הנריק שטרייטמן
 | |||||||||
| שטרייטמן ב-1939 | |||||||||
| לידה |
1873 פיאטרה ניאמץ | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
1949 (בגיל 76 בערך) בוקרשט, הרפובליקה העממית הרומנית  | ||||||||
| שם מלא | הנריק שטפן שטרייטמן | ||||||||
| מדינה |
 רומניה | ||||||||
| השכלה | |||||||||
| מפלגה |
המפלגה העממית, National Agrarian Party, National Liberal Party, מפלגת האיכרים הלאומית | ||||||||
| בת זוג | רשל ורמונט | ||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
 | ||||||||
  | |||||||||
הנריק שטפן שטרייטמן (ברומנית: Henric Ștefan Streitman; 1873 – 1949) היה עיתונאי, מוציא לאור, מתרגם ופוליטיקאי יהודי רומני, ועסק בפוליטיקה מ-1889 עד יום מותו.
היה כימאי פיזיקלי בהכשרתו.
נבחר פעמיים כחבר בסנאט של רומניה, כנציג של מפלגת המועצה הלאומית היהודית של מאיר אבנר בברית עם מפלגת העם של הגנרל אלכסנדרו אוורסקו.
שטרייטמן שיתף פעולה עם השלטון הצבאי -פשיסטי במהלך מלחמת העולם השנייה, והיה למשך שנה (דצמבר 1941-דצמבר 1942) ליושב ראש מרכז היהודים הרומני.[1] שלא כמו סגנו ואחר כך מחליפו, ננדור גינגולד, לא הועמד שטריטמן למשפט מול בית הדין העממי הרומני לאחר המלחמה.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
הנריק שטפאן שטרייטמן נולד ב-1873 במשפחה יהודית בעיר פיאטרה ניאמץ בחבל מולדובה. הוא נולד יהודי, והומר לנצרות האורתודוקסית, אך במאוחר יותר בחייו בשנת 1941 חזר בתשובה. בצעירותו למד את השפות צרפתית וגרמנית אצל פליט פולני, הרוזן ז'וראבסקי, חובב מדעים, שלימד אותו, בין היתר, על למרקיזם ודרוויניזם.
בימי לימודיו בתיכון נחשף לרעיונות הסוציאליזם. בגיל 16 לצד פעילים סוציאליסטים כמו איזבלה אנדריי, פניאיט מושויו, רייקו יונסקו-ריון, פרסם בעיתון " Școala Nouă" ("בית הספר החדש") של מבקר הספרות גרבט איברייליאנו, שורה של מאמרים בתחום הסוציולוגיה, המדעים והפילולוגיה. הוא השתתף בדיונים בתחום הספרות על ההבדלים בין הזרם הנטורליסטי והריאליסטי, בין הנטורליזם ל"פורנוגרפיה". אחרי סיום התיכון נסע ללימודי פיזיקה וכימיה באוניברסיטאות גטינגן, ציריך, ברלין ובמכללה הטכנית של שטוטגרט. משם המשיך לפרסם ב"" Școala Nouă" עד לסגירת כתב העת במאי 1890. בגרמניה התוודע לאקדמאים רומנים בעלי דעות מגוונות ששהו שם, כמו ברבו ברנישטיאנו, גאורגה ג. לונג'ינסקו, סימיון מהדינץ, אלכסנדרו ציגארה-סמרוקש ואחרים. טייל גם מחוץ למרכז אירופה ונכח בהרצאות באוניברסיטת רומא. בסופו של דבר סיים את לימודיו האקדמיים עם תואר דוקטור בכימיה פיזיקלית ותואר ראשון בפילוסופיה.
פעילותו הפוליטית והעיתונאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיתונאי, סוציאליסט ומבקר ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1894 התחיל את עבודתו העיתונאית בעיתון הליברלי-רדיקלי "Românul" (הרומני) של קונסטנטין א. רוסטי. עם זאת פקד את חוג הסוציאליסטי "סוטיר" בבוקרשט בשנות ה-1890 כתב גם בעיתון בצרפתית "La Patrie" (המולדת) ובהמשך פרסם במגזין הסוציאליסטי "מונקה" (Munca = העבודה). אחת מעמיתותיו העיתונאיות, רשל (רחל) ורמונט, גם היא ממוצא יהודי, הפכה לאשתו. הם עבדו בצוותא בתרגום ספרו של מקס נורדאו "הניוון" ואחר כך ספרו של אוגוסט בבל "האישה". במהרה נודע שטרייטמן כעיתונאי בעל ידע וכישרון בענייני ספרות וב-1894 מבקר בשם קונסטנטין סטמאטין-נאזונה התייחס אליו במסתו "פרופילים". כפי שציין ג'ורג'ה ברטסקו בלט שטרייטמן בגישתו "המעודנת, מרושעת, אירונית, ספקנית ולעיתים קרובות סלחנית". הפגין בקיאות בספרות החול והדתית כאחד.
בשנת 1900 ביקר בבודפשט יחד עם פטרה סטורדזה ונכח בהצגת הבכורה של המחזה של ראדו רוסטי "שיעור" והתחבב על העיתונאים ההונגרים. "העיתון הרומני הטרנסילבני "Gazeta Transilvaniei" חשד בו באהדה להונגריה ובהתיידדות עם יריבי רומניה. ב-1902 פרסם חוברת בשם "Oamenii zilei. Instantanee (אנשי היום. ,תמונות מצב). בפברואר 1903 בהצבעה מיוחדת של הסנאט הרומני הוענקה לו האזרחות הרומנית, מחווה נדירה כלפי אדם ממוצא יהודי בשנים מלפני 1920
Prezentul ו-Viitorul[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדצמבר 1904 התקבל שטרייטמן ב"חברה הרומנית לספרות ולאמנויות", איגוד מקצועי קיקיוני מיסודו של נ. פטראשקו שנועד לאחד תחת חסותו את כל המחברים כותבי רומנית, כולל היהודים. באותה תקופה הקים שטרייטמן יחד עם דומיטרו קרנבאט בבוקרשט עיתון בשם "Observatorul" (הצופה) בהמשך ייסד יומון חדש בשם Prezentul (פרזנטול = ההווה) וב-1908 את השבועון Cuvinte Libere (מלים חופשיות). עיתונו Prezentul נקלע לפולמוס עם המגזין הסאטירי "Furnica" (פורניקה = "הנמלה") שלעג בבדיחות בחרוזים למה שנראתה לו נטייתו של שטרייטמן לסנזציה.,עם שותפיו של שטרייטמן בעבודה ב"Prezentul" נמנו רודולף אוהרינובסקי (שעל שמו המצחיק לגלגו אנשי :"פורניקה"), המשורר ויקטור יפטימיו ואדריין לה קורבו, שנודע כמעורה בפלגיאטים. בעיתון כתבו כמה משוררים מנציגי התנועה הסימבוליסטית באותן השנים - מיכאיל קרוצ'אנו, אלכסנדרו ט. סטמטיאד ואוג'ניו ספרנציה. לדברי יפטימיו העבודה בעיתון התנהלה בתנאים דלים למדי, בחדר בלתי מחומם ב בפסאז' וילקרוס-מאקה כששטרייטמן שכח תכופות לשלם את משכורות עובדיו. במרץ 1910 עוקל רכושו בצו של בית משפט והוא חויב לשלם את חובו לאדם בשם ר. גולדמברג. שני עיתוניו לא החזיקו מעמד זמן רב ושטרייטמן נאלץ לחזור לפעילותו העיתונאית השגרתית. לבסוף התמנה לעורך ראשי של העיתון "Viitorul" (ויאִיטורול - העתיד), ביטאון של המפלגה הליברלית הלאומית בניהולם של יון ג. דוקה וקונסטנטין באנו. שטרייטמן שיתף פעולה באופן הדוק עם כתב העת של באנו "Flacăra" (פלאקרה - הלהבה). אף על פי שעדיין היה לו שם של "איש שמאל" התקרב באותן השנים גם לפוליטיקאים מן הימין והתיידד עם דוקה, עם קונסטנטין ארג'טויאנו וקונסטנטין י. אנג'לסקו. בדצמבר 1912 ייסד מגזין חדש משל עצמו "Realitatea" (ריאליטאטיה - המציאות) שנועד כדבריו "להפשיט את ההחיים הציבוריים מכל אידאולוגיה, מכל פרזיאולוגיה". בינואר 1913 לקח חלק באיגוד העיתונאים הראשון ברומניה " האיגוד הכללי של העיתונות" ונבחר לוועד המנהל שלו, לצידם של קרנבאט, קונסטנטין בקלבאשה, קונסטנטין קוסטה-פורו, סקרלט להובארי, קונסטנטין מילה, ברבו ברנישטיאנו וי. הוסאר. בשנים 1911 ו-1910 עבד שטרייטמן כמתרגם בהוצאה לאור "ביבליוטקה לומן" (Biblioteca Lumen) ותרגם עבורה את "תמונות מחיי בוהמה" מאת אנרי מורז'ה, "נשים וסוציאליזם" מאת בבל וסיפורים מאת ולדימיר קורולנקו. גרסתו של שטרייטמן למחזה "אור הזרקורים" מאת אנרי דה רוטשילד הועלתה על הבמה על ידי להקתו של אלכסנדרו דאבילה. לפי נ.ד. קוצ'ה ההצגה נכשלה, במידה לא מבוטלת בגלל עיבודו של שטרייטמן שכתיבתו הייתה "גבוהה" אבל רשלנית, של "אדם עסוק מדי"
מלחמת העולם הראשונה. מפלגת העם[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחת ההרפתקאות האחרונות של שטרייטמן בתחום העיתונאות הייתה בסדרת ראיונות שפרסם בשנת 1913 לגבי "השאלה היהודית" ושהופיעה כחוברת בחסות "איגוד היהודים הילידים". יריב רומני בשם רומולוס צ'ופלק טען שבחוברת זו הובלטו יותר בעלי דעות "פילושמיות" כמו אלכסנדרו צ'ורקו וקונסטנטין ג. דיססקו. פריצת מלחמת העולם הראשונה, שבה רומניה הייתה בהתחלה נייטרלית הביאה להשבתת פעלתנותו העיתונאית של שטרייטמן. כתב מונוגרפיה על חייו והשקפתו של המנהיג הסוציאליסטי ז'אן ז'ורס שנרצח באותה תקופה. יריביו הוותיקים מ"פורניקה" האשימו את שטרייטמן שעושה עסקים עם החוגים הלאומיים ליברליים ומשמש כ"מתווך" ביצוא סחורות למעצמות המרכז כחלק מפיצוי לאי השתתפות רומניה במלחמה. בימי כיבוש דרום רומניה על ידי הצבא הגרמני לפי מקורות אחדים נעצר על ידי הצבא הכובש והוחזק זמן מה במנזר טיסמאנה. אחרי שביתת הנשק חזר לבוקרשט והיה מנהל עורך של העיתון "Renașterea" (רנאשטריה - התחייה) של וירג'יל אריון שדגל בפיוס עם הגרמנים. המשורר אלכסנדרו מצ'דונסקי, שהיה גרמנופיל בעצמו, בירך על הגעתו של שטרייטמן ל"רנאשטריה" כשהגדיר אותו כ"אחד העיתונאים הרומנים המבריקים ביותר", "אדם בעל ידע תרבותי רב ומבורך בכישרון גדול".
אחרי כניעת גרמניה שב שטרייטמן למרכז זירת התרבות ברומניה. נודע כבעל ספרייה וסלון אמנות "הספר" Hasefer ,שהתמקם בווילה בסגנון ונציאני בבוקרשט. בינואר 1919 בלט בפעילותו הסינדיקלית כאחד ממייסדי איגוד העיתונאים המקצועיים ברומניה UZP. בגיל 44 כחבר הוותיק ביותר של הארגון נבחר פה אחד כיושב ראש לפי המלצתו של פמפיל שייקארו הימני. לפי ברטסקו, אחרי מהפכת אוקטובר התאכזב שטרייטמן מהסוציאליזם והפך לאנטיקומוניסט. תמך בעוז במפלגה הלאומית ליברלית בלי להתפקד לשורותיה. לפני שנת הבחירות 1930 הצטרף למפלגת העם, במסגרתה מצא את עצמו לצד המשורר אוקטביאן גוגה, שנודע כלאומן ואנטישמי קיצוני. הפך למעריך נלהב של הגנרל אלכסנדרו אוורסקו, מנהיג מפלגת העם, שבעיניו היה דמות "קרת רוח ובלתי משוחדת", שנבחרה על ידי השכינה ליישם תוכנית מדינית של "שגשוג וסדר". הוא כתב אז מאמרים בביטאון המפלגה "Îndreptarea" (אינדרפטאריה = התיקון)
הועלתה מועמדותו של שטרייטמן למושב בפרלמנט מטעם מחוז בחירה עם אוכלוסייה יהודית בטרנסילבניה. גוגה תמך במועמדותו והצהיר בפני מצביעים יהודים כי בחירתו של אינטלקטואל יהודי מן הממלכה הישנה תקדם בצורה הטובה ביותר את ענייניהם. שטרייטמן נכשל, ייתכן מכיוון שלא שכנע בכך את היהודים הטרנסילבנים דוברי ההונגרית שלא ביקשו להיות מיוצגים על ידי יהודי מחבל ארץ אחר. להכרה יותר טובה של תפקידו כיהודי ורומני זכה שטרייטמן בשנת 1921 כשהממשלה בהנהגת אוורסקו הסמיכה אותו לקבל את פניו של משה גסטר, המלומד והמנהיג היהודי שגורש מרומניה בסוף המאה ה-19. שטרייטמן פגש את גסטר בתחנת הגבול קורטיץ' וליווה אותו לעיר ארד, שם התקבלו על ידי הקהילה המקומית.
חבר בסנאט של רומניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אחרי כישלונו בבחירות ב-1920 מיקד שטרייטמן את שאיפותיו הפוליטיות בחבל ארץ אחר שהאתחד ב-1918 עם הממלכה הרומנית:בוקובינה. בבחירות ב-1922 הפך שם למועמד מפלגת העם. נקלע אז ליריבות הפרובינציאלית בין שני מנהיגים יהודים חשובים:מאיר אבנר ממפלגת מועצת העם ובנו שטראוכר מהמפלגה הלאומית העממית היהודית. שטראוכר היה לבן ברית של המפלגה הלאומית ליברלית בעוד שטרייטמן וקרל קליגר תמכו ברשימה של אבנר והפכו למועמדים שלה לסנאט. שטרייטמן רץ מטעם העיר סטורוז'ינץ וקליגר מטעם צ'רנוביץ. היה לתקופה ליועץ של משרד החוץ הרומני.
ביולי 1923 ייצג שטרייטמן את יהודי רומניה בכנס עיתונאים בני מיעוטים שהתארח בארד לפי הזמנתו של פאל ארפאד. בבחירות במאי-יוני 1926 גם הוא וגם קריגר נבחרו מחדש לסנאט ברשימת מפלגת העם של אוורסקו בברית עם מפלגת מועצה הלאומית מבוקובינה של מאיר אבנר. באותה שנה חזרה מפלגת העם לשלטון. יריביה הפוליטיים תקפו את תמיכתה, כולל זו של אוקטביאן גוגה, בשטרייטמן. נאמר על שטרייטמן שבעיצומה של מלחמת העולם טען שהרומנים הם "כנופיית גנבים, אכולי אלכוהול ועגבת".
בפרלמנט סיעת ליגת ההגנה הלאומית-נוצרית LANC האופוזיציונית תקפה את שטרייטמן באמצעות קולו של ולריו פופ הטרנסילבני שטען כי ניתן למצוא הוכחה להשמצותיו כביכול של שטרייטמן נגד העם הרומני ב Die Weltkampf, המגזין של אלפרד רוזנברג המוקדש לשאלה היהודית. מפלגת העם של אוורסקו הואשמה על ידו ב"בגידה בפעילות הלאומנית". מי שסינגר על שטרייטמן היה חבר פרלמנט אחר, מישו פאפ-קראיובה, שהגדיר את עצמו כ"אדם בעל עקרונות אנטישמיים" וטען: שטרייטמן היה היהודי היחיד שהפגין עמדה מכובדת בימי המלחמה... יהודי מיוחד זה לא הגדיר את עצמו מעולם כיהודי, אלא תמיד טען שהוא רומני".
שטרייטמן פעל בחייו גם כדיפלומט ופעל להידוק הקשרים בין רומניה לפולין, בהקשר "הברית הפולנית-רומנית". הוא נאם בוועידה הפולנית-רומנית בגאלאץ וכתב מסה על תולדות שיתוף הפעולה הרומני-פולני.
במרכז חיי הספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]
באותן השנים, בזירה התרבותית חיזרו אחרי שטרייטמן גם חוגים של מודרניסטים רדיקליים ומן האוונגרד. הוא חידש קשרים עם סוציאליסטים, למשל עם המגזין "Facla" (פאקלה - הלפיד) של ניקולאיה ד. קוצ'ה. כתב בו מאמרים בשם העט "האדם מהרחוב" (Omul de pe stradă). מסות פרי עטו פורסמו גם במגזין הפוליטי ולאמנות "Contimporanul" (בן זמננו) שבניהולו של יון ויניה, תלמיד של קוצ'ה. מאמרים של שטרייטמן פורסמו במגזין זה החל מן המהדורה הראשונה ב-3 ביוני 1922. ב-Contimporanul מצא את עצמו לצד סופרים מן הקוטב השמאלי של החיים הפוליטיים או עצמאיים - כמו אואג'ן פילוטי, בנימין פונדויאנו, ניקולאיה ל. לופו, קמיל פטרסקו, דם. תאודורסקו. הוא התארח בגיליון המיוחד שהוצא לאור לכבוד המשורר טודור ארגזי. גם ארגזי גם פונדויאנו העריכו אותו מאוד. לדברי פונדויאנו, "על ידי שטרייטמן, היהודים נתנו לנו עיתונאי שיכול היה להיות מפורסם בכל ספרות זרה, הודות לסגנונו המעודן, תחכומו והאירוניה הנהדרת שלו"
ב-1923 פרסם שטרייטמן קובץ שנקרא Revizuiri (תיקונים) שבו פרסם שוב את תרגומו מנורדאו מ-1894. כמו אשתו שהמשיכה להתמקד בספרות האבולציוניסטית, גם הוא התעניין בתחום ותרגם חוברת של אמיל פרייר המוקדשת להפצת תורתו של דרווין. על אף ההסתיגויות של הרבה מעמיתיו היהודים כלפיו, נמצאו שני מגזיני אוונגרד שנכתבו על ידי יהודים שפרסמו מכתביו: Puntea de fildeș (גשר השנהב) ו-Adam (אדם) של י. לודו. בשנת 1928 המגזין Societatea de Mâine (חברת המחר) הודיעה ששטרייטמן עומד לפרסם שלושה קובצי ספרות: Între da și nu (בין כן ולא), Ziua e scurtă (היום הוא קצר) Elogiul ipocriziei (שבח לצביעות). מספרים אלה לבסוף בשנת 1928 פורסם רק "בין כן ולא" בהוצאה Cultura națională
ממשלתו של אוורסקו נפלה ביוני 1927. שטרייטמן המשיך עדיין לעבוד במשרד החוץ גם אחרי עלייתם לשלטון של הלאומיים ליברלים, בזמן כהונתו של ניקולאיה טיטולסקו ונסע הרבה ברחבי אירופה. עם זאת דאג להתכתב עם אוורסקו ויידע אותו על דברים ש"ראה, שמע וחשב " בעת מסעותיו. החל מ-1928 חזר לזירת העיתונאות הלאומית וניהל את העיתונים דימיניאצה ואדוורול. בתקופה זו עלתה ברומניה קרנה של מפגלת האיכרים הלאומית שהרימה את דגל ה"מהפך". שטרייטמן נתן מקום למסריה וגם להודעות האלרמיסטיות של יונל צראנו. בחודש אוקטובר נקראה שטרייטמן להעיד במשפט של צראנו, שנמשך עד שנת 1929. בינתיים בחרה מפלגת העם בקטרייטמן כמועמד שלה מטעם העיר צ'רנוביץ בבחירות בדצמבר.
בין "פאקלה" לימין הקיצוני[עריכת קוד מקור | עריכה]
אף על פי שכבר לא היה חבר פרלמנט נמנה שטרייטמן עם אחד מנציגי רומניה בוועידה ה-25 של האיחוד הבין-פרלמנטרי וייצג את רומניה בגרסה עיתונאית של "ההסכמה הקטנה" (La Petite Entente)לצד פילוטי ואמיל פאגורה. הוא נשאר פעיל כיועץ של הימין הקיצוני הרומני. בפמפלט שלו "התירוש התוסס" (Mustul care fierbe) הוקיר אוקטביאן גוגה את שטרייטמן כ"אנליטיקאי מפוקח". גוגה הזכיר את הערצתו לשטרייטמן לכל אלה שביקרו אותו על גישתו האנטישמית: "מעולם לא דגלתי בסוג טיפשי זה של חוסר סובלנות". אותם הימים עזר שטרייטמן לידידו פמפיל שייקארו בייעוץ ובכסף לפרסם את יומונו הלאומני "קורנטול" (Curentul- "הזרם") . בגרסתו הראשונה העסיקה במה פוליטית זו אנשי רוח יהודים, ביניהם פיליפ ברוניה-פוקס ודוד משה רוזן הצעיר. ב-1930. ב-1930 הקים שטרייטמן מגזין חדש משלו - Observatorul Politic și Social (הצופה הפוליטי והחברתי) שלא החזיק מעמד זמן רב.
בבחירות הכלליות בשנת 1931 התייצב הנריק שטרייטמן כמועמד של מפלגת העם, שוב בבוקובינה. כשב-1932 עזב גוגה את מפלגת העם כדי להקים את מפלגתו - המפלגה הלאומית הכפרית PNA, הצטרף שטרייטמן אליו. כעבור שלוש שנים התמזגה סיעה זו עם אויביה הוותיקים של שטרייטמן, LANC - ליגת ההגנה הלאומית נוצרית, ויצרו את המפלגה לאומית נוצרית PNC., מפלגה אנטישמית מובהקת. באופן פרדוקסלי הפך שטרייטמן לתעמלון בחירות שלה. המפלגה הכפרית הלאומית. מפלגות PNA ו-PNC נקשרו לרעיונות פשיסטיים ו, לפי המומחה הפוליטי מנוס י. מידלרסקי, היו קרובות מבחינה אידאולוגית למשמרות הברזל. מילדרסקי כותב: ה-PNA הוקם על ידי המשורר אוקטביאן גוגה שהציע מצע פופויסטי אנטישמי. ה-PNC ומשמרות הברזל התחרו על הקולות הלאומניים הימניים.
על אף שיתוף הפעולה שלו עם המפלגה הלאומית הכפרית וידידותו עם פשיסטים, עדיין היה שטרייטמן גם בקשרים עם השמאל. כך בשנת 1932 הצטרף למערכת כתב העת "פאקלה" (Facla) שבו כתבו בערבוביה כמה פרשנים שמאלנים וימניים:סרג'יו דןף יון קלוגרו, נ. דוידסקו, סנדו אליאד, ניקולאיה קרנדינו ואחרים. אחרי שפרסם את "Între da și nu", חזר לפרסם בהוצאה לאור אלקלעי את הכרך " Mi se pare că... ("נדמה לי ש...), מסה לשבח האגנוסטיות ואת הרלטיביזם. בעיתון "מרקור דה פראנס" ברשימה של פומפילי פלטניה (Pompiliu Păltânea) הוזכר הספר ברשימת כתבי הפרוזה החשובים של שנת 1934 כדברי פלטניה, "מר הנרי שטרייטמן מגלה את דרכו העצמית... לחיפוש אחרי האמת תוך כדי סיבובים מרחיקי לכת, כאלה המכינים הפתעות ופתחים פרספקטיבות גדולות". דוקטור איגרק, מבקר ספרות של "אדוורול" מצא את הספר בסך הכל משעשע, אך התנגד לבדיחות הטריוויאליות על אלהים כאל אנתרופומורפי. "מתחת לכיסוי הזה" נראה לי שמר שטרייטמן הוא אדם דתי". שטרייטמן היה עדיין איש סוד של דוקה, יושב ראש המפלגה הלאומית ליברלית שהפהך לראש הממשלה בסוץ שנת 1933. הוא נזכר מאוחר יותר בתחושה המוקדמת של דוקה שיירצח על ידי משמרות הברזל. ("עכשיו התחילה הטרגדיה של י.ג.דוקה..."). כפי העיר ארג'טויאנו כמה חודשים מאוחר יותר, שטרייטמן נשאר מבולבל מבחינה פוליטית וכתב "כל מני פרסומים", מונע על ידי צרכים חומריים, אם כי היה "תמיד בעל הבנה " ו"אינטליגנטי", "שמי בעל רמה גבוהה". ביומנו נזכר ארג'טויאנו בסגנון הצדעתו של שטרייטמן" שהיה לא "הצדעה פשיסטית" וגם לא הרמת אגרוף קומניסטית אלא הושטת יד עם כף היד למעלה, כאילו לאסוף משהו". הוא נזכר איך שטרייטמן ועוד עיתונאי בשם קלרנט, עשו יד אחת כדי לקבל מתנות מאדונם הפוליטי, טיטולסקו. זמן מה אחרי רציחתו של דוקה, כתב שטרייטמן במגזין השמאלי המובהק של נ.ד. קוצ'ה "רפורטר" שפרסם מסותיו תחת השם "קווידם" (Quidam - "מישהו" בלטינית) ו"אלססט", אבל פרסם גם בשביל יון ג'יגורטו הימני בעיתון "ליברטאטיה" (Libertatea -החירות). באותם הזמנים עבד שטרייטמן על מהדורה של כתבי יון הליאדה רדולסקו שבה התכוון לפרסם את מסתו ההשוואתית על הקשר בין שירת הליאדה לכתבי הקודש (הביבליה). ב-21 במאי 1937 נמנה שטרייטמן עם העיתונאים הרומנים שקיבלו את עיטור מסדר האריה הלבן של צ'כוסלובקיה, לצד ברנישטיאנו, פאגורה, דמוסטנה בוטז, יון קלופוצל, רומולוס דיאנו וקונסטנטין גונגופול.
משתף פעולה עם משטר אנטונסקו[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוגוסט 1940 בימי הדיקטטורה המלכותית אימצה הממשלה הרומני חוקי גזע ראשונים נגד היהודים. החל מספטמבר 1940 הוכרזה רומניה "מדינה נציונל-לגיונרית" וכרתה ברית עם גרמניה הנאצית ועם שאר מעצמות הציר.החוקים נגד היהודים הוחרפו. אמנם החל מינואר התנועה הלגיונרית הורחקה מהשלטון ורומניה נוהלה על ידי ה"קונדוקטור", המרשל אנטונסקו, וממשלו הדיקטטורי. האנטישמיות המשיכה בשנים 1940–1944 להיות מדיניות רשמית. הנריק שטרייטמן מצא את עצמו רשום ברשימת הסופרים היהודים האסורים "שאין להם דבר משותף עם המבנה הרוחני של האיכר הרומני". הלחץ על היהודים ברומניה גבר. ראדו לקה בתפקידו כנציב (קומיסר) לענייני היהודים התחיל לארגן מערכת דיכוי וכפייה. פדרציית הקהילות היהודיות הוחלפה ב-17 בדצמבר 1941 במנגנון שנקרא "הלשכה המרכזית היהודית" או "מרכז היהודים " (Oficiul Central al Evreilor או בקיצור Centrala Evreilor) . שליחי גרמניה הנאצית ראו בארגון זה מעין מקבילה רומנית של ה"יודנראט", המסוגלת לסייע בהכנות ההדרגתיות לפתרון הסופי. בפועל לא מילא מרכז היהודים את התפקיד הזה ולא היה מעורב בגירוש האוכלוסייה היהודית.
ייתכן ששטרייטמן התמנה בתפקיד זה הודות לקשריו הטובים לניציגי הימין הלאומני ולצדדים נוספים של הספקטרום הפוליטי ברומניה ובמיוחד לידידותו עם וטוריה גוגה, אלמנתו של אוקטביאן גוגה וידידה אישית של המרשל אנטונסקו. לפי בלה ואגו מאונבירסיטת חיפה, הוא נהנה גם מאמונו של השליח המיוחד הגרמני גוסטב ריכטר בדומה ללזר הברטל שהוצע על ידי שטרייטמן לתפקיד ראש קהילת יהודי בוקרשט.
מרכז היהודים שמר קשרים עם האיחוד במחתרת של יהודי רומניה בהנהגת וילהלם פילדרמן ופעילים ממחתרת זו השתלבו בו על מנת לעזור לאוכלוסייה היהודית בתקופת הדיכוי והרדיפות. כך למשל דוד רוזנקרנץ, ממקרובי פילדרמן שולב כראש מחלקה לחינוך מקצועי מחדש של מרכז היהודים. ב־8 בפברואר 1942 ד"ר ננדור גינגולד, רופא יהודי שזה עתה התנצר לנצרות הרומית-קתולית,.[2] הצטרף אליו בהנהגה כמזכיר כללי. כיושב ראש מרכז היהודים היה שטרייטמן יותר דמות ייצוגית, שפרסם מדי פעם קריאות להרגעה ולציות. נהג לפעמים לפקוד את התפילות בבית הכנסת הכוראלי של בוקרשט ולשמוע בהתרגשות את דרשות הרב הראשי אלכסנדר שפרן .[3] מרבית התפקידים הניהוליים הושארו לגינגולד. הלה הצדיק את היענותו לתפקיד בכך שהתנגדות בולטת לנאצים הייתה עלולה להביא רק להרס מידי של יהדות רומניה. ברוח דומה, בשבועון Gazeta Evreiască יידע שטרייטמן את אחיו היהודים שצו הרגע הוא לחשוב באופן מיוחד:"בראש, ולא בעצבים, ולא בעמוד השדרה". על אף הלבטים הקשורים למצוות הדת, נאלץ מרכז היהודים להיכנע לפקודת השלטון לפנות את בית העלמין ברחוב סבטופול בבוקרשט. סילוק הקברות במאי 1942 הושגחו על ידי שטרייטמן, גינגולד, הלברטל ונציג העדה הספרדית, מרקו פרסנטה. גישה זאת השניאה את שטרייטמן על הנהגת היהודים במחתרת שהמשיכה להתנגד להוראות של הנציב לקה. ברגע מסוים ב-1942 התעורר ויכוח קולני שבו המנהיג הציוני אברהם לייב זיסו קרא לו "בוגד" ו"משומד". לפי ההיסטוריונית הילדרון גלאס, זיסו התבלט באותה תקופה כמנהיג קהילתי "נוקשה" וכתוצאה מסכסוכו עם שטרייטמן נשלח למאסר במחנה טרגו ז'יו לאסירים פוליטיים. על אף צירוף חתימותיהם לפקודות הנישול והשוד של ראדו לקה, אף מנהיג של מרכז היהודים לא היה אי פעם מעורב בפעולות הפשע העיקריות נגד היהודים, למשל בגירושים לטרנסניסטריה. על ידי "אספקת" כוח עבודה יהודי למשטר אנטונסקו גם דוד רוזנקרנץ, מאנשי פילדרמן במרכז היהודים, כיוון את מרבית מאמציו להצלת שורדי הפרעות ביאשי וניצולי מחנה המעצר ופניארקה הפילוסוף יוסף ברוקר דחה את הצעתו של שטרייטמן להתמנות בראש מחלקת החינוך של מרכז היהודים. לבסוף התמנה בתפקיד זה תאודור לוינשטיין שהשתמש במעמדו זה לחיזוק התודעה הציונית. הדבר נודע לגוסטב ריכטר שהחליט לסלקו מהממרכז היהודים והשיג הוצאתו מחוץ לחוק של הארגון הציוני. שטרייטמן עצמו כיהן בראש המרכז שנה בלבד בין דצמבר 1941 -דמנבר 1942.[4]את מקומו כיושב ראש ירש גינגולד. ההנהגה החדשה של מרכז היהודים הכניסה את שטרייטמן ואת ברוקר, וכן את הבנקאי אריסטידה בלנק ברשימת בני הערובה היהודים. לפי ברוקר, רשימה זו הייתה עדות לסדר העדיפויות של גינגולד:"הוא לא היה שם כדי להגן על היהודים, אלא כדי לרדוף ולסלק אותם". בשנותיו האחרונות חזר שטרייטמן לפעילות ציבורית, הפעם כציוני רוויזיוניסט שדגל ביישוב יהודי מסיבי בארץ ישראל כניסת הצבא הסובייטי לרומניה וההפיכה המלכותית באוגוסט 1944 שמו קץ לשלטונו של המרשל אנטונסקו והביאו את רומניה למחנה בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית. בפברואר 1946 הנהלת מרכז היהודים הובאה בפני בית משפט העם, שבו נגזרו על גינגולד מאסר עולם. חברי מרכז היהודים שלא נשפטו, ביניהם תאודור לביא ודוד רוזנקרנץ, חזרו לחיים הפוליטיים במסגרת הוועד הדמוקרטי היהודי לקראת הבחירות הכלליות ב-1946 ביולי 1946 בפקודת הממשלה, כל חברי המרכז לשעבר איבדו את זכויותיהם להצבעה. שטרייטמן שרד את העלייה לשלטון של המשטר הקומוניסטי. השלטון העדיף לא להשתמש בשירותיו. הצנזורה עצרה את הפצת ספרו "נדמה לי ש...". הסופר אנריק פורטונה ציין בשנת 1951 שלא ידע דבר על גורלו של שטרייטמן וסבר שאולי עלה לישראל. שטרייטמן נפטר בשנת 1949. תיאודור לביא הושלך לכלא כציוני ודוד רוזנקרנץ ששימש כסנגור במשפטי הציונים הורשה לעלות לישראל רק ב-1961.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Alexandru Șafran Un tăciun smuls flăcărilor - Memorii, Hasefer București 1996
(הרב אלכסנדר שפרן - אוד מוצל מאש - זיכרונות)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- התזכיר של נ. גינגור, נובמבר 1944 - נמצא בארכיב של ארנה מרטון
- חיי הקהילות היהודיות בזמנו של יון אנטונסקו ותגובתם לשואה ברומניה - באתר יד ושם