הסיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פרלמנו פריז בטקס רישום החוקים המלכותיים; לואי החמישה עשר על כס בצד ימין למעלה. 1715.

הסיבות לפרוץ המהפכה הצרפתית היו מרובות וסבוכות, ונבעו ממגוון השפעות. על אף שצרפת הייתה אחת הממלכות החזקות והעשירות באירופה, שינויים כלכליים-חברתיים והלכי חשיבה חדשים ערערו את יסודות השלטון האבסולוטי, שמבנהו הקשה עליו לקדם את הרפורמות הנחוצות. חוב גבוה ומשבר כלכלי קשה, שהשיתוק הפוליטי חסם את היכולת לספק להם מענה, אילצו את המלך לואי השישה עשר לכנס ב-1789 את אספת המעמדות, שהציפה לפני השטח את הניגודים והקובלנות ודחפה להתפרצות.

היסטוריוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרקע לפרוץ המהפכה הצרפתית הוא אחד הנושאים הנחקרים והשנויים ביותר במחלוקת בין היסטוריונים. המאבק על מורשתה, בפוליטיקה הצרפתית והעולמית, הפך את התחום לטעון במיוחד. קדמה על משטר רקוב, בעוד שמלוכנים ראו בה טרגדיה וחורבן. תפקידם של הדמויות והמהלכים ההיסטוריים המרכזיים פורשו מחדש שוב ושוב: לדוגמה, שר האוצר ז'אק נקר נחשב במשך שנים רבות לפזרן כושל, אולם בשלב מסוים השתנה המוניטין שלו והוא הפך בעיני ההמונים למגינם. פיטוריו על ידי לואי השישה-עשר הביאו להתקוממות ולכיבוש הבסטיליה. כיום הוא מתואר כמי שכמעט והציל את המונרכיה.

ההיסטוריון המרקסיסטי ז'ורז' לפבר, נציג בולט של אסכולת האנאל, פרש ברביע השני של המאה ה-20 תאוריה נרחבת ששרטטה את המהפכה במונחי מלחמת מעמדות: הבורגנות העולה שאפה לתת ביטוי פוליטי לכוחה הכלכלי המתעצם; שעת הכושר הגיעה כשהארץ נגררה אל סף פשיטת רגל, והאצולה השוקעת התקוממה נגד המלך שניסה לכפות עליה את קיצוץ זכויות היתר שלה. הבורגנות הסתייעה בתורה באיכרות הכפרית המדוכאת, שנלחצה על ידי בעלי הקרקעות, ובהמוני הפועלים העירוניים.

ההסבר של לפבר התקבל באופן גורף והחזיק בעמדת בכורה במשך למעלה מדור, עד שהופרך כליל בשנות ה-70. הוכח כי דימויה של האצולה כגוף אליטיסטי ומנוון היה מיתוס. במשך שני הדורות לפני המהפכה הוענקו תוארי אצולה לרבבות מצטרפים חדשים, בניה היו משוקעים בפעילות הכלכלית, והתקיימה זהות אינטרסים רבה בינה ל'בורגנות', שעצם קיומה כיישות מובחנת הוטל בספק. הפטורים הנדיבים ביותר ממס הוענקו לסוחרים הגדולים בערי הנמל, ורבים מפשוטי העם נהנו מסוג כזה או אחר של זכויות-יתר. הסוחרים והתעשיינים היו בתת-ייצוג במוסדות הנבחרים החדשים והפסידו רבות מהמהפכה, בעוד שהמובילים היו עורכי-דין ואינטלקטואלים שכמהו יותר לקול בפוליטיקה מלהזדמנויות כלכליות.

הנסיונות של המבקרים, שפעלו גם מתוך תפישה אנטי-מרקסיסטית, לבסס דגם חליפי התמקדו בשאיפה למדוד את מידת החלחול של רעיונות הנאורות, החופש והשוויון, בקרב הציבור. הם פנו לשני תאוריות בסיסיות: זו של אלכסיס דה טוקוויל, שכתב עוד במאה ה-19 שהאופן בו ריסק המשטר האבסולוטי את הקורפורציות שהרכיבו את החברה פירק את הנתינים ממבנים אלה והפך אותם לאוסף של בודדים, כשכל אחד מהם מרגיש שווה. כמו כן, היעדרם של מוסדות ייצוגיים מנע מהאינטלקטואלים ניסיון בענייני המדינה, ולכשתפסו את השלטון הונעו מרעיונות אוטופיים שהתגלו כאסוניים עת ניסו ליישמם בפועל. החלופה הנוספת הייתה גישתו של יירגן הברמאס להתפתחות דעת הקהל והמרחב הציבורי עקב התבססות עיתונות מודפסת, מועדוני ויכוחים ובתי קפה, שיצרו ערוץ עוקף לאופן ההיררכי בו הועברו מסרי השלטון לעם.

גם השלילה הגורפת של ההסברים המטריאליים נדחתה, והגורמים הכלכליים העמוקים ששינו את החברה הצרפתית נותחו על בסיס פרטני, בלי מחויבות לדטרמיניזם היסטורי. בראשית המאה ה-21 אין פרדיגמה כוללת המתיימרת להסביר את פרוץ המהפכה, ומתמיד המחקר בהיבטים ובממדים המרובים שלה.

צרפת במאה ה-18[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבסולוטיזם והחברה[עריכת קוד מקור | עריכה]

למן התקופה שלאחר דיכוי מרידות הפרונד בידי לואי הארבעה-עשר, שררה להלכה מונרכיה אבסולוטית בצרפת. מקור הלגיטימציה של המערכת הפוליטית, כפי שהשתקף ברטוריקה הרשמית שלה, היה ציות מוחלט למלך. בפועל, לא ניתן היה למנוע מן הפרלמנטים – בתי-הדין האזוריים ששימשו כגורם העיקרי בממשל המקומי, והיו מופקדים על רישום החוקים שהתקבלו מגבוה בשטחם ויישומם – לעכב או למחות על מדיניות הכתר. גם האצולה, שלואי החליש וניסה לפתות לחיי תענוגות בארמון ורסאי, נותרה כח אדיר. החיכוך בין השליט לפרלמנטים ולאצילים המשיך להיות גורם קבוע בפוליטיקה הצרפתית גם במאה ה-18, אך לא היה לו כל מוצא מוסדר בדמות בית מחוקקים.

כלכלת הממלכה נשענה לחלוטין על המגזר החקלאי, גם ערב המהפכה: למרות שהתפתחו תעשייה ומסחר, יותר מ-80% מהאוכלוסייה עסקו בעיבוד הקרקע. לחם היה מוצר הצריכה החשוב ביותר, ומקור התזונה הכמעט בלעדי של הרוב הגדול. כמו כן, שרר בידול חד בין מחוזות צרפת כשווקים, שנועד בעיקר לאפשר פרוטקציוניזם באמצעות דיכוי תחרות וסחר פנימי, ולמנוע ספסרות בדגנים: שינויים פתאומיים בתחום היו עשויות להביא לרעב ולמהומות. כתוצאה מהחסמים היו השווקים השונים בצרפת הטרוגניים מאוד, עם הפרשי מחירים עצומים.

הסדר החברתי נשען על מערכת סבוכה של זכויות-יתר, שכמעט ולא היה איש שלא נהנה מהן ולו במעט. כל פרט נדרש למלא חובות שונים לפי השתייכותו הקורפורטיבית, שזיכתה אותו גם במעמד שונה. המסגרות המעמדיות, לסוגיהן ותתי-סוגיהן, היו אבני היסוד של החברה. החלוקה הרשמית הבסיסית, שחיפתה על מציאות סבוכה בהרבה של קבוצות אינטרס, הייתה זו שגולמה באספת המעמדות שלא כונסה מאז 1614: המעמד הראשון, הכמורה, שמנה כ-100,000 איש ב-1789; המעמד השני, האצולה, שכלל 400,000; והמעמד השלישי של פשוטי העם, 27.5 מיליון הנותרים. המערכת הפוליטית הייתה מוטה כליל לטובת שני המעמדות העליונים, שנהנו מזכויות-יתר רבות וחלשו על רוב הרכוש והנחלות – הכנסייה הייתה הבעלים של 10% מהקרקעות, והאצילים של יותר מרבע. ביטוי חשוב להבדלי המעמדות היה תחום המיסוי. האיכרים נשאו ברוב הנטל ונדרשו לשלם מסים למדינה, לכנסייה ולאדוניהם, לעתים בצורת עבודה תחת השיטה הסניורית. לעומת זאת נפטרה הכנסייה בתשלום סכום אחיד ומוסכם מראש כל שנה, ולאצולה הייתה מערכת פטורים מורכבת, אף כי הייתה גם האריסטוקרטיה הממוסה ביותר בכל אירופה. גם לעירוניים, לסטודנטים, לסוחרים מסוגים שונים וקורפורציות אחרות היו הקלות משלהם.

תמורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 1715 לערב המהפכה ב-1789, עקב שיפורים בחקלאות ובתנאי הבריאות, גדלה אוכלוסיית הממלכה מ-22 ל-28 מיליון איש. שיעור הריבוי היה רק כמחצית מן הממוצע האירופאי, אך הביא למתח חברתי. עודפי הייצור שאפשרו בין היתר להאכיל את הפיות החדשים זרמו באופן לא-פרופורציונלי: מחירי השכירות עלו יותר מאלו של התוצרת החקלאית, שעקפה בתורה את הגידול בשכר. ההכנסות נקוו אל בעלי הקרקעות – האצולה, הכנסייה, בורגנים עירוניים ואיכרים אמידים. במקביל, רוב הכפריים התרוששו. העוני הניע בין היתר מחזורי הגירה עונתיים לערים.

בצרפת התחוללה תנופה תעשייתית, אם כי מוגבלת למדי. רוב הפיתוח הכלכלי התבטא בתחום הסחר, בין היתר זה הקולוניאלי. למרות שההיקפים לא השתוו לאלה של בריטניה, במדינה החלה להיווצר תרבות צרכנית שערערה על הריבוד הרשמי הנוקשה בין המעמדות. תושבי הערים הוציאו יותר על פנאי ומה שנחשב קודם למותרות; רבים מבני האצולה היו שותפים לעשירים מפשוטי העם במיזמי סחר ותעשייה שונים. לורן ר. קליי הצביעה על גל של מחאות לקוחות בשנים לפני המהפכה, שהיו שונות מאוד ממהומות המזון המוכרות ונסובו על עניינים כביטולי הופעות, כעדות לתודעה חדשה של צרכנות. זו הייתה מטבעה מנוגדת לאופיה של חברת המעמדות: כך, לדוגמה, האופנה שרכשו פשוטי העם חיקתה במודע את האצולה, וכך טשטשה את הפערים.

פן אחד בו ניסה הכתר לקדם ליברליזציה היה החלשת חסמי הסחר הפנימי, בעיקר בתחום הדגנים, בשנות ה-60 וה-70. המהלך, שבוצע לא בלי נסיגות והשתהויות, הוביל לסדרת עליות מחירים ומחסורים. מעמדו של המלך, שמעורבותו באספקת לחם סדירה הייתה יסוד חשוב ללגיטימיות שלו בתרבות הפוליטית, נפגע קשות בעיני החקלאים. נרשמו מהומות וסירוב לכבד את ההסדרים הסניוריים בשיעורים שעלו על המוכר. למרמור הכפריים, שהונעו מתוך תפישה לפיה השלטון מפקיר את האינטרסים שלהם לטובת הסוחרים ובעלי-הקרקעות, היה גוון אנטי-קפיטליסטי חריף.

לואי החמישה-עשר ושריו עמדו על הצורך בהגדלת בסיס המס וברפורמה כלכלית. האליטות, שחלקן היה מעורב עמוקות בסחר החדש ולעתים תמך בשינויים בתחומים אחרים, נאחזו בפטורים שלהן. המלך ואנשיו התעמתו עם הפרלמנטים והמעמדות הגבוהים, ואף שאילצו אותם לערוך ויתורים קשים, נכשלו בעריכת שינוי מהשורש. ב-1749 ניסה הכתר לכפות מס אחיד של 5% על כל מקורות ההכנסה, אך הכנסייה הצליחה לפטור מכך את עצמה, ובעקבותיה הלכו בעלי-הקרקעות שנגעו בדבר. ב-1771 הצליח הקנצלר רנה דה מופו לאלץ את הפרלמנטים לוותר על מרבית סמכויותיהם, אך גם הוא לא עבר משם לתמורה מקפת. כוחו הגדול של הכתר, שחסר כל מערכת מאזנת סדורה דוגמת בית-הנבחרים של אנגליה, הביא לכך שצעדיו התקיפים נתפשו קרובות כהפגנות עריצות בידי האצולה. אי-יכולתו של הממשל המרכזי לערוך את התיקונים ששאף להחיל בתחום המס, לצד מדיניות פזרנית שהגיעה לשיאה במלחמת שבע השנים ההרסנית, הביאה ליצירתו של חוב עצום שהלך ותפח עם השנים.

בינתיים, האצולה הצרפתית עברה משבר פנימי. לצד החלוקה הבסיסית בין "אצולת החרב", שתאריה ניתנו לה על שירות צבאי בימי הביניים, ל"אצולת הגלימה" שקיבלה את מעמדה על שום קניית משרות בשירות המדינה, גדל הפיצול בין שוכני החצר בוורסאי לקרתנים, ובעיקר בין אלה שהיו בעלי ייחוס עתיק יחסית לאותם שרכשו את התואר זה מקרוב. האצולה הצרפתית הייתה קבוצה פתוחה: כ-40,000 איש קנו כניסה אליה במהלך המאה. הניגודים וההאשמות בשחיתות וניוון הביאו את היחסנים לנסות להדגיש את ייחודם: בין היתר, נקבע ב-1781 שרק בני דור רביעי לאצולה יוכלו להתקבל כצוערים בצבא. אריסטוקרטים צעירים כגבריאל בואה-ננסיי תבעו מבני מעמדם להתנתק מהערים ומהחצר ולשוב לחבלי הכפר ולערכים הצבאיים. המחאה והמרמור על שחיקת הערך הסמלי של האצולה, שהדלדלה לחסות בצל השליט, הוביל גם למה שחוקרים תיארו כריאקציה ולנכונות להתעמת יותר עם המלוכה. לדיון שהתעורר, ציין ג'יי מ. סמית, היו עוד השלכות בלתי-צפויות: הוא העמיד את הערכים והמידות הטובות במרכז וניתקן משאלת התואר הפורמלי. בכך פתח פתח לטענה שכל אדם טוב ומוכשר זכאי לכבוד שהיה מנת חלקו של המעמד השני.

גם במעמד הראשון סערו הרוחות. ההגבלות על קידום כמרים זוטרים ושמירת המשרות הכנסייתיות הבכירות לבני משפחות אצולה, שגרפו עושר ממילוי תפקידים כמו בישופים וראשי מנזרים, עוררו מחאה ומרמור בקרב הדרגות הנמוכות. גורם עז לא פחות לחיכוך היה היאנסניזם, שאמנם דוכא רשמית ב-1712 אך בעלי גישות מקורבות המשיכו לשמור על מורשתו. בפרלמנטים, כבזרם הנרדף, הייתה העדפה לפיקוח מקומי על הכנסייה כמשקל-נגד לסמכות האפיפיור. גורמים ינסניטים-למחצה ניהלו תעמולה בלתי-פוסקת נגד הישועים, נציגיה הישירים של רומא, והצליחו לאלץ את המלך לסלקם ב-1764; המאבק שימש מעין הד לדרישה לתיקונים ולממשל ייצוגי יותר. התביעה לרפורמה מקיפה בכנסייה יצאה בראש ובראשונה מתוך חוגיה שלה.

שיעורי האוריינות עלו, ובתי-הדפוס הוציאו לאור מגוון של ספרים, כתבי-עת ועלונים כדי לענות על הביקוש. יותר מכל תוכן ספציפי, עצם קיומו של מרחב דיון כזה שינה מקצה לקצה את הדרך בה הציבור עסק בענייני דיומא. נוצרו ערוצים להחלפת רעיונות ולהפצת תורות חדשות, ולאחר 1789 היה מתאם ברור בין שיעור יודעי הקרוא וכתוב במחוזות השונים לעוצמת הפעילות המהפכנית. גם הדרגים הבכירים היו מודעים לכך יותר ויותר: שרי האוצר המתחלפים ז'אק נקר ושארל אלכסנדר דה קאלון עשו שימוש נרחב במנשרים כדי לתקוף זה את מדיניותו של זה ולשתף את הציבור הרחב בתוכניותיהם. הדפוס אפשר פוליטיזציה של המוני העם. במהלך המאה התייחסו הוגים ונושאי משרה יותר ויותר למושג החדש של דעת הקהל, שהחלה להיתפש כערוץ של מקור לגיטימציה אחר לשלטון: כלל האומה הצרפתית. תרבות הדיון הפתוח עמדה גם בסתירה עזה לחשאיות ולאטימות שהוסיפו לאפיין את התוויית המדיניות בממשל ובחצר המלך, שהוסיפו להתנהל כמימים ימימה גם כשהציבור דש בענייניהם על גבי עיתונות העלונים. התנהלות זו הוסיפה על התפישה הרווחת של חצר ורסאי כמוקד של שחיתות, וההמונים ניפחו דיווחים על העוולות וההפקרות מצד האצילים, הממסד והמשפחה המלכותית.

מסר חשוב שהופץ לקהל הקוראים היה זה שעלה מכתביהם של הוגי הנאורות בני התקופה. וולטר, הברון ד'הולבאך, ז'אן-ז'אק רוסו, מונטסקייה ודידרו ביקרו את השלטון האבסולוטי, את הדת הקתולית ואת ערכי החברה המעמדית שחיו בה. הם עסקו בדיונים תאורטיים על מהות המשטר הרצוי לאומה וברעיונות של שוויון וחופש. רעיונותיהם היו לאו דווקא מהפכניים, מה גם שהם עצמם היוו רק חלק מההשפעות החדשות על התודעה הציבורית. התפקיד שניתן להם בדיעבד, על ידי היסטוריונים מוקדמים, שיקף אמנם יותר את הפנייה לכתביהם לאחר שהסדר הישן קרס, אך הם היוו זרז חשוב. באחד הספרים המשפיעים ביותר ערב המהפכה, "רוח החוקים" (De l'Esprit des Lois) למונטסקייה מ-1748, תיאר הפילוסוף את לואי החמישה-עשר – שנאלץ לתמרן בין הפרלמנטים וקבוצות הלחץ לבין צורכי האוצר ותוכנית הרפורמה שלו, ושממשלו היה יעיל ואוטונומי למדי – כמלך שריכוז הסמכויות בידיו העלה אותו על הנתיב לעריצות, שהייתה מטבעה משתקת ומנוונת וסופה התמוטטות. הרעיונות החדשים ערערו את מוסכמות הסדר החברתי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]