הנרי הרדינג

הנרי הרדינג
Henry Hardinge
	הלורד הרדינג
לידה	30 במרץ 1785; מחוז קנט, אנגליה
פטירה	24 בספטמבר 1856 (בגיל 71); טנברידג' וולס, מחוז קנט, אנגליה
מקום קבורה	פורדקומב, מחוז קנט
מדינה	הממלכה המאוחדת
השכלה	איטון קולג'; בית ספר דרהאם ;
עיסוק	פוליטיקאי, איש צבא
תארים	ויקונט הרדינג הראשון
מפלגה	המפלגה השמרנית (הטורים)
בת זוג	ליידי אמילי ג'יין סטיוארט
ילדים	צ'ארלס סטיוארט, ארתור אדוארד, פרנסס אליזבת, אמילי קרוליין
מספר ילדים	4
פרסים והוקרה	אביר הצלב הגדול של מסדר האמבט
אב	הנרי הרדינג
אם	פרנסס בסט
	1844–1848; (כ־4 שנים)
מונרך בתקופה	המלכה ויקטוריה
תחת ראש הממשלה	סר רוברט פיל; לורד ג'ון ראסל
	→ ויליאם וילברפורס בירד (בפועל) לורד דלהאוזי ←
	30 ביולי 1830 – 15 בנובמבר 1830; (3 חודשים ו־17 ימים)
תחת ראש הממשלה	הדוכס מוולינגטון
	→ לורד פרנסיס לווסון-גאוור אדוארד סמית-סטנלי ←
	1820–1844; (כ־24 שנים)
	1820–1844; (כ־24 שנים)
שירות צבאי
השתייכות	הממלכה המאוחדת
דרגה	פילדמרשל
	23 ביולי 1799 – יולי 1856; (כ־57 שנים)
תפקידים בשירות
	המפקד העליון של הצבא הבריטי;
פעולות ומבצעים
	מלחמת חצי האי; מערכת ווטרלו; המלחמה האנגלו-סיקית הראשונה; מלחמת קרים;

פילדמרשל הנרי הרדינג, ויקונט הרדינג הראשון (30 במרץ 1785 – 24 בספטמבר 1856) היה קצין בכיר בצבא הבריטי ופוליטיקאי. לאחר ששירת במלחמת חצי האי ובמערכת ווטרלו, הוא מונה לשר המלחמה בממשלתו של הדוכס מוולינגטון. בשנת 1830 הוא כיהן תקופה קצרה כשר הראשי לענייני אירלנד, ולאחר מכן חזר לכהן כשר המלחמה בקבינט של סר רוברט פיל. בהמשך דרכו הוא נשלח לכהן כמושל הכללי של הודו בתקופת המלחמה האנגלו-סיקית הראשונה, ולבסוף מונה למפקד העליון של הכוחות הבריטיים במהלך מלחמת קרים.

שנותיו המוקדמות

הרדינג נולד להנרי הרדינג, כומר במחוז דרהאם, ולאשתו פרנסס בסט.^[1] הוא התחנך בבתי הספר בדרהאם ובסבנאוקס.^[2] ב-23 ביולי 1799 הוא התגייס לצבא הבריטי בדרגת לוטננט שני ברגימנט הסיירים של המלכה, יחידה שהוצבה אז באונטריו.^[3]^[4] ב-27 במרץ 1802 הוענקה לו דרגת לוטננט ברגימנט הרגלים ה-4, וב-11 ביולי 1803 עבר לרגימנט הרגלים ה-1. ב-21 באפריל 1804 הוענקו לו דרגות קפטן והוא קיבל פיקוד על פלוגה ברגימנט הרגלים ה-57.^[5] בפברואר 1806 הוא נשלח למכללה החדשה לפיקוד ומטה בהיי ויקומב.^[6]

קריירה צבאית

מלחמת חצי האי

הרדינג נטל חלק בקרב רוליסה ב-17 באוגוסט 1808, ובקרב וימיירו ב-21 באוגוסט של אותה שנה, שבו גם נפצע. ב-16 בינואר 1809 הוא השתתף בקרב קורוניה, ועמד לצידו של סר ג'ון מור ברגע שבו האחרון נהרג בקרב.^[4] ב-13 באפריל 1809 הוא קודם לדרגת מייג'ור ומונה לסגן ראש אגף האפסנאות בצבא הפורטוגלי, תפקיד שבמסגרתו נכח ברבים מקרבות מלחמת חצי האי.^[4]

בשנת 1811 הוא קודם לדרגת לוטננט קולונל. במהלך קרב אלבוארה, שנערך ב-16 במאי 1811, הוא הציל את המערכה עבור הבריטים כשנטל את הפיקוד ברגע קריטי, ודחק בדיוויזיה של גולבריית' לאורי קול להסתער קדימה לעבר קווי האויב.^[4] הוא נטל חלק גם בקרב ויטוריה ב-21 ביוני 1813, שם נפצע שוב, וכן השתתף בקרב הפירנאים ביולי 1813 ובקרב ניוול ב-10 בנובמבר של אותה שנה.^[7] הוא פיקד על הבריגדה הפורטוגלית בקרב אורטז ב-27 בפברואר 1814 ובקרב טולוז ב-10 באפריל של אותה שנה. בינואר 1815 הוא מונה לאביר מפקד במסדר האמבט.^[6]

מערכת מאה הימים

כאשר פרצה המלחמה מחדש ב-1815, לאחר בריחתו של נפוליאון מאלבה, שב הרדינג לשירות פעיל בדרגת בריגדיר.^[4] הוא סופח למטה הצבא הפרוסי תחת פיקודו של המרשל בליכר, ונכח בקרב ליני ב-16 ביוני 1815. במהלך הקרב הוא איבד את ידו השמאלית מפגיעת ירי, ולכן נעדר מקרב ווטרלו המכריע שנערך יומיים לאחר מכן.^[8] בעקבות המקרה, העניק לו פילדמרשל ולסלי חרב שהייתה שייכת לנפוליאון עצמו.^[4]

הרדינג נותר מסופח לצבא הכיבוש הפרוסי בצרפת עד שנת 1818. ב-19 ביולי 1821 הוא הועלה לדרגת קולונל ייצוגית, וב-22 ביולי 1830 קודם לדרגת מייג'ור גנרל.^[9]

קריירה פוליטית

חבר פרלמנט

בבחירות הכלליות של 1820 נבחר הרדינג לפרלמנט כנציג מחוז דרהאם.^[4] ב-4 באפריל 1823 הוא מונה למזכיר מועצת החימוש, תפקיד שמילא עד מאי 1827, ושוב בין ינואר למאי 1828.^[10] ב-9 ביוני 1828 הוא מונה לשר המלחמה בממשלתו של ולינגטון וצורף למועצה המלכותית. ב-21 במרץ 1829 הוא שימש כמשנהו של הדוכס מוולינגטון בדו-קרב המפורסם שנערך מול רוזן וינצ'ילסי בשדות באטרסי.^[11]

בבחירות הכלליות של 1830 הוא עבר לייצג את מחוז הבחירה הרקוב של סנט ג'רמנס.^[10] ביולי אותה השנה הוא החליף תפקידים עם הלורד פרנסיס לווסון-גאוור והפך לשר הראשי לענייני אירלנד, אך ויתר על התפקיד בנובמבר בעקבות קריסת ממשלת ולינגטון-פיל. הוא התפטר מכיסאו בסנט ג'רמנס בדצמבר, ושבוע לאחר מכן נבחר מטעם ניופורט, מחוז בחירה רקוב נוסף בשליטה טורית. הוא שמר על כיסאו בניופורט גם בבחירות הכלליות של 1831. לאחר שניופורט איבדה את זכות הייצוג שלה במסגרת חוק הרפורמה של 1832, הוא התמודד בלאונסטון ונבחר מחדש. הוא כיהן במושב זה עד לפרישתו במאי 1844.^[10]

שר לענייני אירלנד ושר המלחמה

הוא מונה בשנית לשר הראשי לענייני אירלנד בין דצמבר 1834 לאפריל 1835, ולאחר מכן כיהן שוב כשר המלחמה בקבינט של סר רוברט פיל בין השנים 1841 ל-1844.^[12] בשנת 1841 הוא הועלה לדרגת לוטננט גנרל. באותה תקופה הוא התגורר בבית בלונדון באזור וסטמינסטר.

המושל הכללי של הודו

במאי 1844 הוא ירש את הלורד אלנבורו בתפקיד המושל הכללי של הודו, וב-1 ביולי באותה שנה הועלה לדרגת אביר הצלב הגדול במסדר האמבט. בעקבות מותו של המהראג'ה רנג'יט סינג פרצה בהודו מלחמה שבטית, שהובילה לפרוץ המלחמה האנגלו-סיקית הראשונה בשנת 1845.^[4] הרדינג, על אף שהיה זכאי מתוקף תפקידו לפיקוד העליון בשטח, ויתר עליו מיוזמתו והתנדב לשרת כסגנו של סר יו גו.^[4]

בקרב מודקי (18 בדצמבר 1845) פיקד גו על האגף הימני והרדינג על האגף השמאלי. לאחר שורת ניצחונות נוספים של הבריטים בקרבות סובראון, פרוזשה ועליוואל, סיים הרדינג את המערכה עם חתימת הסכם לאהור מול המהראג'ה דוליפ סינג במרץ 1846, וכן הסכם אמריטסר מול גולאב סינג. ב-7 באפריל 1846 הוענק לו התואר ויקונט הרדינג מלאהור ומקינגס ניוטון כאות הוקרה על פועלו.

מתוך הכרה בקצבה שנתית של 5,000 לירות שטרלינג ששולמה לו על ידי חברת הודו המזרחית הבריטית, קבע הפרלמנט הבריטי כי הרדינג ימשיך לקבל במקביל את מלוא משכורתו כמושל כללי. מתוקף חוק שנחקק לאחר מכן, ולאות הוקרה על "שירותיו הדגולים והמזהירים", קבע הפרלמנט קצבה שנתית בסך 3,000 ליש"ט ללורד הרדינג ולשני יורשיו הזכרים הבאים אחריו (יוצאי חלציו), אם כי נקבע שקצבה זו לא תשולם במקרה שחברת הודו המזרחית תשלם קצבה מטעמה.

המפקד העליון של הצבא

הרדינג חזר לאנגליה בשנת 1848, ובמרץ 1852 מונה למפקד הכללי של החימוש. בספטמבר של אותה שנה הוא החליף את הדוכס מוולינגטון כמפקד העליון של הצבא הבריטי. בתפקיד זה הוא היה אחראי על ניהול מהלכי מלחמת קרים. הוא השתדל לנהל את המערכה על פי עקרונותיו של ולינגטון – שיטה צבאית שהתבררה בהמשך ככזו שאינה מתאימה לחלוטין לאופי הלחימה שהשתנה משמעותית עם השנים.^[4] ביוני 1854 הוא הועלה לדרגת גנרל, ובאוקטובר 1855 הוענקה לו דרגת פילדמרשל.

באותה תקופה הוקמה ועדת חקירה רשמית כדי לבחון את כשלי הצבא הבריטי במהלך המערכה בקרים. בעת שהרדינג הגיש את דוח הוועדה למלכה ויקטוריה ולנסיך אלברט, הוא התמוטט בפתאומיות בעקבות שבץ מוחי.^[4] הנסיך אלברט עזר לו לעבור לספה, ושם, אף על פי שחצי מגופו נותר משותק, המשיך הרדינג למסור את הדוח שלו תוך שהוא מתנצל על ההפרעה שגרם.

הוא כיהן בנוסף כקולונל כבוד של הרגימנט ה-97 החל ממרץ 1833 ושל הרגימנט ה-57 החל ממאי 1843.^[13]

עקב מצבו הבריאותי הרופף, התפטר הרדינג מתפקידו כמפקד העליון ביולי 1856. הוא הלך לעולמו ב-24 בספטמבר 1856 באחוזתו שבסאות' פארק, ליד טנברידג' וולס. אנדרטה לזכרו מוצבת בכנסיית יוחנן המטביל בפנסהרסט, והוא קבור בחצר כנסיית פטרוס הקדוש בפורדקומב.

משפחתו

בשנת 1821 הוא נשא לאישה את ליידי אמילי ג'יין, בתו השביעית של רוברט סטיוארט, המרקיז הראשון מלונדונדרי.^[4] לזוג נולדו שני בנים ושתי בנות:

צ'ארלס סטיוארט הרדינג (1822–1894), לימים הוויקונט הרדינג השני.
ארתור אדוארד הרדינג (1828–1892). נישא למרי ג'ורג'ינה, בתו של הקולונל אוגוסטוס פרדריק אליס, והיה סבו של ארתור הנרי הרדינג.
פרנסס אליזבת הרדינג (נפטרה ב-1894), שנישאה לגנרל סר ארתור קנינגהאם.
אמילי קרוליין הרדינג (נפטרה ב-1876). נותרה רווקה ושימשה כגבירת חצר של אליס, נסיכת הממלכה המאוחדת.^[14]

בנו הבכור, צ'ארלס סטיוארט, ששימש כמזכירו הפרטי בהודו, ירש כאמור את תואר הוויקונט. בנו הצעיר של הוויקונט השני, צ'ארלס הרדינג, הפך לדיפלומט בכיר ומונה למשנה למלך בהודו בשנת 1910.

בנו החורג של הנרי הרדינג היה וולטר ג'יימס, לימים הברון נורת'בורן הראשון.

לקריאה נוספת

Charles Hardinge, Viscount Hardinge, Forgotten Books, 1891
Tony Heathcote, The British Field Marshals 1736–1997, Pen & Sword Books Ltd, 1999
Rory Muir, Wellington: Waterloo and the Fortunes of Peace 1814–1852, Yale University Press, 2015
Robert Rait, Life and Campaigns of Viscount Gough, Forgotten Books, 1903

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הנרי הרדינג בוויקישיתוף

הנרי הרדינג באתר המוזיאון הבריטי (באנגלית)
הנרי הרדינג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הנרי הרדינג, באתר מילון הביוגרפיה האירית (באנגלית)
הנרי הרדינג, באתר גלריית הדיוקנאות הלאומית (באנגלית)
הנרי הרדינג, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

↑ London Gazette, גיליון 12833, 24 בפברואר 1787, עמ' 101.
↑ Henry Hardinge, Sevenoaks School
↑ London Gazette, גיליון 15161, 20 ביולי 1799, עמ' 730.
1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 H. M. Stephens, "Hardinge, Henry, first Viscount Hardinge of Lahore", Oxford Dictionary of National Biography.
↑ London Gazette, גיליון 15694, 17 באפריל 1804, עמ' 475.
1 2 Heathcote 1999, עמ' 171.
↑ London Gazette, גיליון 16934, 13 בספטמבר 1814, עמ' 1850-1852.
↑ Hardinge, Sir Henry, History of Parliament
↑ London Gazette, גיליון 18709, 23 ביולי 1830, עמ' 1535.
1 2 3 HARDINGE, Sir Henry (1785–1856), History of Parliament Online
↑ Muir 2015, עמ' 576.
↑ London Gazette, גיליון 20015, 7 בספטמבר 1841, עמ' 2247.
↑ Heathcote 1999, עמ' 172.
↑ Princess Alice of Hesse, The Knickerbocker Press

[1] London Gazette, גיליון 12833, 24 בפברואר 1787, עמ' 101.

[2] Henry Hardinge, Sevenoaks School

[3] London Gazette, גיליון 15161, 20 ביולי 1799, עמ' 730.

[odnb-4] 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 H. M. Stephens, "Hardinge, Henry, first Viscount Hardinge of Lahore", Oxford Dictionary of National Biography.

[5] London Gazette, גיליון 15694, 17 באפריל 1804, עמ' 475.

[heath1-6] 1 2 Heathcote 1999, עמ' 171.

[7] London Gazette, גיליון 16934, 13 בספטמבר 1814, עמ' 1850-1852.

[histparl-8] Hardinge, Sir Henry, History of Parliament

[9] London Gazette, גיליון 18709, 23 ביולי 1830, עמ' 1535.

[hop-10] 1 2 3 HARDINGE, Sir Henry (1785–1856), History of Parliament Online

[11] Muir 2015, עמ' 576.

[12] London Gazette, גיליון 20015, 7 בספטמבר 1841, עמ' 2247.

[13] Heathcote 1999, עמ' 172.

[14] Princess Alice of Hesse, The Knickerbocker Press

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]