הסזון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מגדל בקריית ענבים שהיה אחד המבנים בהם הוחזקו חטופי הסזון

הסֶזוֹןצרפתית: saison – "עונה", המילה משמשת בהקשר זה כקיצור לביטוי "la saison de chasse" – "עונת הציד") הוא כינוי למאבק שניהל ארגון ההגנה נגד האצ"ל בין דצמבר 1944 לפברואר 1945, כדי לאלצו לחדול מביצוע פעולות נגד כוחות המנדט הבריטי. המאבק כלל הסגרת אנשי אצ"ל לידי הבריטים וכן אירועים שבהם הוחזקו אנשי אצ"ל בידי אנשי הגנה בתנאים קשים תוך חקירות שלוו לעתים באלימות[1].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נקלע היישוב היהודי בארץ ישראל לדילמה. אנשי היישוב נקרעו בנפשם בין המאבק בבריטים למען עלייה חופשית ומדינה עברית לבין הרצון להלחם בגרמניה הנאצית לצד הבריטים. יו"ר הסוכנות היהודית דוד בן-גוריון קרא: "נילחם בספר הלבן כאילו אין מלחמה בהיטלר ונילחם בהיטלר כאילו אין ספר לבן"[2]. ואכן במהלך שנת 1940 הפסיק אף האצ"ל את פעולותיו נגד שלטון המנדט ושלח את אנשיו לסייע לבריטים במשימות שונות. באחת מהן, בעיראק, אף נהרג מפקד האצ"ל דוד רזיאל.

מדיניות ההנהגה הרשמית בראשות בן-גוריון התבססה על שיתוף פעולה עם בריטניה וניסתה להשפיע על ממשלתה שתאות לקבץ את החיילים הארץ-ישראלים שבצבאה במסגרת בריגדה יהודית. פעולות האצ"ל והלח"י הציקו מאוד לשלטונות המנדט. הבריטים שנקטו במדיניות של הפרד ומשול ביחס ליהודים וערבים, החליטו לסגל אותה מדיניות ביחסם ליישוב היהודי. הם הזהירו את ראשי המוסדות שאם לא ירוסנו לוחמי המחתרת, לא תאושר הקמת הבריגדה והצבא הבריטי יאלץ להשתמש באמצעים נמרצים נגד היישוב כולו. לנציגי המוסדות באנגליה נרמז כי פעולות האצ"ל והלח"י מחזקות את ידידי הערבים באנגליה. (בסופו של דבר השהו הבריטים את החלטתם עד יולי 1944 והבריגדה היהודית יצאה לחזית רק בסוף פברואר 1945).

בשנת 1943 נתקבלה החלטה אסטרטגית אצל ראשי הסוכנות היהודית לפיה יש לסייע לבריטים בכל דרך, הן בשל עצם התרומה למאבק נגד הנאצים, והן בתקווה שהדבר יביא להישגים מדיניים לאחר תום המלחמה. הנהגת היישוב חששה שפעולות האצ"ל והלח"י יחבלו במאמצים אלה, ויגררו את היישוב כולו למאבק שבו לא רצתה בשלב זה. היה אף חשש מתגובה של השלטון הבריטי לפעולות "הארגונים הפורשים", שתהיה מכוונת נגד היישוב כולו. ראשי האצ"ל והלח"י התנגדו להחלטה אסטרטגית זו והתפתח עימות חריף בינם ובין ראשי הסוכנות.


בחודשי הסתיו של שנת 1943 חזר הלח"י לנקוט פעולות צבאיות נגד הכוחות הבריטים. כמה חודשים מאוחר יותר, בפברואר 1944 הכריז מפקד האצ"ל מנחם בגין על "מרד" מוצהר במנדט הבריטי. הצהרת מרד זו גרסה כי הבריטים מעלו באמון שנתן בהם היישוב היהודי וכי האכיפה הנוקשה של חוקי הספר הלבן המונעת עליית יהודים המבקשים לברוח מאירופה היא מעשה נפשע. אי לכך הכריז האצ"ל כי יחל לבצע התקפות כנגד מטרות בריטיות שונות על מנת להביא לסילוק שלטונם מארץ ישראל. צעדים אלו עוררו התנגדות רבה בקרב ראשי הסוכנות, ובראשם בן-גוריון, שפתחו במאבק ציבורי בניסיון לאלץ את שני הארגונים לחדול מפעולות אלה.

בין פברואר 1944 ונובמבר 1944 התנהלו מגעים בין מפקדי ה"הגנה", האצ"ל והלח"י בניסיון לאחות את הקרע ולהגיע למדיניות מוסכמת, אך ללא הועיל - כל הצדדים התבצרו בעמדותיהם. הוויכוח היה עמוק יותר מסוגיית המאבק בבריטים והציף את שאלת "המרות הלאומית" - האם בסמכותם של ראשי הסוכנות להטיל את מרותם על כל היישוב, מתוקף הבחירות שנערכו ביישוב[3], גם בהיעדר סמכות ממלכתית רשמית? מנהיגי הסוכנות, ששאפו להבטיח את מעמדם הבלעדי כמנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל, ראו בשאלה זו מבחן כוח חשוב. עם זאת, במקביל לניהול המשא ומתן בין הצדדים, החלו כוחות ה"הגנה" להיערך לפתרון הסכסוך בכוח, במקרה הצורך. הם נימקו זאת בכך שהאצ"ל עושה פעולות אלו בניגוד להוראות ההנהגה הנבחרת של היישוב.

ההחלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-6 בנובמבר 1944 התנקשו אליהו חכים ואליהו בית צורי, אנשי הלח"י, בחייו של השר לענייני המזרח התיכון בממשלת בריטניה, הלורד מוין. האירוע היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינת הנהגת הסוכנות, והתקבלו שורה של החלטות לריסון האצ"ל והלח"י:

  • שיתוף פעולה עם הבריטים במאבקם בארגונים, כולל הסגרת החברים לבריטים
  • פיטורי חשודים בחברות בארגונים הללו ממקומות עבודה וסילוק ילדיהם מבתי ספר וגנים
  • מניעת מחסה ומקלט מחברי הארגונים
  • מניעת גביית כספים למימון פעילות הארגונים

הביצוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסזון כוון כנגד אנשי האצ"ל ולא כנגד אנשי הלח"י. זאת, ככל הנראה, בשל התחייבות של נתן ילין-מור בפני ההגנה לא לפעול כנגד הבריטים[4].

בין ראשי ה"הגנה" שמונו לטפל בעניין היו יגאל אלון, שמעון אבידן, משה דיין, ישראל גלילי, משה סנה, יעקב דורי, אליהו גולומב וטדי קולק. כדי לבצע את ההחלטות הוקם כוח מיוחד של אנשי פלמ"ח וש"י, שחלקם הוכשרו במיוחד לשם ביצוע המשימה.

אנשי יחידת הסזון החלו לעקוב אחרי חברי אצ"ל ולאסוף מידע. חלק מהמידע הועבר לבריטים. בנוסף נחטפו אנשים שנחשדו כאנשי אצ"ל. נוסף על החטיפות, פוטרו עשרות פעילי אצ"ל ותומכיו ממקומות עבודתם וגורשו תלמידים ממוסדות חינוך.

העברת מידע לבריטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימה של תורמים לארגון שנתגלתה נמסרה לבריטים. במהלך הסזון העבירה "המחלקה לתפקידים מיוחדים" לבריטים מידע על אודות כמה מאות חברי אצ"ל ואודות מחסני תחמושת וחומר נפץ. העברת המידע בוצעה בעיקר על ידי טדי קולק, אשר היה בקשר ישיר עם אנשי ארגון הביון הבריטי MI5. בעזרת המידע עצרו הבריטים כמה מראשי האצ"ל ומאות מחבריו. חלקם הוגלו למחנות מעצר באריתריאה שבאפריקה. לפי מספר עדויות מסרו אנשי הסוכנות גם שמות של פעילים במפלגה הרוויזיוניסטית שלא היו חברי אצ"ל כלל, ממניעים פוליטיים. במכתב של הנציב העליון לשר המושבות מה-1 במרץ 1945 הוא כותב: "למרבה הצער, רשימות הסוכנות של טרוריסטים כביכול, ממשיכות לכלול אנשים רבים שאינם קשורים לטרור, אך מבחינה פוליטית הם בלתי-רצויים לסוכנות. דבר זה מוסיף לקשיי המשטרה בהפרדת העזים מן הכבשים"[5].

חטיפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוליות של אנשי היחידה חטפו אנשי אצ"ל למקומות מסתור בקיבוצים (עין חרוד, משמר העמק, אלונים ואחרים). בחלק מהמקרים לבשו החוטפים מדי משטרת המנדט[6], ואם נתקלו בשוטרים אמרו שהם עוצרים טרוריסטים[7] או גנבים.

יעקב תבין, ראש שירות הידיעות של האצ"ל, נעצר על ידי כוח הסזון למשך כחצי שנה, ונחקר ככל הנראה גם באלימות. על פי חלק מהעדויות עברו חלק מהחטופים חקירות אלימות והוחזקו בתנאים קשים[8].

בשלב מסוים הורתה הנהלת הסוכנות ל"הגנה" להסגיר את אנשי האצ"ל לבריטים. סגן מפקד האצ"ל, יעקב מרידור, הוסגר לידי הבריטים. ההוראה לא נכפתה והיו אנשי "הגנה" שסירבו לה ושוחררו ממנה. עם זאת, למעשה התקיים כבר קודם לכן שיתוף פעולה חלקי בין "המחלקה לתפקידים מיוחדים" בסוכנות היהודית לבולשת הבריטית בנושא המאבק באצ"ל.

קרובי החטופים פנו במקרים רבים למשטרת המנדט וזו פעלה לאתר את החוטפים ואף עצרו חשודים בביצוע החטיפות, במיוחד נהגי מוניות שרכביהם שמשו לחטיפה[7]. אולם אלו שוחררו לאחר חקירה[9].

הנציב העליון כתב כי בשיחות עם ויצמן ושרת "הודענו באופן קטגורי כי אנו מתנגדים לשיטת החטיפות ודורשים להפסיקן באופן מידי". הוא ממשיך כי הסוכנות הודיעה לאחרונה כי החליטה להפסיק את החטיפות[10].

בעיתונות פורסמו ידיעות על אנשים שנחטפו על ידי אלמונים. כך למשל, כאשר נחטף יהושע וורקר מביתו נכתב שמדובר באדם שאינו מעורב בעניינים פוליטיים[11].

תגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

האצ"ל סירב לחדול מפעולה נגד הבריטים. מנחם בגין הורה לאנשיו לא להגיב באלימות, כדי למנוע מלחמת אחים. בעיתונות של הימין גונו החטיפות בחריפות ובין השאר נטען שהאנשים נחטפו בידי קו קלוקס קלאן ארצישראלי[12] ועונו באותם עינויים בהם השתמש הגסטפו[13].

החטיפות זכו לגינוי מימין[14], אך גם מאישים בשמאל, כמו אליעזר פרי (פרלסון)[15]. ראשי הסוכנות היהודית הגיבו באופן עלום לשאלות בנושא. בעיתון דבר הוצגו החטיפות כ"תעלומה", עם ציון שהטיפות אינן קשורות לבחירות[16]. משה שרת אמר: "החטיפות הן עניין מסתורי וכנראה חלק מהקמפניה האנטי-טרוריסטית והטרוריסטית"[17]. העיתונים של השמאל לא יצאו להגנת החטיפות, אולם העתק של מאמר של עזריאל קרליבך בידיעות אחרונות שטען שעדיף שבטרוריסטים יטפלו יהודים מאשר גויים הופץ בתל אביב באלפי עותקים[18]. מימין גינו גם את השתיקה של מוסדות הסוכנות היהודית והוועד הלאומי על החטיפות[19].

למרות מאמצי כוח הסזון, לא התגלה מקום מחבואו של מפקד האצ"ל מנחם בגין. אולם הפעילות פגעה באופן קשה בארגון. במקביל גברה המחאה בקרב היישוב העברי נגד פעולות הסזון, ובחודש מרץ החליטה הנהלת הסוכנות על הפסקתו בעקבות התנגדות ציבורית עזה ביישוב היהודי[8]. בסוף חודש אוקטובר 1945 הוקמה "תנועת המרי העברי", שבה חברו יחדיו "ההגנה", האצ"ל, והלח"י למאבק אלים נגד שלטון המנדט.

ההשלכות על השיח והמבנה הפוליטי במדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקופת הסזון נחשבת לאחד מרגעי המשבר הגדולים של היישוב העברי, שהעמידה אותו על סף מלחמת אחים. ניתן להסתכל על תקופת הסזון גם כצעד מכריע בביסוס מעמדה של הנהלת הסוכנות היהודית כמנהיגות היחידה של היישוב היהודי בארץ ישראל. חלק מהחוקרים סבורים כי מעמד הבכורה של הסוכנות, ובן-גוריון כמנהיגה, איפשר את קום מדינת ישראל ללא מאבק פנימי אלים בין הפלגים השונים ביישוב העברי - שלב שמאפיין הקמת מדינות רבות. פרופ' מיכאל הרסגור רואה בסזון עצמו מיני מלחמת אזרחים, שהייתה כמעין זריקת חיסון לחברה הישראלית.

עם זאת, תקופת הסזון השאירה את רישומה על השיח ומערך הכוחות הפוליטי במדינת ישראל גם עשרות שנים לאחר סיומה, ויש הקושרים בינה לבין המתח בין מפלגת חרות למפלגת מפא"י, ובמיוחד בין מנהיגי המפלגות - בגין ובן-גוריון. המתח התבטא לא אחת כאשר בן-גוריון היה מכנה בנאומיו בכנסת את בגין "חבר הכנסת היושב לימינו של חבר הכנסת בדר", ובקביעתו של בן-גוריון לגבי השותפות האפשריות לקואליציה: "בלי חרות ומק"י".

"הסזון הקטן"[עריכת קוד מקור | עריכה]

"הסזון קטן" הוא כינוין של פעולות שביצעו אנשי "ההגנה" באביב ובקיץ 1947, שנועדו לסכל את פיגועי האצ"ל והלח"י בבריטים בעת שהטיפול בשאלת ארץ ישראל עבר מידי בריטניה לידי האו"ם וועדת אונסקו"פ. במהלך "הסזון הקטן" לא שיתפה ה"הגנה" פעולה עם השלטונות הבריטים ולא הסגירה אנשים לידיהם.

בין האירועים בתקופה זו:

  • נסיון הפיצוץ של בית הדר בתל אביב על ידי האצ"ל שסוכל על ידי חברי ההגנה.
  • הפריצה למחסן האצ"ל ברחוב שפירא 11 בחיפה, בה נהרג יהודה ליטמנוביץ מדלת ממולכדת שהכין האצ"ל.
  • הפריצה למחסן האצ"ל ברחוב ירושלים 8 בחיפה, שהתגלו בו שני סליקים שהאצ"ל הצליח לרוקן לפני הפשיטה.
  • הכאת אנשי אצ"ל[20]

כמו כן נהוג לכנות בשם "סזון קטן" גם את הפעולות שנקטו אנשי ההגנה נגד אנשי הלח"י בשנת 1940. באותה שנה פרשו חלק מאנשי האצ"ל והקימו את הלח"י, מכיוון שהתנגדו להחלטה שהתגבשה באצ"ל להפסיק את הפעולות נגד השלטון הבריטי עד שיחול מפנה במלחמה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • יעקב שביט, עונת הציד, הסזון: העימות בין "היישוב המאורגן" לארגוני המחתרת 1947-1937, הוצאת הדר, 1976
  • מנחם בגין, המרד, הוצאת אחיאסף, תשס"ג 2003, עמ' 211-189
  • חגי סגל, רק לא מלחמת אחים, הוצאת שילה / ברכץ בית אל / מקור ראשון, 2009

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מכון ז'בוטינסקי - חטיפות, מעצרים וחקירות של אנשי אצ"ל ולח"י.
  2. ^ מאיר בראלי, עשו "זה פקטו" - מתנגדים "דה יורה", דבר, 4 באוגוסט 1959
  3. ^ בחירות לאספת הנבחרים ביישוב נערכו בשנים 1920, 1925, 1931 ו-1944 והמפלגה הרוויזיונסטית אף השתתפה בבחירות ב-1925 ו-1931
  4. ^ יהודה לפידות, הסזון - ציד אחים, בפרק "לח"י מתחייב להפוגה", באתר דעת
  5. ^ יהודה לפידות, "מדינה בדרך" ו"הסזון", באתר דעת
  6. ^ הודעת מרכז המשטרה על החטיפות, המשקיף, 2 בינואר 1945
  7. ^ 7.0 7.1 נמצאה המכונית שהסיעה את הנחטף פישלזוהן, הצופה, 5 בפברואר 1945
  8. ^ 8.0 8.1 אייל נווה, נעמי ורד, דוד שחר, הלאומיות בישראל ובעמים - בונים מדינה במזרח התיכון, הוצאת רכס פרויקטים חינוכים בע"מ, 2009, עמוד 59
  9. ^ שוחרר אתמול, דבר, 2 בפברואר 1945
  10. ^ [1]
  11. ^ ושוב חטוף, הצופה, 5 בינואר 1945
  12. ^ יהושע וורקר חזר לביתו, המשקיף, 21 בינואר 1945
  13. ^ רשימות, המשקיף, 16 באפריל 1945
  14. ^ מועצת עירית פתח תקווה מגנה את החטיפות, דבר, 29 בינואר 1945
  15. ^ עת"א שומעת שאלות ותשובות, משמר, 8 בינואר 1945
  16. ^ מעשה חטיפה שני בירושלים, דבר, 1 בינואר 1945
  17. ^ שרתוק על החטיפות, המשקיף, 16 בינואר 1945
  18. ^ "ידיעות אחרונות" ועורכו בשרות החוטפים, המשקיף, 29 בינואר 1945
  19. ^ שאיתות, על המשמר, 20 בפברואר 1945
  20. ^ יהודה לפידות חזרה ל"סזון"