הנצרות והמונגולים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בתקופה המודרנית, המונגולים הם בעיקר בודהיסטים טיבטים, אך בתקופות קודמות, במיוחד בתקופת האימפריה המונגולית (המאות ה-13 עד ה-14), הם היו בעיקר שמאנים, והיו להם מיעוט גדול של נוצרים, שרבים מהם היו בעמדות של כוח.[1] בסך הכל, המונגולים היו סובלניים ביותר לרוב הדתות. כנסיית המזרח (המכונה לעיתים "נסטוריאנית") הייתה נפוצה בקרב המונגולים מאז המאה השביעית,[2] והנצרות הייתה הדת הראשונית של השבטים. בתקופתו של ג'ינגיס חאן, בניו נישאו לנשים נוצריות, ובזמן שלטון נכדו של ג'ינגיס חאן, מונגקה חאן, ההשפעה הדתית העיקרית הייתה נוצרית.

העיסוק בנצרות הנסטוריאנית היה שונה במקצת מזה שהיה נהוג במערב ואירופאים נטו לראות בנסטוריאניזם כפירה בגלל אמונותיה לגבי טבעו של ישו. עם זאת, לאירופאים היו גם אגדות על דמות המכונה פרסטר ג'ון, מנהיג נוצרי גדול במזרח שבא לעזור במסעי הצלב. גרסה אחת לאגדה קישרה את זהותו של פרסטר ג'ון עם מנהיג מונגולי נוצרי, טהרול.

כאשר כבשו המונגולים את צפון סין, וביססו את שושלת יואן (1271–1368), כנסיית המזרח נכנסה חזרה לסין לאחר מאות שנים. ככל שהמונגולים התרחבו עוד יותר, אהדתה הנוצרית של החצר המלכותית בעיקר באמצעות נשותיהם של הח'אנים המשפיעים, הביאו לשינויים באסטרטגיה הצבאית. במהלך המצור של המונגולים על בגדאד (1258) נרצחו רבים מאזרחי העיר, אך נוצרים נצלו. היו כמה ניסיונות ליצור ברית פרנקו-מונגולית עם נוצרי אירופה נגד המוסלמים.

המגעים המונגולים עם המערב הובילו גם לשליחת מיסיונרים רבים, בעיקר פרנציסקנים ודומיניקנים, שנסעו מזרחה בניסיונות להמיר את המונגולים לנצרות קתולית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחום התפשטות הנצרות בשבטים המונגולים, ותחום התפשטות הכנסייה המזרחית-הסורית 600–1400 לספירה.

מונגולים המירו דתם לנצרות מאז המאה השביעית.[3][4][5] שבטים מונגולים רבים היו נוסטריאנים נוצרים, כמו הקרייטים,[6] הניימנים, המרקיט, אונגוד,[7] ובמידה רבה הקארה חיתאי (שהאמינו בנצרות לצד הבודהיזם).[8][9]

ג'ינגיס חאן עצמו האמין בשאמאניזם מונגולי מסורתי, אך היה סובלני כלפי אמונות אחרות. כאשר כטמג'ין הצעיר נשבע אמונים עם אנשיו בברית בלג'ונה בסביבות 1200, היו נציגים של תשעה שבטים בקרב 20 הגברים, בהם "כמה נוצרים, שלושה מוסלמים, וכמה בודהיסטים".[10] בניו נישאו לנסיכות הנוצריות של השבט הקרייטי שהשפיעו רבות על חצרו.[11] בשלטון של מונגקה חאן הגדול, נכדו של ג'ינגיס, ההשפעה הדתית העיקרית הייתה של הנסטוריאנים.[12]

כמה מהדמויות הנוצריות העיקריות בקרב המונגולים היו:

  • סורגהטאני בקי, כלתו של ג'ינגיס חאן, מנשואיה לבנו טולוי, והאם של מנגקה חאן, קובלאי חאן, הולאגו חאן ואריק בוקה, שהיו נשואים גם לנסיכות נוצריות.[11]
  • דוקז ח'טון, אשתו של הולאגו חאן ואמו של אבקה חאן,[13] אשר מצדו התחתן עם מריה פליולוגינה, בתו של הקיסר הביזנטי מיכאל השמיני פלאיולוגוס בשנת 1265. לאחר מותה של אמו של אבקה מריה מילאה את תפקידה בהרחבת ההשפעה הנוצרית.
  • קיטבוקה, מפקד הכוחות המונגולים בלבנט, שלחמו בברית עם הווסלים הנוצרים.[14]
  • יבללה השלישי, מונגול אונגוד שהיה ידוע בעבר בשם רבן מרקוס, הפך לפטריארך של כנסיית המזרח משנת 1281 עד 1317.[15]
  • רבן בר צומה, נזיר סיני שעלה לרגל מחאנאבליק (העיר בייג'ינג) והעיד על חשיבות הנצרות בקרב המונגולים במהלך ביקורו ברומא בשנת 1287.
  • הולאגו חאן, נכדו של ג'ינגיס חאן, ומייסד האילחינאט, יושב עם אשתו הנוצרייה דוקס ח'טון
  • ניאן חאן, אציל מונגולי ודודו של קובלאי חאן. בשנת 1287, לאחר שזעם על קובלאי על היותו "סיני מדי", מרד נגדו. מכיוון שהיה אציל ומושל בארבעה אזורים מונגולים, היה לניאן צבא משמעותי. הוא גם יצר ברית עם מושלים מונגוליים אחרים שהיו בעצמם לא מרוצים מקובלאי. המרד שלהם בסופו של דבר לא הצליח, וניאן הוצא להורג.

פרקטיקה ואמונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי האנתרופולוג ג'ק ות'רפורד, מכיוון שלמונגולים הייתה תרבות נוודית בעיקר, האמונה שלהם בנצרות היה שונה ממה שאפשר היה להכיר אצל רוב הנוצרים המערביים. למונגולים לא היו כנסיות או מנזרים, אך הייתה להם מערכת אמונות שהגיעה מהשליח תומאס, שהסתמך על נזירים נוודים. יתר על כן, הסגנון שלהם היה מבוסס יותר על מנהגים מאשר אמונה. העניין העיקרי בנצרות עבור רבים היה הסיפור כי ישו ריפא את החולים ושרד את המוות, כך שפרקטיקה של הנצרות הייתה שזורה בטיפול בחולים. ישו נחשב לשאמאן עוצמתי, ואטרקציה נוספת הייתה שהשם ישוע נשמע כמו יסו, המספר המונגולי "9", שהיה מספר קדוש למונגולים, והיה גם שמו של אביו של ג'ינגיס חאן, יסאוגי.[16] עם זאת, מעט בסתירה לוות'רפורד, יש עדויות בכתב על הימצאות כנסייה נסטוריאנית קבועה בקארקורום[17] וראיות ארכאולוגיות למבני כנסייה קבועים אחרים באולון סוּם ובאוקק.[18] השימוש בכנסיות לא קבועות (יורטות) מתועד היטב.[19]

שוב לדברי ות'רפורד, המונגולים התאימו גם את הצלב הנוצרי למערכת האמונות שלהם, מה שהפך אותו לקדוש מכיוון שהוא הצביע על ארבעת כיווני העולם. הם הכירו את כתבי הקודש ובמיוחד חשו זיקה לשבטים העבריים הנודדים. הנצרות אפשרה גם אכילת בשר (שונה מהצמחונות של הבודהיסטים). כמו כן הם נהנו מצריכת אלכוהול שהייתה חלק מובנה בפעילות הכנסייה.[20] ידוע שנשים במונגוליה ציינו את אמונתן על ידי חבישת קמיע שמצויר עליו צלב, או היו מקועקעות עם צלב.[21]

השבטים הנוצריים קרייטים וניימאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבט הקרייטים של המונגולים התנצר לנסטוריאניזם בראשית המאה ה-11, כמו שבטים אחרים במהלך המאות ה-10 וה-11. בח'אנאט קרא היו גם רבים מהנוצרים הנסטוריינים, מעורבים עם בודהיסטים ומוסלמים.

תיאור על ההתנצרות של הקרייטים מסר ההיסטוריון המערבי-סורי במאה ה-13, גרגורי בר הבראוס, שתיעד מכתב 1009 של הבישוף עבדישו לפטריארך ג'ון השישי שהודיע על המרת הקרייטים לנצרות.[22] על פי עבראוס בראשית המאה ה-11, מנהיג הקרייטים איבד את דרכו בעת ציד בהרים הגבוהים. כשנואש ואבד כל התקווה, הופיע קדוש בחזונו ואמר: "אם תאמין במשיח, אוביל אותך שלא תמות". המלך שב הביתה בשלום, וכשנפגש אחר כך עם סוחרים נוצרים, נזכר בחזון ושאל אותם על אמונתם. לפי הצעתם, הוא שלח בקשה לכמרים להטביל אותו ואת שבטו. כתוצאה מכך הוטבל המלך ועשרים אלף מאנשיו.[23][24]

האגדה של פרסטר ג'ון הייתה קשורה גם לשליטים הנוצריים של הקרייטים. אף על פי שזהותו של פרסטר ג'ון הייתה קשורה לאנשים גם מאזורים אחרים, כמו הודו או אתיופיה, בחלק מהגרסאות של האגדה, פרסטר ג'ון היה מזוהה במפורש עם טהרול המונגולי הנוצרי.

יחסים עם מדינות נוצריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיתוף פעולה צבאי עם מעצמות נוצריות התרחש בשנים 1259–1260. חאטום הראשון מארמניה וחתנו בוהמונד השישי מאנטיוכיה תמכו במונגולים. כמו מדינות וסאליות אחרות הם סיפקו כוחות למונגולים. מייסד ומנהיג האילח'נאט בשנת 1260, הולאגו, היה סבלן בדרך כלל לנצרות: אמו הייתה נוצרייה, אשתו הראשית דוקז ח'טון הייתה מנהיגה נוצרית בולטת באילחנאט, ולפחות אחד מאלופי המפתח שלו, קיטבוקה, היה גם הוא נוצרי.[25]

צאצא מאוחר יותר להולאגו, אילצ'אן ארגון, שלח את הנזיר הנסטוריאני רבן בר צומה כשגריר לחצרות המלכים המערביים כדי להציע ברית בין המונגולים לאירופאים. כשהיה שם, בר צומה הסביר למלכים האירופים את מצבה של האמונה הנסטורית.[26] עם שובו, כתב בר צומה תיאור מפורט של מסעו - זה היה התיאור הראשון של אירופה כפי שנראה בעיני המזרח.

השפעת הנצרות הקתולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוג הנצרות שבה האמינו המונגולים הייתה הצורה הסורית המזרחית, שהייתה בה היררכיה עצמאית מהכנסייה המערבית מאז המאה החמישית. במהלך מאות השנים, חלק גדול מאירופה לא ידע שיש נוצרים במרכז אסיה ומעבר לה, למעט אגדות מעורפלות על פרסטר ג'ון, מלך נוצרי מהמזרח שרבים קיוו שיבואו לעזור במסעי הצלב ובמאבק למען ארץ הקודש. גם לאחר שהוקמו קשרים, היו עדיין מיסיונרים מערביים שהמשיכו מזרחה, לנסות להמיר את המונגולים לקתוליות הרומית. קשרים אחדים היו עם בירת המונגולים, תחילה בקאראקורום ואז חאנבאליק (בייג'ינג) בסין. מספר גדול יותר של קשרים היו עם השטחים הקרובים ביותר למדינות מונגוליות, האילחנאט במה שהם כיום איראן, עיראק וסוריה.

כבר בשנת 1223, המיסיונרים הפרנציסקנים נסעו מזרחה לביקור אצל נסיך דמשק ואת הח'ליף בבגדאד.[27] בשנת 1240 ידוע כי תשעה דומיניקנים בראשות גוויכארד מקרמון הגיעו לטיבליס, בירת גרוזיה הנוצרית, בהוראת האפיפיור גרגוריוס התשיעי. גרוזיה נכנעה למונגולים בשנת 1243. בשנת 1245 שלח האפיפיור איננוקנט הרביעי למונגולים ארבע משלחות. את הראשון הוביל הדומיניקני אנדר דה לונג'ומאו, שכבר נשלח לקונסטנטינופול פעם אחת על ידי סנט לואיס לרכוש את "כתר הקוצים" מבלדווין השני. מסעותיו ידועים על פי הדיווחים של מתיו פריז. שלוש משלחות נוספות נשלחו בין מרץ לאפריל 1245.[27]

בשנת 1253 נסע ויליאם מרוברוק לקראאקורום, בירת המונגולים המערבית, וביקש רשות לשרת את אנשיו בשם ישו. הוא התקבל באדיבות, אך נאסר עליו לעסוק בעבודה מיסיונרית או להישאר במדינה.[28] בשלב מסוים של שהותו בקרב המונגולים, ויליאם אכן התמודד בתחרות מפורסמת בחצר המונגולית. החאן עודד דיון רשמי בין הנוצרים, הבודהיסטים והמוסלמים, כדי לקבוע איזו אמונה נכונה, כפי שנקבעה על ידי שלושה שופטים, אחד מכל אמונה.[29] כשחזר ויליאם למערב, הוא כתב מסמך על הגאוגרפיה ומנהגי המונגולים.[30]

המיסיונרים הדומיניקנים לאילחנאט כללו את ריקולדו ממונטקרוס וברתלמי מבולוניה, לימים הבישוף בבירת אילחאנט במרגהה. עד שנת 1300. היו כיתות דומיניקניות ופרנציסקניות רבות באילח'נט. בערך בעשר ערים היו מוסדות נוצריים ביניהם מרגהה, תבריז, סולטנייה, טיבליס וארזורום. כדי לסייע בתיאום הקים האפיפיור ארכיבישופות בבירה החדשה של סולטאנייה בשנת 1318, שנעזרה בשישה בישופים.[31]

בשנת 1302 שלח הנסטוריאני מר יבאללה השלישי, שליווה את רבן בר צומה הוותיק מחאנבאליק (בייג'ינג), לאפיפיור כתב נאמנות. בכך הוא סימל את המרתו לקתוליות, אף על פי שמכתב 1304 ממנו לאפיפיור, מצביע על כך שאנשי הדת הנסטוריאנית המקומית התנגדו בתוקף להפיכתו לקתולי.[32]

המגעים המונגוליים-אירופיים פחתו ככל שהעוצמה המונגולית הלכה ודעכה בפרס. בשנת 1295 אימץ גאזן רשמית את האסלאם כאשר הוא עלה לכס השלטון באילחנאט וכך גם קרה עם מנהיגים אחרים באזור. במכתביו לשליט המונגולי בשנת 1321 ו-1322, האפיפיור עדיין הביע תקווה כי השליט המונגולי יתנצר. בין 500 ל-1,000 מתנצרים היו בכל עיר כפי שדיווח ז'אן מסולטאנייה.[33]

עד המאה ה-14 נעלמו המונגולים למעשה כמעצמה פוליטית.

משלחות קתוליות לסין המונגולית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האחים פולו מוסרים את המכתב של קובלי חאן לאפיפיור גרגורי ה-10, 1271

בשנת 1271 הביאו האחים פולו הזמנה מקובלאי חאן לאפיפיור גרגוריוס העשירי והפצירו בו שישלח מאה מורים למדעים ודת כדי לחזק את הנצרות שכבר קיימת באימפריה העצומה שלו. באותו הזמן המשיכה העוינות של הנסטוריאנים בעלי השפעה בחצר המונגולית, שהתנגדו להנהגת הצורה המערבית (הקתולית) של הנצרות כדי להחליף את הדוקטרינה הנסטורית שלהם.

בשנת 1289 שלח האפיפיור ניקולאוס הרביעי את הפרנציסקני ג'ובאני ממונטקורבינו, שהפך למיסיונר הקתולי הראשון בסין. הוא זכה להצלחה משמעותית, תרגם את הברית החדשה לשפה המונגולית, בנה כנסייה מרכזית, ותוך כמה שנים (עד 1305) יכול היה לדווח על ששת אלפים מומרים שהוטבלו. אבל העבודה לא הייתה קלה. לעיתים קרובות התנגדו לו הנסטוריאנים, שסגנון הנצרות המזרחית שלהם שונה מהגרסה המערבית של פרסטר ג'ון. אך המשימה הפרנציסקנית המשיכה לצמוח, כמרים אחרים הצטרפו אליו ומרכזים הוקמו במחוזות החוף קינגסו, צ'אקינג ופוקיאן. לאחר מותו של מונטה קורבינו, נשלח שגריר לאפיפיור בנדיקטוס השנים עשר באביניון על ידי טוגון טמור, הקיסר המונגולי האחרון בשושלת יואן של סין, בשנת 1336.[34] השליט המונגולי ביקש מדריך רוחני חדש שיחליף את מונטה קורבינו, ולכן בשנת 1338 נשלחו 50 שליחים על ידי האפיפיור לפקין, ביניהם ג'ובאני דה מריניולי.

שתי קטסטרופות גדולות החישו את הכחדת גל המיסיונרים השני הזה לסין. ראשית, המוות השחור במחצית השנייה של המאה הארבע עשרה באירופה. הוא רוקן בתים פרנציסקנים עד כדי כך שלא הצליחו לקיים את המשלחות לסין. שנית, שושלת יואן המונגולית בסין החלה לרדת. הסינים הילידים קמו וגרשו את המונגולים, והעלו את שושלת מינג בשנת 1368. עד 1369 גורשו כל הנוצרים, בין אם קתולים או מזרחיים. עם סיום השלטון המונגולי במאה ה-14, הנצרות כמעט נעלמה באסיה היבשתית, כששלושה מארבעת השבטים המונגולים העיקריים קיבלו את האסלאם.[35]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Grousset, René (2006). Histoire des Croisades III, 1188-1291. Editions Perrin. ISBN 978-2-262-02569-4.
  • "Franco-Persian relations". Encyclopædia Iranica. Archived from the original on 2007-09-27.
  • Sir E. A. Wallis Budge. The Monks of Kublai Khan Emperor of China.
  • "The history and Life of Rabban Bar Sauma, translated from the Syriac by Sir E. A. Wallis Budge". Archived from the original on 2007-09-28.
  • Foltz, Richard (2010). Religions of the Silk Road: premodern patterns of globalization. New York: Palgrave Macmillan. ISBN 978-0-230-62125-1.
  • Roux, Jean-Paul. Histoire de l'Empire Mongol (in French). Fayard. ISBN 2-213-03164-9.
  • Weatherford, Jack (2004). Genghis Khan and the Making of the Modern World. Three Rivers Press. ISBN 0-609-80964-4.
  • Luisetto, Frédéric (2007). Arméniens et autres Chrétiens d'Orient sous la domination Mongole (in French). Geuthner. ISBN 978-2-7053-3791-9.
  • Mahé, Annie; Mahé, Jean-Pierre (2005). L’Arménie à l’épreuve des siècles. Coll. “Découvertes Gallimard” (in French). 464. Paris: Éditions Gallimard. ISBN 978-2-07-031409-6.
  • Rossabi, Morris (1992). Voyager from Xanadu: Rabban Sauma and the first journey from China to the West. Kodansha International Ltd. ISBN 4-7700-1650-6.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Foltz, Richard, Religions of the Silk Road, Palgrave Macmillan, 2nd edition, 2010
  2. ^ Weatherford, p. 28
  3. ^ The Silk Road", Frances Wood, p.118
  4. ^ Foltz "Religions of the Silk Road", p.90-150
  5. ^ "The Monks of Kublai Khan Emperor of China", Sir E. A. Wallis Budge. Online
  6. ^ Runciman, p.238
  7. ^ Roux, p.39-40
  8. ^ Grousset, Empire, p. 165
  9. ^ "Les Croisades, origines et conséquences", p.74
  10. ^ Weatherford, p. 58
  11. ^ 1 2 Runciman, p.246
  12. ^ Runciman, p.296
  13. ^ Runciman, p.299
  14. ^ Runciman, p.308
  15. ^ Grousset, p.698
  16. ^ Weatherford, p. 135
  17. ^ William of Rubruck, Journey, chapter 15 (Christians at the court of the Khan)
  18. ^ http://www.livescience.com/48433-city-ruled-by-genghis-khan-heirs.html
  19. ^ https://openaccess.leidenuniv.nl/bitstream/1887/12444/2/Thesis.pdf
  20. ^ Weatherford, p. 29
  21. ^ Li, Tang (2006). "Sorkaktani Beki: A prominent Nestorian woman at the Mongol Court". In Malek, Roman; Hofrichter, Peter (eds.). Jingjiao: the Church of the East in China and Central Asia
  22. ^ Roux, L'Asie Centrale, p.241
  23. ^ Grousset, p. 581.
  24. ^ Moffett, A History of Christianity in Asia pp. 400-401.
  25. ^ Grousset, p. 581
  26. ^ "The Monks of Kublai Khan Emperor of China", Sir E. A. Wallis Budge
  27. ^ 1 2 Roux, Les explorateurs, pp. 95–97
  28. ^ Foltz, Richard, Religions of the Silk Road, Palgrave Macmillan, 2nd edition, 2010
  29. ^ Weatherford, Jack. Genghis Khan and the Making of the Modern World. p. 173.
  30. ^ Morris Rossabi (28 November 2014). From Yuan to Modern China and Mongolia: The Writings of Morris Rossabi. BRILL. pp. 670–
  31. ^ Roux, ‘’Histoire de l’Empire Mongol’’, p. 439
  32. ^ Luisetto, p.99-100
  33. ^ Roux, Histoire, p. 440
  34. ^ Jackson, p. 314
  35. ^ The Encyclopedia Americana, By Grolier Incorporated, p. 680
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הנצרות_והמונגולים&oldid=37585730"