הסימפוניה מס' 34 של מוצרט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הסימפוניה מס' 34 בדו מז'ור קכל 338, נכתבה על ידי וולפגנג אמדאוס מוצרט. נסיבות הכתיבה של היצירה כמו גם תאריך ביצוע הבכורה נותרו עלומים, ולא ידוע על הזמנה כל שהיא. ידוע שהיצירה הושלמה בזלצבורג, ב-29 באוגוסט 1780.

זו היא אחת הסימפוניות הראשונות של מוצרט שניתן להחשיבן כיצירה סימפונית "גדולה", בה מוותר מוצרט על השפעות מוזיקליות חיצוניות, וכותב מוזיקה בסגנונו הייחודי. בניגוד למוזיקה מהתקופה הקלאסית הסימפוניה כוללת רק שלושה פרקים, ללא פרק המנואט. למרות זאת, נהוג לנגן את היצירה עם המנואט ק. 409 שנכתב על ידי מוצרט בווינה בשנת 1782 לקונצרט. למרות ששאר פרקי הסימפוניה כתובים ללא חלילים, המנואט כתוב גם לשני חלילים, מאחר שנכתב בתקופה מאוחרת יותר.

הרכב ומבנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה כתובה לתזמורת הכוללת: 2 אבובים, 2 בסונים, 2 קרנות, 2 חצוצרות, טימפאני, כינור ראשון, כינור שני, ויולות, צ'לים וקונטרבסים (כאמור, פרק המנואט כולל גם שני חלילים).

לסימפוניה יש מבנה בסיסי של ארבעה פרקים, כמקובל במוזיקה הקלאסית: פרק מהיר, פרק איטי, פרק ריקודי (כאמור בסימפוניה זו פרק המנואט נכתב בנפרד) ופרק מסיים מהיר. ארבעת פרקי הסימפוניה הם:

  1. אלגרו ויואצ'ה.
  2. אדאנטה די מולטו.
  3. מנואט.
  4. אלגרו ויואצ'ה.

פרק ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיבות הפותחות של הפרק הראשון

- Allegro vivace- הפרק נפתח בהצהרה חגיגית ומלכותית ביותר. זה הוא גם האופי ששולט ברוב חלקי היצירה. הצירוף של צלילים ארוכים ומקצבים מנוקדים, מאפיינים פתיחות צרפתיות, אך מוצרט מוסיף על כך קישוטים מהירים, שאחר כך מזוהים עם פתיחות "מוצרטיות". לפני המעבר מקדימים, החוצוצרות והאבובים. במעבר ניתן לשמוע תנועה מהירה ותמידית בכינור השני, על רקע המנגינה בכינורות הראשונים. במעבר ישנן כמה מינוריזציות לסולם סול מינור, שמקנות תחושת כובד ורצינות. המעבר נגמר בשני סולמות מהירים עולים. הנושא השני נפתח בהקדמה קצרה, עם סולם כרומטי בכלי הקשת. הנושא השני שונה במהותו ובאופיו מהנושא הראשון, למרות שמוצרט מצליח לקשר בין הנושאים.

בשני הנושאים יש מקצב מנוקד, אלא שפה הוא מקבל גוון חינני וקליל, ולא רשמי ומלכותי כמו בנושא הראשון. הירידה הכרומטית ממשיכה באבובים. הנושא השני ארוך יחסית, ובולטים בו הכינורות ב"קפיצות" שלהם. קבוצת הסיום מתחילה בטרמולו בכינורות, והם נכנסים אחד אחרי השני במעין קנון. לפתע הפורטה התזמורתי נעצר, והקודה (הארוכה למדי) נגמרת. ביצירה הזו אין קו חזרה כמקובל, וישר עוברים לפיתוח. המעבר הדרסטי לפיתוח מתחיל כאשר מודגש המעבר לתו פה, שמהווה דיסוננס לסולם בו נגמרה האקספוזיציה: סול מז'ור. כלי הנשיפה מעץ מדגישים את האקורד, בזמן שכלי הנשיפה מוסיפים צליל מונמך, ומשנים את האווירה לדרמטית ומינורית. פתאום הופכת המוזיקה לקלה ונעימה, כשעוברים לסולם לה במול מז'ור. לאחר מכן, האבוב מפתח את הצליל הארוך שעליו שהה ומגיע למעין דו-שיח עם הכינורות. כלי הנשיפה שומרים על אותה תבנית ריתמית, ואילו הכינורות משנים אותה מדי פעם, מה שיוצר גיוון. כאן מגיע המוזיקה לנקודה קודרת ביותר, והקרנות מנגנות צליל עוגב, והפיתוח נגמר בשלוש כניסות קצרות של האבובים. בריפריזה נשמעת שוב המוזיקה החגיגית, אך הפעם המעבר מבוטל כליל, ולאחר שהמוזיקה נוחתת על הצליל סול וחוזרים הסולמות העולים המהירים, הפרק עובר אל הנושא השני, שמושמע הפעם בסולם הטוניקה כמובן. גם הקודה מקוצרת, ונגמרת בחגיגיות.

פרק שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

- andante di molto - הפרק האיטי בסימפוניה. הפרק מבוסס בעיקר על צליליהם של כלי הקשת. תפקיד הויולות מחולק לשניים. כל כלי הנשיפה (מלבד הבסון שמצטרף מדי פעם לקו הבאס) שותקים בפרק. הפרק בנוי כך: נושא ראשון, מעבר, נושא שני, קבוצת סיום וקודה. המבנה הזה חוזר על עצמו פעמיים. כלומר הפרק בנוי כמו סונאטה ללא הפיתוח. הפרק מאוד לירי וזורם. בחזרה השנייה משתנה רק סולמו של הנושא השני.

פרק שלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

- Menuet - כאמור היצירה נכתבה ללא פרק שלישי, אך נהוג לנגן אותה עם המנואט הזה (שנכתב עם תוספת של שני חלילים). חלק הא' של המנואט מאוד ריקודי, דבר שנזנח בסימפוניות הבאות. בחלק הב', הכינורות יוצרים קנון קטן, שנודד מעלה אל כלי הנשיפה, וזה לכבוד סיום המנואט. בחלק הטריו מובלטים כלי הנשיפה מעץ, וכלי הקשת הופכים למלווים לכל אורך הטריו. האבוב זוכה לסולו הראשון, ונענה על ידי החליל, שמנגן טריולות. בחלק הב' של הטריו זוכה החליל לסולו. לאחר מכן חוזר המנואט.

פרק רביעי[עריכת קוד מקור | עריכה]

- Finale: Allegro vivace - זהו פרק ריקודי ביותר במשקל של שש שמיניות מהיר ביותר. הפרק נפתח באוניסון, שלאחריו מנגנים רק כלי הקשת בתנועה מהירה. המשפט חוזר על עצמו. המעבר מאוד קצר ומאופיין במוזיקה מלכותית. הנושא השני מנוגן תחילה רק בידי הכינורות, ולאחר מכן מצטרפים האבובים. הפרק ניכן בתנועה מתמדת, וישר עוברים אל קבוצות הסיום. חלק הפיתוח כולל מספר מינוריזציות וגם הוא מאוד קצר. לאחר מכן עוברים אל הריפריזה, בה אין שינויים מהותיים (הנושא השני נשאר בסולם הטוניקה), והפרק נגמר בחגיגיות.