הנרי אברי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הנרי אברי (פעמים קראו לו בטעות ג'ק אברי או ג'ון אברי; אנגלית: Henry Every; נולד ב-20 באוגוסט 1659 – זמן המוות לא ידוע) היה פיראט אנגלי, שפעל באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס ההודי בסוף המאה 17. הוא ככל הנראה השתמש בכמה כינויים לאורך הקריירה שלו, כולל בנג'מין ברידג'מן והיה ידוע בתור לונג בן לאנשי צוותו ומקורביו.

בני זמנו כינו אותו "ארכי-פיראט" (ראש הפיראטים, בדומה לארכיבישוף) ו"מלך הפיראטים", והוא היה ידוע לשמצה בכך שהיה אחד ממפקדי הפיראטים הגדולים הבודדים שברחו עם השלל מבלי שנעצר או נהרג בקרב. הוא כנראה היה הפיראט "הרווחי" ביותר בהיסטוריה.[1] אף על פי שהקריירה של אברי כפיראט נמשכה שנתיים בלבד, עלילותיו לכדו את דמיונו של הציבור, עוררו השראה לאחרים לעסוק בפיראטיות והולידו יצירות ספרות.

אברי התחיל בקריירת הפיראטים שלו כשהיה קצין ראשון בספינת המלחמה "צ'ארלס השני". כאשר הספינה עגנה בנמל קורונה בצפון ספרד, הצוות לא היה מרוצה מכיוון ולא הצליחו לשלם את שכרם, והם התמרדו. "צ'ארלס השני" קיבלה את השם "הפנסי" ואברי נבחר לתפקיד הקפטן החדש.

הפשיטה המפורסמת ביותר שלו הייתה על שיירה של 25 ספינות של הקיסר המוגולי הגדול של הודו, שיירה ימית שליוותה את העלייה לרגל השנתית אל מכה. הוא איחוד כוחות עם מספר פירטים נוספים, והצליחו לשדוד כ-600,000 ליש״ט במתכות יקרות ותכשיטים,[1] שווה ערך לכ-89.6 מיליון לירה שטרלינג ב-2019,[2] הפשיטה הפכה אותו לפיראט העשיר ביותר בעולם. הפשיטה גרמה לנזק רב ביחסים של אנגליה עם המוגולים, והוצע פרס של 1,000 ליש"ט – סכום עצום באותה התקופה – על לכידתו. הוא נודע כניצוד הראשון ברמה העולמית, שנרשם היסטוריה.[3]

אף כי נעצרו מספר אנשים מצוותו, כל אחד בפני עצמו חמק מהמעצר ונעלם. מקום הימצאו ופעילויותיו לאחר תקופה זו אינם ידועים. בדווחים שלא אושרו נאמר כי ייתכן שהוא שינה את שמו ופרש, בשקט לשארית חייו בבריטניה או באי טרופי לא מזוהה, בעוד שדיווחים אלטרנטיביים מתייחסים לאברי שאולי בזבז את עושרו.[4] הוא נפטר כנראה בין 1699 ל־1714 והאוצר שלו מעולם לא הוחזר.

ראשית חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי אברי מלווה בעבד שחור, תחריט מ-1724 מספרו של ג'ונסון

המחקר המודרני מציע שאברי נולד ב־20 באוגוסט 1659 בכפר ניוטון פררס, מדרום-מזרח לפלימות', דבון.[5][6] מרישומי הקהילה שם עולה כי ייתכן שהיה בנם של ג'ון אברי ואשתו אן (שם הנעורים לא ידוע). על פי התצהיר של ויליאם פיליפס, איש צוותו של אברי שהתוודה לאחר לכידתו, באוגוסט 1696 אברי היה "כבן 40 שנה", אמו התגוררה "ליד פלימות'", ואשתו גרה בדרך רטקליף.[7] אברי היה נשוי, והרישומים מעידים כי ייתכן שהוא התחתן עם דורותי ארתר בכנסייה סנט ג'יימס דיוק בלונדון ב־11 בספטמבר 1690,[8] אם כי אין שום הוכחות לכך שהיו לו ילדים.

התיעוד הביוגרפי המוקדם ביותר של האיש, חייו והרפתקאותיו של קפטן ג'ון אברי (לונדון: ג'יי בייקר, 1709) קובע שהוא נולד בשנת 1653 בקאטטאון, פלימות'. אף שכעת ידוע כי מיקום ותאריך זה אינם נכונים, הם צוטטו לעיתים קרובות בספרות. מחבר הספרים ההולנדי, שכתב את ספרו קצת יותר מעשור לאחר שהפיראט נעלם, משתמש בשם אדריאן ואן ברוק, אך זה נראה כשם בדוי. הדיווח מספר על השבי הקצר של ואן ברוק על ידי צוותו של אברי על סיפונה של הפנסי, וטען כי אביו של אברי היה קפטן ששירת בצי המלכותי בפיקוד האדמירל רוברט בלייק. מספר דיווחים מאוחרים יותר על חייו של אברי, ובמיוחד הבולט ביותר של מלך הפיראטים של דניאל דפו (1720), התייחסו ליצירה הקודמת, אך מדובר ב"אמיתות מפוקפקות".[9]

אף שקיימת תאוריה כי שם הולדתו של אברי היה למעשה בנימין ברידג'מן (במיוחד לאור הכינוי שלו "לונג בן"), וכי "הנרי אברי" היה למעשה כינוי.[10] לעומת זאת טוענים "הנרי אברי" היה שמו האמיתי של הפיראט, בהתחשב בכך שהוא השתמש בשם זה כשנכנס לצי המלכותי. מכיוון שזה היה לפני תחילת הקריירה הפיראטית שלו, הוא לא היה צריך שום כינוי; כלומר, אברי השתמש בשם "ברידג'מן" לאחר שביצע פעולות פיראטיות.

שירות בצי המלכותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אברי היה כנראה מלח מימי נעוריו, שירת באוניות הצי המלכותי. על פי דיווחים פופולריים, אברי שירת על סיפונה של אוניית הצי האנגלי שהפציצה את אלג'יר בשנת 1671. לאחר מכן שטה בים הקריבי, ואף הצליח להוביל מטען עצים במפרץ קמפצ'ה. עובדות אלה מקורם בספר הזכרונות הבדיוני של אדריאן ואן ברוק.[11] עובדות אלה מיוחסות לתקופה שלאחר מרץ 1689, אז פרצה מלחמת תשע השנים .

הנרי אברי מקבל שלושה ארגזים על אוצרות על סיפון הפנסי, איור משנת 1837.

קואליציה רחבה של מדינות כולל אנגליה, הולנד, בוואריה וספרד, ניהלה מלחמה נגד לואי הארבעה עשר, מלך צרפת, בניסיון לעצור את התפשטותו. בתקופה זו, אברי בשנות השלושים המוקדמות שלו, עובד כאיש - צוות על סיפון ספינת הקרב עם שישים וארבעה תותחים האוניה ״רופרט״ בפיקודו של סר פרנסיס ווילר.[12] מהרישומים הימיים של אברי עולה כי הוא היה בן משפחה מסור, שהוציא "מעט משכרו על תוספות כמו טבק והעביר באופן קבוע את שכרו למשפחתו".[13]

באמצע שנת 1689 עזרה האוניה "רופרט" ללכוד שיירה צרפתית גדולה מחוץ לברסט שבצרפת. הניצחון הזה נתן לאברי הזדמנות לשפר את הונו ובסוף יולי הועלה בדרגת פיקוד גבוה באוניה, אם כי הוא ככל הנראה היה הצעיר ביותר מבין שלושת המועמדים האחרים.[14] בסוף יוני 1690 הוא הוזמן להצטרף לקפטן וילר באוניה חדשה, "אלבמארלה" עם תשעים תותחים. סביר להניח שהוא השתתף בקרב על החוף כנגד הצרפתים כשבועיים לאחר מכן, אף על פי שהקרב הזה הסתיים בצורה הרת אסון עבור האנגלים.[15][16] ב־29 באוגוסט באותה שנה, אברי השתחרר מהצי המלכותי.[17][18]

סחר עבדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר השחרור מחיל הים, אברי נכנס לסחר העבדים האטלנטי. בין 1690 ל־1698 שמרה החברה המלכותית האפריקאית על מונופול על כל סחר העבדים האנגלי, מה שהפך לחוקי למכור עבדים. כדי להבטיח ציות, חיל הים המלכותי הגן על האינטרסים של החברה לאורך חופי מערב אפריקה. למרות העבדות הבלתי חוקית, סחר עבדים ללא רישיון יכול היה להיות עסק משתלם מאוד.

בשנת 1693, אברי מוזכר ביומן שערך סוכן של החברה האפריקאית המלכותית, קפטן תומאס פיליפס מ"חניבאל", שהייתה במשימת סחר עבדים בחוף גינאה, הוא כתב כי אברי (שנקרא אצלו "לונג בן") היה מפתה את סוחרי העבדים על ידי שימוש מתוחכם בדגלי ספינתו כדגלים אנגליים, וכשהם עלו על הסיפון הוא אסר אותם ושבה את העבדים שהביאו.[19][20][21] קפטן פיליפס, אשר על פי כתביו נתקל באברי יותר מפעם אחת - וייתכן שאף הכיר אותו באופן אישי[22] - אף רמז שאברי סחר בעבדים בניהולו של איסק ריצ'ייר, מושל ברמודה הלא פופולרי, שהורחק מאוחר יותר מתפקידו.[23]

קריירה פיראטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשלחת הספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנרי אברי וספינתו הפנסי, תחריט מהמאה ה-18

באביב 1693 התכנסו כמה משקיעים בלונדון בראשות סר ג'יימס הובלון, סוחר עשיר, בתקווה להחיות מחדש את הכלכלה האנגלית השוממת. הם הקימו מיזם שאפתני המכונה ״המשלוח הספרדי״. המיזם כלל ארבע ספינות מלחמה. המיזם הוזמן על ידי בעל בריתה של אנגליה, צ'ארלס השני מספרד, לפגוע בכלי השיט הצרפתים באיי הודו המערבית. משימת המיזם הייתה להפליג לאיי הודו המערבית הספרדית, שם המשלחת תנהל סחר, תספק לספרדים נשק ותחזיר אוצרות תוך שוד רכושם של הצרפתים באזור. המשקיעים הבטיחו לשלם היטב למלחים: בחוזה נקבע שכר חודשי מובטח שישולם כל שישה חודשים לאורך המסע, כאשר שכר החודש הראשון ישולם מראש לפני תחילת המשימה. הובלון עלה באופן אישי על הספינות ופגש את אנשי הצוות והבטיח להם את שכרם. אכן, השכר עד ה -1 באוגוסט 1693, זמן לא רב לפני תחילת המשימה, שולם באותו מועד.[24]

כתוצאה מניסיונו הקודם בחיל הים, אברי הועלה לדרגה של קצין ראשון לאחר שהצטרף למשלחת הספרדית. על ארבע ספינות השיירה פיקד האדמירל סר דון ארטורו אובירן, אציל אירי ששירת בעבר במרינס הצי הספרדי .[25] ההפלגה נקלעה במהרה לבעיה, שכן קפטן אוניית הדגל, ג'ון סטרונג, איש קריירה ששירת בעבר עם סר ויליאם פשיפס, נפטר בזמן שהספינה עדיין הייתה בנמל. במקומו מונה קפטן צ'ארלס גיבסון.[26] האירוע לא היה המזל הרע האחרון של המיזם.

בתחילת אוגוסט 1693 שטו ארבע ספינות המלחמה לאורך נהר התמזה בדרך לעיר קורונה הצפונית של ספרד. המסע לקורוניה היה אמור לארוך שבועיים, אך משום מה הספינות לא הגיעו לספרד רק לאחר חמישה חודשים. גרוע מכך, ככל הנראה המסמכים המשפטיים הנחוצים לא הצליחו להגיע ממדריד, כך שהאוניות נאלצו להמתין. ככל שחלפו חודשים והמסמכים עדיין לא הגיעו, המלחים נקלעו למצב שלא ניתן היה לחזות: בלי כסף לשלוח הביתה לפרנס את משפחותיהם, והם לא היו מסוגלים למצוא מקורות תעסוקה חלופיים, והפכו ל״אסירים״ בקורונה.[27]

לאחר מספר חודשים בנמל, עתרו הגברים לקברניט לתשלום שהיה עליהם לקבל מאז תחילת עבודתם. אם בקשה זו הייתה נענית, המלחים כבר לא היו קשורים לספינה והיו יכולים בקלות לעזוב אותה, מהלך שניתן היה לחזות אותו. לאחר שנכשלה גם עתירה דומה לג'יימס הובלון מצד נשות המלחים, רבים מהם הפכו לנואשים, מתוך אמונה שהם נמכרו לעבדות לספרדים.[28]

ב -1 במאי, כשהצי התכונן סוף סוף לעזוב את קורונה, דרשו המלחים את השכר של ששת החודשים שלהם ואיימו לשבות. הובלון סירב להיכנע לדרישות אלה, אולם האדמירל אובראן, כשראה את רצינות המצב, כתב לאנגליה וביקש את הכסף המגיע לאנשיו. עם זאת, ב־6 במאי היו חלק מהמלחים מעורבים בוויכוח עם האדמירל אובראן, ונראה שתוך כדי כך הם הגו תוכנית למרוד והחלו בגיוס אחרים.[29][30] אחד הגברים שגייסו אחרים היה הנרי אברי. כפי שהעיד מאוחר יותר ויליאם פיליפס. אברי הלך "מעלה ומטה מספינה לספינה ושכנע את הגברים לעלות אליו, והוא היה סוחב אותם לאן שהם היו יכולים להשיג מספיק כסף".[31] מכיוון שלאברי היה ניסיון רב וגם נולד בדרגה חברתית נמוכה יותר, הוא היה הבחירה הטבעית לפקד על המרד, מכיוון שהצוות האמין לו.[32]

מרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכרזת הפרס על ראשו של הנרי אברי, על ידי מלך אנגליה, 18 אוגוסט 1696

ביום שני, 7 במאי 1694, אמור היה האדמירל אובראן לישון בחוף, מה שהעניק למורדים את ההזדמנות שחיכו לה.[33] סמוך לשעה 21:00 בערב, כל המורדים ואנשים נוספים מיהרו לעלות על האוניה "צ'ארלס השני" והפתיעו את הצוות שעל סיפונה. הקפטן גיבסון היה מרותק למיטה, והמרד הסתיים ללא דם.[34] רב החובל של הספינה השנייה "ג'יימס", קפטן המפריס, הבין מה קרה וירה על אוניית המורדים "צ׳ארלס השני", שהצליחה להתחמק בחסות החשיכה מהנמל אל האוקיינוס.

לאחר שהפליג מספיק רחוק למען בטיחותם, אברי נתן אפשרות לעלות לחוף למלחים שלא השתתפו במרד, ואף הציע לקפטן גיבסון להשאר ולפקד על הספינה אם יצטרף אליהם. הקברניט סירב וירד לחוף עם כמה מלחים אחרים. האיש היחיד שנמנע מלעזוב מרצונו היה המנתח של הספינה, ששירותיו נחשבו חשובים מכדי לוותר עליהם. כל הגברים שנשארו על סיפונה של ״צ'ארלס השני״ בחרו פה אחד באברי כרב חובל בספינה.[35] חלק מהדיווחים אומרים כי אברי היה הרבה יותר שקט בהתנהלותו מקפטן גיבסון, אך מסכימים כי לפחות הציע לו את תפקיד הקצין השני.[36] בשני המקרים, כל אחד הפגין מידה של נדיבות בשעת המרד מה שמעיד שמניעיו לא היו הרפתקה גרידא.

אברי יכול היה בקלות לשכנע את אנשיו להפליג לאוקיינוס ההודי כפיראטים, מכיוון שמשימתם המקורית דמתה מאוד לפיראטיות ואברי נודע בכוחות השכנוע שלו. ייתכן שהוא הזכיר את הצלחתו של תומאס טי להשיג פרס עצום בים האדום רק שנה קודם לכן. הצוות הסדיר במהירות את נושא התשלום בכך שהחליט שכל חבר יקבל חלק אחד מהאוצר, והקברניט יקבל שניים. נקבע מסלול לכף התקווה הטובה .[37]

שלב הפיראטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באי מאיו, המזרחי בכף ורדה, אברי ביצע את פעולת הפיראטיות הראשונה שלו, ושדד שלוש ספינות סוחר אנגליות מברבדוס שהובילו אספקה.[38] תשעה מהאנשים שהגיעו מהספינות הללו שוכנעו במהירות להצטרף לצוות של אברי,[39] שמנה כעת כתשעים וארבעה אנשים.[40] אברי הפליג לחוף גינאה, שם הוא שכנע מפקד מקומי לעלות ל״פנסי״ תוך העמדת פנים שמדובר באוניית סחר, ואז שדד בכוח את עושרו ואנשיו, והשאיר אותם כעבדים.[41] הם המשיכו לסובב את קו החוף האפריקאי, ועצרו ביוקו במפרץ בנין, שבו ״פנסי״ נכנסה לשיפוצים ותיקונים. הם הורידו חלק מהמבנה העליון של הספינה כדי לשפר את מהירותה. הפנסי הפכה לאחת מהספינות המהירות ביותר ששטו אז באוקיינוס האטלנטי. באוקטובר 1694 תפסה ״הפנסי״ שתי ספינות דניות סמוך לאי פרינסיפה, ושדדו מהן שנהב וזהב וקבלו בברכה כשבע-עשרה עריקים דנים שהיו על סיפונה.[42]

בתחילת 1695, פנסי סוף סוף הקיפה את כף התקווה הטובה, ועצרה במדגסקר שם הצוות חידש את האספקה, ככל הנראה באזור מפרץ סנט אוגוסטין. העצירה הבאה הייתה באיי קומורו, כאן הצוותו של אברי נח וחידש אספקה, ותפס ספינת פיראטים צרפתית חולפת. הוא בזז את הספינה וגייס כארבעים אנשים נוספים מהצוות להצטרף לחבורה שלו. כוחו הכולל היה כעת כ-150 גברים.[43]

בג'והנה כתב אברי מכתב שהופנה למפקדי הספינות האנגליות באוקיינוס ההודי, ובו טען כי הוא לא תקף אף ספינה אנגלית. במכתבו הוא מתאר דגלון מסוים שנווטים אנגלים צריכים להשתמש על ספינתם כדי להזדהות, ומזהיר אותם כי ייתכן שהוא לא יוכל לרסן את אנשיו לבזוז את ספינותיהם אם הם לא יתמידו להשתמש בדגלון הזה. לא ברור אם המסמך הזה היה נכון, אך ייתכן שהיה זה תכסיס של אברי כדי להימנע מתשומת לבה של חברת הודו המזרחית, שספינותיה הגדולות והחזקות היו האיום היחיד כנגדו התמודדה ״פנסי״ באוקיינוס ההודי.[44] כך או כך, המכתב לא הצליח למנוע את האנגלים מלרדוף אחריו.

הצי של המוגול[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל הפיראט הנרי אברי, בצבע אדום

בשנת 1695, אברי הפליג לאי הגעשי פארים להמתין לצי ההודי שיעבור במקום. (הצי הפליג לרגל העלייה לרגל השנתית אל מכה, לכן שיערו את הזמן שבו הם יחזרו הביתה). הצי הזה נחשב כמוליך את העושר הגדול באסיה - אולי בעולם כולו. פיראט שיצליח לכבוש את השיירה הזאת, היה מבצע את הפשיטה הפיראטית הרווחית ביותר בעולם.[45] בחודש אוגוסט 1695, ״פנסי״, הגיעה למיצרי באב אל-מנדב, שם אברי איחד כוחות עם חמישה פיראטים אחרים: ספינה מלחמתית בשם "אמיטי״, עם צוות של כשישים אנשים. ג׳וזף פארו עם "פורטסמות", גם עם ששים גברים. ריצ'רד וואנט עם ״הדולפין״, גם עם שישים גברים. ויליאם מייס על ״הפנינה״, עם שלושים או ארבעים גברים. ותומאס וואק על "סוזנה", עם שבעים גברים. תומאס טאו עם "איימי", וכשבעים גברים.[46] כל הקברניטים האלה נשאו רישיונות לעמלות פרטיות לשוד ימי בחוף הים המזרחי של צפון אמריקה. אברי נבחר לאדמירל של משט הפיראטים החדש בן שש הספינות מצא את עצמו כמפקדם של למעלה מ-440 גברים בזמן שהם חיכו לצי ההודי.[47] שיירה של עשרים וחמש ספינות המוגול, כולל הספינה "גאנג-סוואי" הענקית בגודל של 1,600 טון ושמונים תותחים. וספינת "פאתה מוחמד" בת 600 הטונות. השיירה אותרה כשהם עברו את המצרים בדרך לסוראט. אף על פי שהשיירה הצליחה לחמוק מצי הפיראטים במהלך הלילה, הפיראטים רדפו אחריהם.

ה"דולפין" הייתה איטית מדי, מפגרת אחרי שאר ספינות הפיראטים, לכן העלו אותה באש והצוות הצטרף אל אברי. הספינות "אמיטי" ו"סוזנה" גם הן היו ספינות גרועות: "אמיטי" פיגרה, ולא הצטרפה יותר לצי הפירטים. רב החובל שלה נהרג בקרב עם הצי ההודי. "סוזנה" בסופו של דבר הצטרפה לקבוצת הפיראטים. הפיראטים השיגו את ״הפאתה מוחמד״ ארבעה או חמישה ימים לאחר מכן.[48] אולי האיום על ידי ארבעים וששה התותחים של ה״פנסי״ או עקב חולשה מהקרב הקודם עם טיו, הצוות של "פאתה מוחמד" גילה התנגדות קטנה. הפיראטים של אברי חילקו את הספינה, שהייתה שייכת לעבדול עפור - סוחר העשיר ביותר בסוראט. למעשה, הוא היה כה חזק ועשירותואר כך: "עבדול עפור, מהומטאן נהג לסחור בגודל המסחר השווה לזה של "חברת הודו המזרחית האנגלית", הוא מילא בשנה, מעל עשרים אוניות מפרש, בין 300 ל 800 טון סחורות".[49] בעוד האוצר שנתפס היה עצום - בין 50,000 ל-60,000 ליש"ט, היה ביכולתו של הסכום בכדי לקנות 50 אוניות בגודלה של "הפנסי".[50] אבל ברגע שהאוצר חולק בין צי הפיראטים הגדול, צוותה של כל ספינה קיבל סכום קטן.[51]

הם המשיכו במרדף אחרי הספינה המוגולית השנייה, "גאנג-סוואי"[52] כמה ימים לאחר ההתקפה על "פאתה מוחמד"[53] כאשר שתי הספינות האיטיות נשארו מאחור, רק ה"פנסי", ה״פרל״, ו"פורטסמות" התייצבו לקראת הקרב הגדול.[54]

"גאנג--סוואי", בפיקודו של מוחמד איברהים, היה יריב מפחיד, היו לרשותו שמונים תותחים, גדוד צבא חמוש ברובי מוסקט עם ארבע מאות חיילים, וכן שש מאות נוסעים אחרים. אבל מטח הפתיחה השווה את הסיכויים לניצחון. מכיוון שהמוגולית לא הצליחה להימלט, ה״פנסי״ התקרבה לצידה. בהתחלה - מטח אש הרובים ההודית מנע מהפיראטים לטפס על סיפונה, אולם אחד התותחים של הגאנג-סוויאי התפוצץ, והרג חיילים רבים מהצוות ההודי, שנמלט מתחת לסיפון או נלחם בשריפות שהתפשטו על האוניה.[55] אנשיו של אברי ניצלו את הבלבול, וטיפסו במהירות על צדדי הספינה המוגולית. צוות ״הפנינה״, שחשש בתחילה לתקוף את ההודים, התעשת והצטרף לצוות של אברי ותקף את סיפון הספינה ההודית. לאחר מכן התחולל קרב אכזרי פנים אל פנים שנמשך שעתיים-שלוש.[56]

היסטוריון הודי בן זמנו שהיה באותה עת בסוראט, כתב שאנשיו של אברי עלו על הספינה, רב החובל של ״גאנגי-סוויאי״ רץ מתחת לסיפון שם חימש את העבדים שהיו באוניה, ושלח אותם להילחם בפיראטים.[57][58] תיאורו של ההיסטוריון ההודי חפי חאן על הקרב, מופיע ביצירתו "ההיסטוריה של הודו, כפי שנכתב על ידי היסטוריונים משלה". הספר מטיל את האשמה של הכישלון בקרב על קפטן איברהים. הוא כתב: "הנוצרים אינם מורגלים להשתמש בחרבות, והיו כל כך הרבה כלי נשק על סיפון כלי השייט המלכותי, שאם הקברניט היה מגלה התנגדות ראשונית, ​​הנוצרים היו מובסים".[59] בכל מקרה, לאחר מספר שעות של התנגדות אך חסרת מנהיגים, נכנעה הספינה. להגנתו, הקברניט איברהים דווח אחר כך כי "רבים מהאויבים נשלחו לגיהנום".[60] אכן, מספר הנפגעים מאנשי הצוות של אברי הגיע למעלה ממאה אם כי נתונים אלה אינם בטוחים.[61]

לדברי חפי חאן, הפיראטים המנצחים הכניעו את שוביהם באורגיה של אימה שנמשכה מספר ימים. הם אנסו והרגו את אסיריהם המפוחדים סיפון אחר סיפון. על פי הדיווחים, הפיראטים השתמשו בעינויים כדי לחלץ מידע מאסיריהם, שהסתירו את האוצר שהיה מוחבא בקורות הספינה. כמה מהנשים המוסלמיות ככל הנראה התאבדו כדי להימנע מאונס, ואילו הנשים שלא הרגו את עצמן או מתו מאכזריותם של הפיראטים נלקחו אל סיפונה של הפנסי.[62]

אף על פי שסיפורי האכזריות של הפיראטים נדחו על ידי אוהדי הפיראטים כסנסציונים, הם אושרו על ידי עדויות שאנשים סיפקו בעקבות לכידתם. ג'ון ספארקס העיד ב"מילים גוססות וידוי אחרונים כי היחס הלא אנושי והעינויים חסרי הרחמים שנגרמו להודים העניים ונשותיהם עדיין משפיעות על נשמתו". זאת, אף על פי שהוא כנראה לא השתתף בביצוע מעשי הפיראטים, "הוא בכל זאת חזר והעיד על הברבריות הנוראית שהוא עצמו ביצע, אם כי רק על גופותיהם של המתים".[63] פיליפ מידלטון העיד כי כמה מהגברים ההודים נרצחו, לאחר שעברו עינויים. בעדויות מוזכרים כי כל הפירטים "שכבו עם הנשים שהיו על סיפונה, והיו כמה מהן שנראו נשים מכובדות ועשירות, על פי התכשיטים על רגליהן, שהיו באיכות טובה יותר מאצל האחרות".[64] יתר על כן, ב־12 באוקטובר 1695 שלח מושל בומבי ונשיא חברת הודו המזרחית מכתב שבו ציין כי כל הפיראטים שהתקיפו את הצי ההודי היו אנגלים, והתנהגו בברבריות, עינו את השבויים כדי שיגלו היכן התכשיטים והכסף, וגרמו לנשים ולבעלים לאבד עצמן לדעת מרב צער ואימה.[65]

מכל מקום, הניצולים הושארו על סיפון ספינותיהם המרוקנות, כשהפיראטים שיחררו אותן להמשיך במסעם חזרה להודו. השלל מגאני-סוויאי, הספינה הגדולה ביותר בצי המוסלמי, הסתכם בין 200,000 ל-600,000 ליש"ט, כולל 500,000 בכלי זהב וכסף. על פי כל האמור, ייתכן שזאת הייתה הספינה העשירה ביותר שנשדדה אי פעם על ידי שודדי ים. כל הדברים האלה יחד הפכו את אברי ואנשיו לפיראטים העשירים בעולם.

חלוקת השלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד השער של דו״ח המשפט של ג׳וזף דאוסון, ואנשי הנרי אברי שנתפסו, שנערך בבית המשפט של האדמירלות הבריטית.

הפיראטים העסיקו את עצמם כעת בחלוקת האוצר שלהם. מקורות אמינים מעידים שהיו חילופי דברים בין צוותי ה"פרל" וה"פנסי" על חלוקת השלל. האוניות כמו "פורסמות'" שלא השתתפו בקרב, לא קיבלו כלום.

פנסי הפליגה לאי ריוניון באוקיינוס ההודי, הגיעה לשם בנובמבר 1695.[66] כאן כל איש צוות קיבל סכום של כ־1000 £ (בערך 93,300 לירה שטרלינג ל-128,000 לירה שטלינג נוכחיים). סכום גדול יותר מאשר רוב המלחים עשו בימי חייהם. נוסף על כך, כל אחד קיבל חלק נוסף באבני חן. כפי שהבטיח אברי, אנשיו מצאו את עצמם כעת מרופדים ב"זהב מספיק כדי לסנוור את העיניים". עם זאת, הניצחון העצום גרם למעשה לאברי ואנשיו לגאווה מופרזת, והייתה מחלוקת רבה בקרב אנשי הצוות לגבי המקום הטוב ביותר להמשיך לשייט אליו.

הפירטים הצרפתים והדנים החליטו לעזוב את הצוות של אברי, והעדיפו להישאר בריוניון. הפיראטים הנותרים לאחר ישוב המחלוקת עברו לנסאו באיי בהאמה, כולל כמאה עבדים שהם תפסו במשך ההפלגות שלהם. לאורך הדרך, העבדים נוצלו לעבודה הקשה ביותר של הספינה, ובהיותם "פריט עובר לסוחר", ניתן היה לסחור בהם בהמשך. בדרך זו, האנשים של אברי נמנעו משימוש במטבעות ששדדו, שעלולים היו לחשוף את זהותם.[67]

הפלגה מהאוקיינוס ההודי לבהאמה הייתה מסע ארוך, וה"פנסי" נאלצה לעצור בדרך בכמה איים נוספים, הממוקמים באוקיינוס האטלנטי. האי העיקר לא היה מיושב, אך הפיראטים הצליחו לתפוס חמישים צבי ים שזחלו כדי להטיל את ביציהם על החוף - מה שנתן להם מספיק מזון לשאר ההפלגה. עם זאת, שבעה-עשר מאנשי הצוות של אברי סירבו להמשיך הלאה ונשארו באי.[68]

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשוד ספינת האוצרות של המלך המוגולי אורנגזב היו השלכות חמורות על האנגלים - נוצר משבר עם "חברת הודו המזרחית" שמצבה עדיין לא התאושש מהמלחמה שלה נגד המלך המוגולי בשנים 1686–1690. החברה ראתה את צניחת הייבוא השנתי שלה משיא של 800,000 ליש"ט בשנת 1684, ל-30,000 ליש"ט בלבד בשנת 1695,[69] וההתקפה של אברי איימה כעת על עצם קיום של הסחר האנגלי בהודו. כאשר ניזוקה הספינה המלכותית גאנג-סוואי ועשתה דרכה אל נמל סוראט, התפרסמו בהודו הידיעות על הפיגוע של הפיראטים שהוגדר כחילול הקודש בגלל אונס הנשים המוסלמיות. מעשה שנחשב לעבירה בלתי נסלחת של בתקופת החג'.

המושל ההודי המקומי, איתמאד חאן, עצר מיד את האזרחים והסוחרים האנגליים בסוראט, כעונש על מעשי הפיראטים מארצם וכן להגנתם מפני התושבים ההודים המתפרעים.[70] המלך אוראנגזב סגר מייד ארבעה מנציגויות "החברה לסחר בהודו" וכלא את העובדים והקצינים, וכמעט הורה על מתקפה חמושה נגד העיר בומביי האנגלית במטרה לגרש את האנגלים מהודו.[71]

כדי לפייס את אוראנגזב, הבטיחה "חברת הסחר להודו" לשלם את כל הפיצויים הכספיים, ואילו הפרלמנט הבריטי הכריז על הפיראטים "אויבי המין האנושי". באמצע שנת 1696 הציעה הממשלה האנגלית פרס של 500 ליש"ט על ראשו של אברי והציעה חנינה לכל מלשין שיחשוף את מקום הימצאו. ״חברת הודו המזרחית״ הכפילה את הפרס מאוחר יותר. כך נוצר התיעוד על המירדף הראשון בהיסטוריה העולמית אחרי פושע.[72] הכתר האנגלי, הבטיח שלא יעניק לאברי חנינה שתינתן לפיראטים אחרים. כפי שמשערים עכשיו, אברי הסתתר אי שם במושבות האטלנטיות, שם הוא מצא ביטחון בקרב מושלים קולוניאליים מושחתים. שם הוא היה מחוץ לסמכות השיפוט של חברת הודו המזרחית. המקרה של אברי הפך אותו לבעיה לאומית. כיוון שכך, הוטל על מועצת המסחר לתאם את הפעולות למציאת אברי ואנשי הצוות שלו.[73]

בריחה לניו פרובידאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בינתיים, הפנסי הגיע לסנט תומאס, שם מכרו הפיראטים חלק מהאוצר שלהם. במרץ 1696 עגנה הפנסי באי המלכותי כ-80 ק"מ מצפון לפרובידנס בבהאמה.[74] ארבעה מאנשיו של אברי יצאו בסירה קטנה לנסאו, עיר הבירה הגדולה של האי, עם מכתב שהופנה למושל האי, סר ניקולס טרוט. במכתב הסבירו כי אוניית המלחמה עם ארבעים וששה תותחים, ה"פנסי", חזרה בדיוק מחופי אפריקה, עם עבדים בלתי חוקיים. בתמורה לאפשרות לאוניה להיכנס לנמל ושמירה על הסוד בעניין העבדים הלא חוקיים, שמנוגד למונופול של ״חברת הודו המזרחית״, הצוות ישלם למושל סך כולל של 860 ליש"ט.[75] רב החובל שלהם, אדם בשם "הנרי ברידג'מן", הבטיח גם הוא לתת את הספינה למושל במתנה ברגע שצוותו יפרוק את המטען.

עבור המושל טרוט, ההצעה הייתה מפתה. באותה העת, מלחמת תשע השנים השתוללה והאי, שהצי המלכותי לא ביקר בו כמה שנים, היה בסכנה קיומית.[76] טרוט ידע כי הצרפתים כבשו את אקסומה, 230 קילומטרים מדרום-מזרח, וכעת פנו לעבר ניו פרובידנס. רק שישים או שבעים חיילים התגוררו בעיירה, שמחציתם היו בשמירה בכל עת. לא הייתה שום דרך מעשית להפעיל את עשרים ושמונה התותחים של המבצר בעיר נסאו באופן מלא. עם זאת, אילו אנשי הצוות של ה״פנסי״ היו נשארים בנסאו, למעשה הוא היה מכפיל את אוכלוסיית החיילים באי, בעוד שעצם נוכחותה של הפנסי בנמל עשויה להרתיע מתקפה צרפתית.

מצד שני, פניית קפטן ברידג'מן עלולה להיות אסון אם כוונותיו הסמויות יהפכו למעשי אלימות. שכן בצוותו היו 113 איש ועוד תשעים עבדים, שיביסו בקלות את תושבי האי. לבסוף, היה גם עניין השוחד שצריך לקחת בחשבון, שהיה פי שלושה מהמשכורת השנתית של טרוט בסך 300 ליש"ט.[77]

טרוט התקשר למועצה העיר של נסאו, ואמר שאין סיבה מספקת לסלק את הפנסי, שנוכחותה תסייעה כעת לביטחונה של נסאו. המועצה הסכימה לאפשר לפנסי להיכנס לנמל, ככל הנראה מעולם לא נמסר למועצה על השוחד הפרטי.[78] טרוט שלח מכתב לקפטן ברידג'מן ובו הורה כי צוותו "מוזמן לבוא וללכת כרצונם."[79] זמן קצר לאחר מכן, טרוט פגש את אברי באופן אישי ביבשה בפגישה בדלתיים סגורות. פנסי נמסרה אז למושל, שמצא בה שוחד בדולרים וחמישים טונות של חטי שנהב, מאה חביות של אבק שרפה, מספר גדול של כלי נשק ותחמושת, וכן מבחר פריטים שהושאר בתא המטען בשבילו.

עושר המטבעות הזרים לא יכול היה להיות בר שימוש לטרוט. הוא בוודאי הבין שצוות הספינה לא היה מורכב רק מעבדים ללא רישיון, והוא ראה את נזקי הקרב בפנסי. כאשר הגיעה בסוף הידיעה כי הצי המלכותי וחברת הודו המזרחית מחפשים אחרי הפנסי וכי "קפטן ברידג'מן" היה אברי בעצמו, טרוט הכחיש שאי פעם ידע דבר על ההיסטוריה של הפיראטים מלבד מה שהם אמרו לו.[79] זאת הוא טען חרף העובדה שהכרזה על חיפוש הפיראטים כללה אזהרה כי צוותו של אברי יכול "להיות מוכר ומזוהה בעזרת הכמויות הגדולות של זהב וכסף שלהם״.

בינתיים, הפיראטים מצאו את עצמם במהרה מאוכזבים ומשועממים מאיי בהאמה. האיים היו מאוכלסים בדלילות, כלומר כמעט ולא היה מקום להוציא את הכסף שהם שדדו. במשך החודשים הבאים הפיראטים בילו את רוב זמנם בשעמום יחסי. בשלב זה טרוט רוקן את הפנסי מכל דבר בעל ערך, והטביע את הספינה במכוון כי היה רצה להיפטר מחומר ראיות נגדו.[80]

הבריחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר ההכרזה על החיפוש אחרי אברי ואנשיו הגיעה לטרוט, הוא נאלץ להוציא צו מעצר לכולם, אך לא חשף את הקשר שלו עם הפיראטים. כשהוא העדיף את הסגרתם למען המוניטין שלו, והתריע בפני הרשויות על מקום הימצאם של הפיראטים. לפיראטים נודע כי הם התגלו, וכל הצוות של 113 איש אירגן את בריחתו החפוזה, ונעלם מהאי. בסופו של דבר, במשך השנים, רק עשרים וארבעה פיראטים מהצוות נלכדו, חמישה מהם הוצאו להורג. אברי עצמו לא נראה שוב.[81] דבריו האחרונים לאנשיו היו מלאים בדיווחים סותרים על תוכניותיו.

הוצע כי מכיוון שאברי לא יכול היה לקבל חנינה מטרוט או ממושל ג'מייקה, צוותו התפצל, חלקם נותרו באיי הודו המערבית, הרוב פנה לצפון אמריקה, והשאר, כולל אברי, חזרו כנראה לבריטניה. מתוכם, חלק הפליג על סיפון הספינה ״אייזק״, ואילו עשרים פיראטים נוספים הפליגו ב״פרח הים״(עם הקפטן ג'וזף פארו ) לאירלנד בסוף יוני 1696. הם עוררו חשדות תוך כדי פריקת המטען שלהם, ושניים מהם נתפסו.[82]

גורל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופר והביוגרף הבריטי, צ'ארלס ג'ונסון, הציע כי לאחר שניסה למכור את היהלומים שלו, אברי מת בעוני בדבון לאחר שהפסיד את עושרו על ידי סוחרי בריסטול . עם זאת, לא ברור כיצד ג'ונסון יכול היה לגלות זאת. אם היה ידוע על אברי שהוא חי בעוני, סביר להניח שהוא היה נתפס.[83] ייחוס גורל כזה לאברי היה אולי תוצר של אמונה מוסרית מצידו של ג'ונסון. אחרים הציעו שאחרי שאברי שינה את שמו, הוא התיישב בדבון וחי את שארית חייו בשלווה, ונפטר ב־10 ביוני 1714[84] עם זאת, המקור למידע זה הוא הספר "ההיסטוריה וחייהם של כל הפיראטים הידועים לשמצה ביותר וצוותיהם" (לונדון: Edw. Midwinter, 1732), הנחשב כמקור לא מהימן (ומעט מורחב) של ההיסטוריה הכללית של ג'ונסון. באוקטובר 1781 קיים ג'ון קניל בקורנוול פגישה עם צאצאיו של אברי של מי שהצהיר שאביו אמר לו כי הוא קפטן אברי. הוא הודיע למתכנסים כי אברי סיים חייו בעוני ובמצוקה גדולה ומת".[85]

מכיוון שהספקולציות על אברי נמשכו בעשורים שלאחר היעלמותו, היו דיווחים לעיתים קרובות על מקום המצאו. אך אף אחד מהם לא הוכח כאמין. לאחר פרסום ספר זיכרון בדיוני בשנת 1709, שטען שאברי היה מלך השולט באוטופיה פיראטית במדגסקר, התפרסמו סיפורים פופולריים עליו. אלה נוצרו בסגנון אגדי ורומנטי יותר. לסיפורים כאלה היה קהל מעריצים שהאמין בהם, אך לא היה להם שום בסיס במציאות. לא פורסם מידע אמין אודות מקום הימצאו או פעילויותיו של אברי לאחר יוני 1696.

במהלך הקריירה של אברי, הממשלה הבריטית השתמשה בתקשורת כדי להציגו כעבריין ידוע לשמצה במאמץ להניע את דעת הקהל מלתמוך בפיראטיות, אך התוצאה הייתה "כישלון כמעט מוחלט".[86] חלק גדול מהציבור המשיך להיות אוהד את מטרות הפיראטים.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההשפעה על הפיראטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עלילותיו של אברי כבשו את דמיונו של הציבור, וחלקם ראו בו סוג של רובין הוד נועז שהדגים את הרעיון של מעמד הפועלים, לפיו מרד ופיראטיות היו דרכים מקובלות להילחם נגד מנהיגים וחברות לא הוגנות.[87] על ידי הצטרפותו לפנתאון של "שודדי ים אצילים אחרים", כולל פרנסיס דרייק והנרי מורגן, אברי ללא ספק נתן השראה לרבים אחרים להצטרף לפיראטים.[88][89] עלילותיו של אברי הקדימו שודדי ים רבים הידועים לשמצה מהתקופה שלאחריו כמו שחור הזקן, בארתולומיאו רוברטס, קליקו ג'ק, סמואל בלמי, אדוארד לואו ואחרים. אלה היו עדיין ילדים כשמעלליו הפכו לאגדיים.

דמותו של אברי, בזמן הקרב עם ספינת מלך המוגול, ציור מסדרת פרסומות על קופסאות סיגרים,

הפיראט האירי אדוארד אנגלנד, קצין אצל צ'ארלס ויין, בילה את מרבית הקריירה שלו באוקיינוס ההודי ופשט על ספינות מוגוליות באותה צורה שבה אברי עשה זאת שני עשורים קודם לכן. לאחר שנפרד מויין, אנגלנד פשט על ספינות עבדים לחופי מערב אפריקה. בשנת 1720, הוא תפס ספינה של 300 טון, עם 34 תותחים ושינה את שמה לספינת הדגל החדשה שלו ״פנסי״. לרוע המזל של אנגלנד, הוא הודח על ידי צוותו והורד במאוריציוס לאחר שסירב לתת להם אישור לענות את שבוייהם. לאחר שבנה רפסודה מאולתרת, הוא נסחף אל האי שהוא האמין שהוא נשלט על ידי מלך הפיראטים עצמו. עם זאת, שום אוטופיה פיראטית לא חיכתה לו, והוא מת כקבצן אלכוהוליסט. למרבה האירוניה, זה היה הגורל הבדיוני אך המוסרי שצ׳ארלס ג'ונסון ייחס לכל אחד בהיסטוריה הכללית שלו. הוצע כי כמו כל אחד לפניו, לאדוארד אנגלנד הייתה "קריירה קצרה ועם זאת מרהיבה",[90] וייתכן שהוא הגיע "הכי קרוב לחיות כמו באגדה".[91]

בספרות עכשווית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר דיווחים בדיוניים וחצי-ביוגרפיים של אברי התפרסמו בעשורים שלאחר היעלמותו. בשנת 1709 הופיע התיאור הראשון כקונטרס בן שישה עשר עמודים שכותרתו "חייו והרפתקאותיו של הקפטן ג'ון אברי"; הפיראט האנגלי המפורסם שנמצא כעת במדגסקר (לונדון: ג'יי בייקר, 1709). הספר נכתב על ידי סופר אנונימי שהשתמש בשם הבדוי אדריאן ואן ברוק, שטען שהוא הולנדי שסבל מהשבי בידי צוותו של אברי. בספר, אברי מתואר כפיראט בוגדני וגם כמאהב רומנטי. לאחר שפשט על ספינת המוגול הוא ברח עם בת המלך והתחתן איתה.[92] לאחר מכן הזוג ברח מהצבא המוגול לאי סנט מרי, שם אברי הקים אוטופיה פיראטית הדומה למדינת הפיראטים הבדיונית.[93] לפי הסיפור, לאברי היו כמה ילדים עם הנסיכה והוא הקים מלוכה חדשה. הוא היה מלך מדגסקר, שפיקד על צבא של 15,000 שודדי ים, עם צי של ארבעים אוניות מלחמה. עוד מסופר שהוא חי במותרות פנטסטיות במבצר בלתי ניתן לכיבוש על ידי יריביו האנגלים והמוגולים. יתר על כן, אברי הטביע את דמותו על מטבעות הזהב שלו.

שמועות פרועות על גורלו של אברי הסתובבו במשך השנים. הביוגרפיה הבדיונית של אדריאן ואן ברוק סיפקה את האגדה הפופולרית של אברי שהושאלה על ידי פרסומים מאוחרים יותר.[94] עם הזמן, רבים מהציבור האנגלי האמינו לטענות הסנסציוניות של ספר הזכרונות הזה. ממשלות אירופה קיבלו עד מהרה אנשים שטענו כי הם שגרירים של אברי מסנט מרי, וככל שהאגדה התנפחה, אפילו ראשי מדינות החלו להאמין לסיפורים המדהימים.

סופר, כי אברי היה יחד עם שחור הזקן, אחד הפיראטים הבודדים שחייהם הועלו על הבמה.[95] בשנת 1712 פרסם המחזאי צ'ארלס ג'ונסון את הטרגי-קומדיה הרומנטית ביותר שלו, ״הפיראט המצליח״. המחזה הוכיח את עצמו כמוצלח, אבל גם הותקף בבקורת, והוצג בפני קהל רב בתיאטרון בלונדון. הוא הופיע גם בדפוס בשנה שלאחר מכן. למרות הביקורות המוסריות על המחזה והספר - הוא הופיע במהדורות אחדות.

בשנת 1720 אברי הופיע כדמות ראשית של מלך הפיראטים אצל דניאל דפו וכדמות מינורית ברומן "קפטן סינגלטון". שני הסיפורים הנציחו את הרעיון של הרפובליקה הפיראטית של אברי. הספר "ההיסטוריה הכללית.." (1724) של ג'ונסון, שנכתב למעלה מעשור לאחר ספר הזיכרונות של אדריאן ואן ברוק, טען כי אברי ירד מנכסיו, לאחר שניסה למכור את האוצרות שלו ולא היה מי שיקנה, ובסוף הוא "לא היה שווה אפילו לקנות ארון קבורה." סיפור נוסף הופיע ב"הרפתקאותיו המפורסמות של קפטן ג'ון אייברי מפלימות', שודד ידוע לשמצה״ (לונדון: ט. ג'ונסטון, 1809),[96] ככל הנראה מדובר בהדפסה מחדש של פרסומים קודמים.

בנוסף למחזה ולספרים שנכתבו על הנרי אברי, הודפסה בלדה במהלך הקריירה שלו. כותרתה "העתק של פסוקים, שחוברו על ידי קפטן הנרי אברי...", היא פורסמה לראשונה בין מאי ליולי 1694 על ידי המדפיס הלונדוני תיאופילוס לואיס לאחר מכן הבלדה נאספה על ידי סמיואל פיפס ונוספה לספריית פיפס. לפחות תשע מהדורות שונות של הבלדה הופיעו בין השנים 1694–1907.[97] לאחרונה, הודפסה הבלדה בספר ״שירי הים של אוקספורד״ של רוי פאלמר (ניו יורק: אוניברסיטת אוקספורד, 1986).

מקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Baer, Joel H. (1994). "'Captain John Avery' and the Anatomy of a Mutiny". Eighteenth-Century Life. Johns Hopkins University Press. 18 (1): 1–26. ISSN 0098-2601.
  • Baer, Joel H. (1995). "Bold Captain Avery in the Privy Council: Early Variants of a Broadside Ballad from the Pepys Collection". Folk Music Journal. English Folk Dance and Song Society. 7 (1): 4–26. ISSN 0531-9684.
  • Baer, Joel H. (2005). Pirates of the British Isles. London: Tempus Publishing. ISBN 978-0-7524-2304-3.
  • Baker, David Erskine; Reed, Isaac; Jones, Stephen (1812). Biographia Dramatica; or, A Companion to the Playhouse. 3. London: Longman, Hurst, Rees, Orme, and Brown [etc.] Retrieved 1 January 2012.
  • Botting, Douglas (1978). The Pirates. Alexandria, VA: Time-Life Books. ISBN 978-0-8094-2650-8.
  • Breverton, Terry (2004). Black Bart Roberts: The Greatest Pirate of Them All. Gretna, LA: Pelican Publishing. ISBN 1-58980-233-0.
  • Bruce, Peter Henry (1782). Memoirs of Peter Henry Bruce, Esq. London: T. Payne, and Son, Mewsgate. Retrieved 1 July 2010.
  • Burgess, Douglas R. (2009a). The Pirates' Pact: The Secret Alliances Between History's Most Notorious Buccaneers and Colonial America. New York, NY: McGraw-Hill. ISBN 978-0-07-147476-4.
  • Burgess, Douglas R. (2009b). "Piracy in the Public Sphere: The Henry Every Trials and the Battle for Meaning in Seventeenth‐Century Print Culture". Journal of British Studies. The University of Chicago Press. 48 (4): 887–913. doi:10.1086/603599.
  • Davis, Ralph (1962). The Rise of the English Shipping Industry in the Seventeenth and Eighteenth Centuries. London: Macmillan Publishers. ISBN 978-0-905555-20-1.
  • Dow, George Francis; Edmonds, John Henry (1996) [1923]. The Pirates of the New England Coast 1630–1730. Mineola, NY: Dover Publications. ISBN 978-0-486-29064-5.
  • Earle, Peter (2006). The Pirate Wars. New York, NY: St. Martin's Griffin. ISBN 978-0-312-33580-9.
  • Ellms, Charles (1837). The Pirates Own Book. Portland, OR: Sanborn & Carter.
  • Emlyn, Sollom, ed. (1730). A Complete Collection of State-Trials, and Proceedings upon High-Treason, and Other Crimes and Misdemeanours; from the Reign of King Richard II to the End of the Reign of King George I. 5 (2nd ed.). London: J. Walthoe Sen. [etc.] OCLC 2730073. Retrieved 2 January 2012.
  • Fox, E. T. (2008). King of the Pirates: The Swashbuckling Life of Henry Every. London: Tempus Publishing. ISBN 978-0-7524-4718-6.
  • Fraser, George MacDonald (1983). The Pyrates. London: William Collins & Sons. ISBN 0-330-28390-1.
  • Gosse, Philip (1924). The Pirates' Who's Who. New York, NY: Burt Franklin.
  • Grey, Charles (1933). Pirates of the Eastern Seas (1618–1723): A Lurid Page of History. London: Sampson Low, Marston & Co. OCLC 499970.
  • Elliot, Henry Miers; Dowson, John, eds. (1877). The History of India, as Told by Its Own Historians: The Muhammadan Period. 7. London: Trübner & Co. Retrieved 2 January 2012.
  • Jameson, John Franklin (1923). "Case of Henry Every". Privateering and Piracy in the Colonial Period: Illustrative Documents. New York, NY: Macmillan Publishers. pp. 153–188. Retrieved 19 June 2010.
  • Johnson, Charles (1980) [1709]. The Life and Adventures of Capt. John Avery. University of California, Los Angeles: The Augustan Reprint Society.
  • Keay, John (1991). The Honourable Company: A History of the English East India Company. London: HarperCollins. ISBN 978-0-00-217515-9.
  • Konstam, Angus (2008). Piracy: The Complete History. Oxford: Osprey Publishing. ISBN 978-1-84603-240-0.
  • Laughton, John Knox (1885). "Avery, John" . In Stephen, Leslie (ed.). Dictionary of National Biography. 2. London: Smith, Elder & Co.
  • Marley, David F. (2010). Pirates of the Americas. Santa Barbara, CA: ABC-CLIO. ISBN 978-1-59884-201-2.
  • Marley, David F. (2012). Daily Life of Pirates. Santa Barbara, CA: Greenwood Press. ISBN 978-0-313-39563-5.
  • McCarthy, Tom, ed. (2006). Incredible Pirate Tales: Fourteen Classic Stories of Outlaws on the High Seas. Guilford, CT: Lyons Press. ISBN 978-1-59228-284-5.
  • Phillips, Thomas (1744) [1732], "A Journal of a Voyage Made in the Hannibal of London", in Churchill, Awnsham; Churchill, John (eds.), A Collection of Voyages and Travels, Some Now first Printed from Original Manuscripts, Others Now first Published in English. In Six Volumes, 6, London, pp. 171–239
  • Price, Frederick George Hilton, ed. (1891). A Handbook of London Bankers, With Some Account of Their Predecessors the Early Goldsmiths. London: Leadenhall Press. Retrieved 29 October 2011.
  • Pringle, Patrick (2001) [1953]. "Jolly Roger: The Story of the Great Age of Piracy". Mineola, NY: Dover. ISBN 0-486-41823-5.
  • Rediker, Marcus (2004). Villains of All Nations: Atlantic Pirates in the Golden Age. Boston, MA: Beacon Press. ISBN 978-0-8070-5024-8.
  • Rogoziński, Jan (2000). Honor Among Thieves: Captain Kidd, Henry Every, and the Pirate Democracy in the Indian Ocean. Mechanicsburg, PA: Stackpole Books. ISBN 978-0-8117-1529-4.
  • Saletore, Rajaram Narayan (1978). Indian Pirates: From the Earliest Times to the Present Day. Delhi: Concept Publishing. OCLC 5414009.
  • Sherry, Frank (1986). Raiders and Rebels: The Golden Age of Piracy. New York, NY: Hearst Marine Books. ISBN 978-0-688-04684-2.
  • Travers, Tim (2007). Pirates: A History. London: Tempus Publishing. ISBN 978-0-7524-3936-5.
  • Woodard, Colin (2007). The Republic of Pirates: Being the True and Surprising Story of the Caribbean Pirates and the Man Who Brought Them Down. Orlando, FL: Houghton Mifflin Harcourt. ISBN 978-0-15-101302-9.
  • Wright, Arnold (1918). Annesley of Surat and His Times, the True Story of the Mythical Wesley Fortune. London: Andrew Melrose. Retrieved 29 October 2011.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הנרי אברי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Burgess 2009a, p. 138
  2. ^ Clark, Gregory (2017). "The Annual RPI and Average Earnings for Britain, 1209 to Present (New Series)". MeasuringWorth. Retrieved 27 January2019.
  3. ^ Burgess 2009a, p. 144
  4. ^ Woodard 2007
  5. ^ Baer 2005, p. 91
  6. ^ Marley 2010, p. 589
  7. ^ The National Archives SP 63/358 fols. 127–32
  8. ^ Fox 2008, p. 29
  9. ^ Laughton 1908, p. 747
  10. ^ Grey 1933, p. 167
  11. ^ Konstam 2008, p. 254
  12. ^ Baer 1994, p. 3
  13. ^ Baer 1994, p. 4
  14. ^ Fox 2008, p. 22
  15. ^ Baer 1994, p. 4
  16. ^ Marley 2010, p. 590
  17. ^ Fox 2008, pp. 19–29
  18. ^ Marley 2010, pp. 589–590
  19. ^ Botting 1978, p. 80
  20. ^ Phillips 1744, pp. 197
  21. ^ Woodard 2007, p. 19
  22. ^ Grey 1933, p. 167
  23. ^ Burgess 2009a, p. 132
  24. ^ Fox 2008, p. 39
  25. ^ Baer 1994, p. 4
  26. ^ Baer 2005, p. 230
  27. ^ Baer 1994, pp. 5–6
  28. ^ Baer 1994, pp. 8–9
  29. ^ Emlyn 1730, p. 7
  30. ^ The National Archives, CO 388/4, f. 49
  31. ^ Baer 2005, p. 93
  32. ^ Baer 1994, p. 14
  33. ^ Fox 2008, pp. 45–50
  34. ^ Baer 1994, p. 14
  35. ^ Rogoziński 2000, p. 83
  36. ^ Burgess 2009a, p. 131
  37. ^ Baer 1994, p. 15
  38. ^ Burgess 2009a, p. 133
  39. ^ Rogoziński 2000, p. 83
  40. ^ Baer 2005, p. 96
  41. ^ Emlyn 1730, p. 10
  42. ^ Baer 2005, p. 97
  43. ^ Fox 2008, pp. 58–60
  44. ^ Baer 2005, p. 98
  45. ^ Rogoziński 2000, p. 84
  46. ^ Baer 2005, p. 99
  47. ^ Baer 2005, p. 99
  48. ^ Fox 2008, pp. 73–79
  49. ^ Rogoziński 2000, p. 248
  50. ^ Woodard 2007, p. 21
  51. ^ Burgess 2009a, p. 136
  52. ^ Ganj-i-sawai
  53. ^ Woodard 2007, p. 20
  54. ^ Rogoziński 2000, p. 85
  55. ^ Baer 2005, p. 101
  56. ^ Earle 2006, p. 117
  57. ^ Elliot 1877, p. 350
  58. ^ Rogoziński 2000, p. 86
  59. ^ Elliot 1877, p. 350
  60. ^ Baer 2005, p. 102
  61. ^ Fox 2008, pp. 60, 79
  62. ^ Elliot 1877, pp. 350–351
  63. ^ Grey 1933, p. 151
  64. ^ Grey 1933, p. 151
  65. ^ Jameson 1923, doc. No. 60
  66. ^ Baer 2005, p. 93
  67. ^ Baer 2005, p. 103
  68. ^ Baer 2005, p. 103
  69. ^ Keay 1991, p. 177
  70. ^ Wright 1918, p. 164
  71. ^ Keay 1991, p. 187
  72. ^ Burgess 2009a, p. 144
  73. ^ Burgess 2009b, p. 891
  74. ^ Burgess 2009a, pp. 139–140
  75. ^ Woodard 2007, p. 12
  76. ^ Woodard 2007, p. 11
  77. ^ Woodard 2007, p. 12
  78. ^ Woodard 2007, p. 12
  79. ^ 1 2 Woodard 2007, p. 13
  80. ^ Fox 2008, pp. 107–109
  81. ^ Burgess 2009a, p. 144
  82. ^ Rogoziński 2000, p. 90
  83. ^ Earle 2006, p. 159
  84. ^ Dow & Edmonds 1996, p. 348
  85. ^ "Notice of John Knill, of Gray's Inn: 1733–1811. (Continued from our last)". The Cornishman (15). 24 October 1878. p. 6.
  86. ^ Burgess 2009b, p. 888
  87. ^ Woodard 2007, p. 19
  88. ^ Burgess 2009b, p. 911
  89. ^ Woodard 2007, p. 9
  90. ^ Marley 2010, p. 583
  91. ^ Woodard 2007, p. 323
  92. ^ Johnson 1980, p. 8
  93. ^ Johnson 1980, p. 11
  94. ^ Baer 1995, p. 24
  95. ^ Konstam 2008, p. 254
  96. ^ Baer 1994, p. 1
  97. ^ Baer 1995, p. 18