורינו.

ביבליוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתרגום עברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגרמנית (רשימה חלקית)[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Beiträge zum Problem der Ursprünglichkeit der mittelalterlich-scholastischen Ontologie. Dissertation. Kiel 1947, (als Buch 2020 erschienen).
  • Die ontologische Distanz. Eine Untersuchung über die Krisis der Phänomenologie Husserls. Habilitationsschrift. Kiel 1950, הנס בלומנברג, באתר OCLC (באנגלית).
  • Naturalismus und Supranaturalismus. In: Religion in Geschichte und Gegenwart. 3. Auflage, hrsg. von Kurt Galling. Band 4. Tübingen 1960, Sp. 1332–1336.
  • Paradigmen zu einer Metaphorologie. In: Archiv für Begriffsgeschichte. Band 6 (1960), S. 5–142; Suhrkamp, Frankfurt am Main 1997, ISBN 3-518-28901-2
  • Kopernikus im Selbstverständnis der Neuzeit (= Abhandlungen der geistes - und sozialwissenschaftlichen Klasse der Akademie der Wissenschaften und der Literatur in Mainz. Jahrgang 1964, Nr. 5).
  • Die kopernikanische Wende (= edition suhrkamp. Bd. 138). Suhrkamp, Frankfurt am Main 1965.
  • Die Legitimität der Neuzeit. Suhrkamp, Frankfurt am Main 1966; Neuausgabe ebd. 1996, ISBN 3-518-28868-7.
  • Der Prozess der theoretischen Neugierde. Suhrkamp, Frankfurt am Main 1973, ISBN 3-518-07624-8.
  • Die Genesis der kopernikanischen Welt. Suhrkamp, Frankfurt am Main 1975; ebd. 1981, ISBN 3-518-07952-2.
  • Arbeit am Mythos. Suhrkamp, Frankfurt am Main 1979, ISBN 3-518-57515-5.
  • Die Lesbarkeit der Welt. Suhrkamp, Frankfurt am Main 1979, ISBN 3-518-06741-9.
  • Schiffbruch mit Zuschauer (= Bibliothek Suhrkamp. Bd. 1263). Suhrkamp, Frankfurt am Main 1979; ebd. 1997,ISBN 3-518-22263-5.
  • Wirklichkeiten, in denen wir leben. Aufsätze und eine Rede (= Reclams Universal-Bibliothek. Bd. 7715). Reclam, Stuttgart 1981, ISBN 3-15-007715-X.
  • Lebenszeit und Weltzeit. Suhrkamp, Frankfurt am Main 1986, ISBN 3-518-29114-9.
  • Das Lachen der Thrakerin. Eine Urgeschichte der Theorie. Suhrkamp, Frankfurt am Main 1987, ISBN 3-518-28252-2.
  • Die Sorge geht über den Fluß (= Bibliothek Suhrkamp. Bd. 965). Suhrkamp, Frankfurt am Main 1987, ISBN 3-518-01965-1.
  • Matthäuspassion (= Bibliothek Suhrkamp. Bd. 998). Suhrkamp, Frankfurt am Main 1988, ISBN 3-518-01998-8.
  • Höhlenausgänge. Suhrkamp, Frankfurt am Main 1989, ISBN 3-518-28900-4.
  • Ein mögliches Selbstverständnis. Aus dem Nachlaß (= Reclams Universal-Bibliothek. Bd. 9650). Reclam, Stuttgart 1997, ISBN 3-15-009650-2.
  • Die Vollzähligkeit der Sterne. Suhrkamp, Frankfurt am Main 1997, ISBN 3-518-58251-8.
  • Begriffe in Geschichten (= Bibliothek Suhrkamp. Bd. 1303). Suhrkamp, Frankfurt am Main 1998, ISBN 3-518-22303-8.
  • Gerade noch Klassiker. Glossen zu Fontane. Hanser, München 1998, ISBN 3-446-19473-8.
  • Lebensthemen. Aus dem Nachlaß (= Reclams Universal-Bibliothek. Bd. 9651). Reclam, Stuttgart 1998, ISBN 3-15-009651-0.
  • Goethe zum Beispiel. Insel, Frankfurt am Main 1999, ISBN 3-458-16976-8.
  • Die Verführbarkeit des Philosophen. Suhrkamp, Frankfurt am Main 2000, ISBN 3-518-29355-9.
  • Ästhetische und metaphorologische Schriften. Auswahl und Nachwort von Anselm Haverkamp. Suhrkamp, Frankfurt am Main 2001, ISBN 3-518-29113-0.
  • Löwen (Bibliothek Suhrkamp. Bd. 1336). Suhrkamp, Frankfurt am Main 2001, ISBN 3-518-22336-4.
  • Vor allem Fontane. Glossen zu einem Klassiker. Insel, Frankfurt am Main 2002, ISBN 3-458-34540-X.
  • Zu den Sachen und zurück. Suhrkamp, Frankfurt am Main 2002, ISBN 3-518-58328-X.
  • Beschreibung des Menschen. Suhrkamp, Frankfurt am Main 2006,ISBN 3-518-58467-7.
  • Der Mann vom Mond. Über Ernst Jünger. Suhrkamp, Frankfurt am Main 2007, ISBN 978-3-518-58483-5.
  • Theorie der Unbegrifflichkeit. Suhrkamp, Frankfurt am Main 2007, ISBN 978-3-518-58480-4.
  • Geistesgeschichte der Technik. Mit einem Radiovortrag von 1967 auf CD. Suhrkamp, Frankfurt am Main 2009, ISBN 978-3-518-58533-7.
  • Theorie der Lebenswelt. Suhrkamp, Frankfurt am Main 2010, ISBN 978-3-518-58540-5.
  • Quellen, Ströme, Eisberge. Suhrkamp, Frankfurt am Main, 2012, ISBN 978-3-518-22469-4.
  • Präfiguration. Arbeit am politischen Mythos. Hrsg. von Angus Nicholls. Suhrkamp, Berlin, 2014, ISBN 978-3-518-58604-4.
  • Ahlrich Meyer (Hrsg.): Rigorismus der Wahrheit: „Moses der Ägypter“ und weitere Texte zu Freud und Arendt. Suhrkamp, Berlin 2015, ISBN 978-3-518-58616-7.
  • Alexander Schmitz und Bernd Stiegler (Hrsg.): Schriften zur Literatur. 1945 bis 1958. Suhrkamp, Berlin 2017, ISBN 978-3-518-58697-6.
  • Nicola Zambon (Hrsg.): Phänomenologische Schriften (1981 – 1988). Suhrkamp, Berlin 2018, ISBN 978-3-518-58721-8.
  • Beiträge zum Problem der Ursprünglichkeit der mittelalterlich-scholastischen Ontologie. Suhrkamp, Berlin 2020, ISBN 978-3-518-58745-4 (Dissertation 1947).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Angus Nicholls, Myth and the Human Sciences: Hans Blumenberg's Theory of Myth, Routledge (2014), p. 11
  2. ^ Brient, Elizabeth. (2001) The Immanence of the Infinite, p. 6. The Catholic University of America Press, Washington, D.C. ISBN 0-8132-1089-5
  3. ^ Buller, Cornelius A. (1996). The Unity of Nature and History in Pannenberg's Theology. Lanham, Maryland: Rowman & Littlefield. p. 95. ISBN 0-8226-3055-9.
  4. ^ Pannenberg, Wolfhart (1973). "Christianity as the Legitimacy of the Modern Age (1968)". The Idea of God and Human Freedom, Volume 3. London: Westminster Press. pp. 178–191. ISBN 0-664-20971-8.
  5. ^ Karl Lowith, Meaning In History, 1949
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הנס_בלומנברג&oldid=37765858"