לדלג לתוכן

הסימפוניה השביעית של שוסטקוביץ'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שוסטקוביץ' בשנת 1942

סימפוניה מס' 7 בדו מז'ור (מכונה גם "לנינגרד") היא סימפוניה שכתב דמיטרי שוסטקוביץ'. כתיבת הסימפוניה החלה בעיר לנינגרד בזמן המצור והושלמה בעיר סמרה (שנודעה אז כקויבישב) בדצמבר 1941.

הסימפוניה נוגנה לראשונה בעיר סמארה ב-5 במרץ 1942. תחילה, היא הוקדשה על ידי שוסטקוביץ' ללנין, אך לבסוף הוקדשה לעיר הנצורה של לנינגרד, שם גם הושמעה לראשונה בנסיבות הקשות של המצור על ידי הכוחות הגרמניים והפינים, ב-9 באוגוסט 1942, כמעט שנה לאחר תחילתו. הקונצרט הושמע ברמקולים ברחבי העיר וכן גם לכוחות הגרמנים במפגן חוסן והתרסה.

עד מהרה הפך הסימפוניה לפופולרית הן בברית המועצות והן במערב כסמל להתנגדות לפשיזם ולטוטליטריות, בין השאר הודות לשליחתה החשאית, דרך טהראן וקהיר לניו יורק, שם נוגנה לראשונה בשידור חי ב-19 ביולי 1942 על ידי המנצח ארטורו טוסקניני. מגזין טיים אף הציב את שוסטקוביץ' על השער שלו.

גם כיום, נחשבת היצירה כהנצחה מוזיקלית ל-27 מיליון הסובייטים שאיבדו את חייהם במלחמת העולם השנייה, והיא מנוגנת לעיתים קרובות בבית הקברות של לנינגרד, שם קבורים חצי מיליון הקורבנות של המצור על לנינגרד שנמשך כ-900 ימים.

הסימפוניה השביעית היא הארוכה ביותר של שוסטקוביץ', וביצועה נמשך בדרך כלל כ-75 דקות. לאורך השנים היא הוקלטה אינספור פעמים, עם הבדלים פרשניים שונים, כמו ההקלטה עטורת השבחים של ליאונרד ברנשטיין משנת 1988, שנמשכה 85 דקות. ליצירה ארבעה פרקים, להם העניק שוסטקוביץ' תחילה תארים - מלחמה, זכרונות, מרחבים ביתיים וניצחון, אך עד מהרה חזר בו והשאיר את התנועות עם סימוני הטמפו שלהן לבד: אלגרטו, מודרטו, אדג'יו ואלגרו נון טרופו.

ישנן עדויות סותרות מתי החל לכתוב שוסטקוביץ' את הסימפוניה. באופן רשמי, נאמר שהוא חיבר אותה בתגובה לפלישה הגרמנית. אחרים, כמו רוסטיסלב דובינסקי, מספרים שאת הפרק הראשון כבר השלים שנה קודם לכן. המלחין הצהיר, על פי עדותו, כי הוא תכנן את הסימפוניה לפני המתקפה הגרמנית וכי ראה לנגד עיניו "אויבים אחרים של האנושות" כשחיבר את "נושא הפלישה" של הפרק הראשון. השם "לנינגרד" התקבל על ידו מאחר שעל פי הדיווחים חשב שוסטקוביץ' שלא הייתה זו לנינגרד שעמדה במצור הגרמני, אלא הייתה זו לנינגרד ש"סטלין הרס והיטלר רק חיסל".

מבקר המוזיקה הסובייטי, לב לבדינסקי, חברו של המלחין שנים רבות, אישר בתקופת הגלאסנוסט בשנות ה-80, תחת שלטונו של מיכאיל גורבצ'וב, כי שוסטקוביץ' הגה את הסימפוניה השביעית עוד לפני שהיטלר פלש לרוסיה. התזמורת הסימפונית של לנינגרד הכריזה על הבכורה של הסימפוניה השביעית לעונתה של שנים 1941–1942. העובדה שההודעה הזו נמסרה לפני הפלישה הגרמנית מאששת את הדברים. שוסטקוביץ' לא אהב לדבר על מה שהוא כינה "תוכניות יצירתיות", והעדיף להכריז על עבודותיו לאחר שהן הושלמו.  

מוטיב "הפלישה"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק הראשון של הסימפוניה ידוע במוטיב "הפלישה" שלו, והתקבל כך במיוחד במערב, כפרק המתאר את הוורמאכט הפולש לברית המועצות, במסגרת מבצע ברברוסה בחודש יוני 1941, וכך גם תואר בתוכנית הרשמית של הסימפוניה. במשך שנים רבות נחשב הדבר לנכון, עד כי טענה המוזיקולוגית לודמילה מיכאיבה ששוסטקוביץ' ניגן את הנושא והווריאציות שלו לתלמידיו עוד לפני תחילת המלחמה עם גרמניה.[1]

בעוד שהמילה "פלישה" שימשה לאורך השנים פרשנים בביקורות ובמאמרים רבים, שוסטקוביץ' עצמו מעולם לא השתמש בה כדי לתאר את הפרק או המוטיב. בראיון עימו טען כי "לא שמתי לעצמי למטרה לתאר פעולה צבאית (שאגת מטוסים, התרסקות טנקים או ירי תותחים). לא הלחנתי מה שנקרא מוזיקת קרב. רציתי להעביר את ההקשר של אירועים קודרים".[2] יש הטוענים ש"האירועים הקשים" ששוסטוביץ' למעשה אכן תיאר ביצירה מלבד המלחמה, הם הטיהורים ההמוניים של סטלין שקדמו לה.[3]

לפי עדות המלחין, הסביר שוסטקוביץ' מאוחר יותר למה התכוון: "כאשר היטלר תקף את ברית המועצות, הוא עשה זאת בכל כוחו הצבאי. כמעט כל מי שחווה את זה זכר את האירוע כהלם מיידי של עוצמה אדירה. שום דבר מזה לא משתמע בסימפוניה. "מוטיב הפלישה" מתחיל בצליל מיתר המנגנים ברכות רבה, בפיאניסימו. בסופו של דבר, המנגינה הופכת למפלצת מייללת, אבל רק בהדרגה. אם הפרק היה מציג פלישה, הוא היה מתאר פלישה פתאומית, ואילו בפרק מושמעת השתלטות הדרגתית, כזו שעשויה להיראות כאילו באה מבפנים ולא מבחוץ".[4]

שוסטקוביץ' מצטט בפרק זה קטע מתוך בשם "Da geh' ich zu Maxim", מתוך האופרטה "האלמנה העליזה" מאת פרנץ להאר, שהייתה גם האופרטה האהובה על היטלר. בנוסף, השתמש שוסטקוביץ' במספר תיבות מתוך המנון גרמניה הנאצית. כך, באמצעות שני הציטוטים הללו, יכולה הסימפוניה לתפקד כשני דברים בו-זמנית: באופן שטחי תמונה של הפלישה הנאצית ובסאב-טקסט כתמונה סאטירית של החברה הסטליניסטית בשנות השלושים.[5] ציטוט שלישי שהוסיף שוסטקוביץ', אישי יותר, נמצא במחצית הפתיחה של הפרק, והוא מנגינת נושא מהאופרה שלו "ליידי מקבת ממחוז מצנסק", היצירה שבגינה ספג המלחין את הוקעתו הרשמית הראשונה בשנת 1936.[6]. המנגינה עצמה שימשה קטעים מהליברית המתארים את הדרך בה סובלים מעריצות.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ See 111 sinfonii: spravochnik-putevoditel' (St. Petersburg, 2000), 618.
  2. ^ Quoted in D. Shostakovich o vremeni i o sebe 1926–1975 (Moscow, 1980), 96.
  3. ^ Volkov, Shostakovich and Stalin, 171.
  4. ^ Volkov, Shostakovich and Stalin, 172–173.
  5. ^ MacDonald, 159.
  6. ^ Geiger, 5.