הסיפור של טראוטמן

הסיפור של טראוטמן
Trautmann
בימוי	מרקוס ה. רוזנמולר
הופק בידי	Zephyr Films; Lieblingsfilm
עריכה	אלכסנדר ברנר
שחקנים ראשיים	דויד קרוס (ברט טראוטמן); פרייה מייבור
מוזיקה	גרד באומן
צילום	דניאל גוטשלק
מדינה	גרמניה
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	14 במרץ 2019
שפת הסרט	אנגלית
סוגה	סרט דרמה, סרט כדורגל
תקציב	11 מיליון €
	דף הסרט ב־IMDb

הסיפור של טראוטמן (באנגלית: The Keeper; בגרמנית: Trautmann) הוא סרט ביוגרפי בריטי-גרמני בבימויו של מרקוס ה. רוזנמולר ובכיכובו של השחקן הגרמני דייוויד קרוס בתפקיד הכדורגלן ברט טראוטמן.^[2]^[3] אף על פי שנושא הסרט היה ספורטאי, הסרט תואר כ"לא בעיקר סרט ספורט", אלא דרמה. הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל הסרטים בציריך בשנת 2018, ויצא לאקרנים בגרמניה בשם טראוטמן ב-14 במרץ 2019. הוא הוקרן בבריטניה ובאירלנד ב-5 באפריל 2019. בישראל בכורת הסרט נערכה ב-24 באוקטובר 2019.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1944 נלכד הצנחן הגרמני ברט טראוטמן (דויד קרוס) בעת לחימה ביערות ליד קלווה. הוא וחבריו הועברו למחנה שבויים בריטי בלנקשייר והם מוחזקים בתנאים קפדניים. ג'ק פריאר (ג'ון הנשו), סוחר מקומי ומנהל האגודה הלאומית בסנט הלנס טאון, מבחין בטראוטמן כשהוא שומר על השער במשחק כדורגל כנגד שבויי מלחמה אחרים. הוא מתרשם מיכולותיו ומשחד את מפקד המחנה שיאפשר לטראוטמן לצאת מהמחנה, כדי שישחק כשוער עבור קבוצתו שנמצאת בסכנת ירידת ליגה. השחקנים האחרים כועסים על כך שהם מתבקשים לשחק לצד גרמני בזמן שהמלחמה עדיין נמשכת, אך מסכימים לצאת למגרש. שורה של הופעות מרשימות בשער גורמות לשחקנים בהדרגה לקבל את ברט בקבוצה. כתנאי להמשך הופעותיו במשחקי הקבוצה, פריאר מסכים לאפשר לברט לעבוד בחנות שלו, כדי שיוכל לצאת ממחנה השבויים בתדירות יותר גבוהה. שהותו בחנות מובילה את בתו של פריאר, מרגרט (פרייה מייבור), לרכך את עמדתה העוינת בתחילה כלפיו והשניים מתקרבים זה לזה.

כאשר סנט הלנס טאון מגיעה למשחק הקובע על הירידה בסוף העונה, מוכרז כי המלחמה הסתיימה ועל השבויים הגרמנים לחזור למולדתם. אולם אף על פי שטראוטמן חופשי לחזור לביתו בברמן, הוא בוחר להישאר למשחק האחרון של קבוצתו. לאחר המשחק, מאמן מנצ'סטר סיטי ג'וק תומסון (גארי לואיס), שהגיע לצוד כישרונות, ניגש לברט ומציע לו מקום ב"סיטי" כדי שיחליף את פרנק סוויפט הפורש. במסיבת סוף העונה חבריו לקבוצה מציגים לו פטיש לקחת הביתה למשפחתו, אך הקשר ההולך ונרקם של ברט עם מרגרט גורם לו להישאר, ובבוא העת הם נישאים.

בשנת 1949 ברט נוסע למנצ'סטר כדי לחתום על חוזה עם ה"סיטי". מסיבת העיתונאים לקראת בואו הופכת במהירות לעוינת כשעיתונות העיר מנצ'סטר - המייצגת עיר עם אוכלוסייה יהודית גדולה - דורשת מברט לענות על שאלות על הרקע הצבאי שלו. המוני מוחים מחוץ לאצטדיון ואוהדי הקבוצה ממטירים עליו קריאות בוז, אך תומסון וקבוצתו מסרבים להצטרף אליהם באמירה שאין מלחמה בתוך חדר ההלבשה שלהם.^[4] בפגישה חריפה עם מנויי הקבוצה, תומסון והנהלת הקבוצה נאבקים כדי להכיל את זעמם של תושבי העיר, אך תחינה נרגשת של מרגרט מצליחה לשכנע את הרב אלטמן (בוץ אולריך בוזה) בעל ההשפעה, שכותב מכתב פתוח לעיר שמפורסם בעיתון מקומי^[5] ומבקש מהתושבים לבחון כל אדם באופן אישי ללא משוא פנים לאומי. בעקבות מכתבו של אלטמן, והמשך הופעות נאותות על הדשא, מצב הרוח משתנה ועד מהרה טראוטמן מתקבל בברכה גם על ידי שחקני קבוצות אחרות ברחבי המדינה.

בשנת 1956 ברט ומרגרט חיים קיום אידילי עם בנם הצעיר ג'ון, בעוד הריצה החזקה של מנצ'סטר סיטי מובילה אותם לגמר הגביע האנגלי. כאשר הסיטי מוליכה 1–3, ברט זוכה שוב לתשואות בזכות העמידה האדירה שלו בשער, כאשר התנגשות מסוכנת עם שחקן ברמינגהאם סיטי, פיטר מרפי, מנפצת חוליה בצווארו וכמעט עולה לו בחייו.^[6] כאשר נותרות 20 דקות לסיום המשחק, וטראוטמן נמצא במצב גרוע, הוא מסרב לעזוב את המגרש וממשיך לבצע כמה הצלות אמיצות ומונע מבירמינגהם סיטי לכבוש שערים נוספים וכך זוכה ה"סיטי" בגביע.^[7]

אף על פי כן, שמחתו מובילה לטרגדיה, כאשר בזמן השיקום שלו בנו נפגע ממכונית ונהרג. שברון הלב שלהם גורם למרגרט להתרחק יותר מברט, בעוד שהוא עצמו משתכנע שהאובדן שלו הוא תוצאה קארמה מפאת חוסר המעש שלו כשהיה עד לזוועות מלחמה באוקראינה,^[5] והסרט משאיר אותם עובדים עדיין על הקשיים הנובעים מכך בנישואיהם. כאשר הסרט מסתיים בקטעים מצולמים של הקריירה שלו במדי "סיטי", מופיעות כתוביות המגלות כי טראוטמן ימשיך להופיע במנצ'סטר סיטי עד 1964, יהיה השחקן הזר הראשון שזוכה בתואר שחקן השנה באנגליה, ובהמשך יוכר על ידי ממשלת בריטניה וגרמניה כאחת על עבודתו לקידום יחסי גרמניה–אנגליה.^[8]