הסכוליום הכללי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסכוליום הכללי
Scholium Generale
מידע כללי
מאת אייזק ניוטון עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור לטינית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה מסה עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
תאריך הוצאה 1713 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הסכוליום הכללי הוא חיבור אשר כתב אייזיק ניוטון כחלק מספרו ה"פרינקיפיה מתמטיקה –עקרונות מתמטיים של פילוסופיית הטבע". החיבור פורסם לראשונה עם צאת המהדורה השנייה של הפרינקיפיה בשנת 1713. חיבור זה פורסם כתגובה לביקורות שהושמעו עם צאת המהדורה הראשונה משנת 1687 של הפרינקיפיה ובו הגן ניוטון על מסקנתו שבין כל שתי מסות בעולם פועל כוח משיכה מרכזי. בנוסף, הסביר שהתיאוריות האחרות ובראשן תאוריית המערבולות של דקארט וממשיכיו אינן תקפות, תיאר בקצרה את גישתו לפילוסופיית הטבע ואת הסבריו אודות כוח הכבידה האוניברסלי ואת מקומו של האל כחלק מפילוסופיה זו. החיבור כלל את אימרתו המפורסמת של ניוטון "אינני בודה השערות" כתגובה לביקורות מצד ממשיכי רנה דקארט אשר הושמעו על ניסוחיו אודות המשיכה הגראוויטציונית ככוח שניוטון עצמו לא ידע להסביר את סיבתו.

הקשר היסטורי - הסברים קרטזיאנים אודות תנועת הפלנטות והכבידה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת המערבולות על פי רנה דקארט

בראשית המאה ה-17 הגישה הרווחת בפילוסופיית הטבע היית קרטזיאנית (מבוססת על גישתו של רנה דקארט) . דקארט האמין כי ניתן להסביר את העולם כולו בעזרת חומר בתנועה בלבד. מבחינתו, כל גוף המצוי בתנועה בקו ישר ימשיך בתנועתו עד אשר יתנגש בגוף אחר, על כן כל שינוי בתנועה הוא תוצר של התנגשויות בין גופים. בהתייחס לתנועת הפלנטות תמך דקארט בטיעון כי חומר שהיה מצוי במצב של תנועה יסודית התגבש לכדי מערכת של מערבולות מסביב לפלנטות ובכך הכניס את הגופים השמימיים לתנועה במסלולם, עוד טען כי ההתנגשויות בין הפלנטות לאתר (פיזיקה) כתוצאה מתנועת המערבולות היא השומרת את הפלנטות סביב השמש מבלי שהן מתרחקות ממנה, כאשר במשך שנים נחשב האתר לחומר הממלא את כל המרחב ומהווה למעשה תווך להתנגשויות אלה.[1] – בכך מבחינת דקארט, התקיימה הפרדה בין הכוח המניע את הפלנטות לבין כוח הכבידה הפועל על גופים כבדים בארץ. על פי דקארט, כוח הכבידה על כדור הארץ נוצר בשל התנגשויות דומות, כאשר אם לפלנטה יש כוח צנטריפוגלי רב יותר או פחות יותר, היא תידחף למערבולות הגבוהה או הנמוכה הסמוכה, כאשר המצב השני יאפיין את תכונת ה"כבדות" של עצמים כבדים הנופלים אל קרקע הארץ.

"הכוכבים, כולל הארץ, מסתובבים סביב השמש במערבולת הסולרית שלנו. ישנם אינספור מערבולות דומות ביקום: כל כוכב אותו אנו רואים בשמיים, על פי דקארט, הוא עצמו שמש במרכזה של מערבולת משל עצמו" [2]

מבין ממשיכיו הבולטים של דקארט, ניתן למנות את כריסטיאן הויגנס אשר הושפע גם מה בגישה המתמטית-פיזיקלית לפילוסופיית הטבע בסגנון גלילאו גלילאי וניסח גישה משלו המבוססת על ניסוחי דקארט. בהתייחסו לכבידה, שיער הויגנס כי קיימים חלקיקים סאב-מיקרוסקופיים אשר מסתובבים מסביב לארץ במהירות גבוהה ובכל מישורי הסיבוב לקראת המרכז. הויגנס הבין את ההאצה הגרביטציונית אל עבר מרכז כדור הארץ כפי שזו מופיעה בגופים רגילים כנובעת מכוחות צנטריפוגליים של החלקיקים הקטנים עצמם – כאשר החלקיקים נעו החוצה, חומר רגיל בהתאמה נע פנימה בכדי לפנות מקום. הויגנס המשיך וחישב את המהירויות הנחוצות של אותם חלקיקים המצוים בתנועה סיבובית, כך שהתאוצה הגרביטציונית לקראת מרכז כדור הארץ המוצגת על ידי תנועת גופים, תתאים לממצאים האמפיריים.[3] דרך הסברים אלו הציגו דקארט וממשיכיו גישה מכניסטית לפיה העולם הוא מכונה המורכבת מחלקים נעים אותם ניתן להבין ולהסביר, גישה זו זכתה לפופולריות רבה והיית לגישה המובילה במאה ה-17.

דחיית תאוריית המערבולות בסכוליום הכללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיסוי שטח בעת תנועת כוכב לכת על פי יוהנס קפלר

בפתיחת הסכוליום הכללי, יוצא ניוטון נגד ההסבר המכניסטי של דקארט בדבר תנועת המערבולות. על פי ניוטון, סימון רדיוס מכל פלנטה אל עבר השמש יניב בהכרח יחס פרופורציונלי לזמני המחזור של תנועות חלקי המערבולת וזמני המחזורים של חלקי המערבולת חייבים להיות ריבוע המרחק אל השמש. בכך מתבסס ניוטון על חוק התנועה השני של יוהנס קפלר המנסח כי כאשר פלנטה נעה במסלול סביב השמש, ווקטור הרדיוס יכסה שטחים שווים בזמנים שווים על היקף אליפסה. על פי ניוטון, לא קיימת התאמה בין יחסי שטח הרדיוסים סביב הפלנטות לבין זמן המחזור הצפוי לפי הנחת המערבולות, התנועות הסיבוביות של השמש והפלנטות היו צריכות להיות בהתאמה לתנועות המערבולות שלהן באופן יחסי, אך התאמה זו איננה קיימת. בנוסף טען ניוטון כי פלנטות נעות בכוחות אקסצנטריים אשר לא יכולים להתקיים כל עוד נניח כי קיימות מערבולות.

"ההיפותזה בדבר מערבולות סובלת מקשיים רבים. אם בעזרת ציור רדיוס אל עבר השמש, כל פלנטה אמורה לתאר שטח יחסי לזמן, הזמנים המחזוריים של חלקי המערבולת חייבים להתאים לריבועי המרחק מן השמש... פלנטות נעות בתנועות מאוד אקסצנטריות לכל כיווני השמיים, תנועות אלה לא יכולות להתרחש אלא אם מבטלים את המערבולות." [4]

בכדי לחזק את טיעונו, התייחס ניוטון לשביטים וטען כי הם נעים באופן אקסצנטרי ולכל הכיוונים ובאופן מהיר וחופשי דרך מסלולי הפלנטות תוך חציית המערבולות:

"וכלל התנועות הרגילות הללו אינן נובעות מסיבות מכניותת היות ששביטים נעים באופן חופשי ובמסלולים אקסצנטריים ולכל כיווני השמיים. ועם התנועות הללו השביטים חוצים באופן מהיר את מסלולי הפלנטות..." [5]

למעשה ניוטון מזהה כי התחזיות העולות מהתיאוריה המכניסטית של דקארט, אינן תואמות לתצפיות ומכאן הבסיס לשלילת התיאוריה של דקארט. ניוטון יכול היה להסתפק בהצעת ההסבר החלופי אותו הוא מציע בפרינקיפיה, אך בתיאוריה שלו היית בעיתיות, כפי שעלתה בביקורות עם צאת המהדורה הראשונה של הפרינקיפיה – ניוטון תיאר הסבר לא מכניסטי בו כוחות פועלים מרחוק ואת מקור הכוחות הללו – הכבידה, ניוטון לא ידע להסביר. מכיוון שלא היה יכול להסביר את כוח הכבידה ומקורו, ניוטון בחר להתמקד בבעייתיות של התיאוריה האלטרנטיבית ועל כן דחה את תאוריית המערבולות המתחרה.

הביקורות על הפרינקיפיה מתמטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם צאת המהדורה הראשונה של הפרינקיפיה מתמטיקה, ניוטון נאלץ להתמודד עם ביקורת רבה, הדמות המדעית המובילה ביבשת למשל, כריסטיאן הויגנס, פרסם ב-1690 תגובה חצויה לעבודתו של ניוטון כתוספת להדפסה מחודשת של מאמרו "דיון על הסיבה לגרביטציה" אשר הוצג לראשונה באקדמיה הצרפתית למדעים בשנת 1669. מצד אחד, היה משוכנע כי טיעונו של ניוטון בדבר היחס ההופכי לריבוע הגרביטציוני אשר משפיע על הירח הוא נכון ואף כי הוא נמצא בהתאמה לכוח הצנטריפטלי המחזיק את הפנלטות במסלולן. מצד שני טען הויגנס:

"איני מסכים לגמרי עם העקרון שהוא (ניוטון) מניח בחישוביו, כי כל החלקיקים הקטנים אותם אנו יכולים לדמיין בשניים או יותר גופים שונים נמשכים אחד אל השני או נוטים להמשך באופן הדדי. בכך איני יכול להודות היות שאני מאמין כי אני רואה בבירור כי הגורם למשיכה שכזו אינו ניתן להסבר באמצעות עקרון מכני או בעזרת חוקי התנועה. וכן איני משוכנע כלל בנחיצותה של משיכה הדדית בין גופים שלמים, לאחר שהראיתי שאם אין כדור הארץ, גופים לא יפסיקו לנטות לעבר מרכז בגלל מה שאנו מכנים כוח המשיכה שלהם." [6]

ביקורת נוספת על עבודתו של ניוטון פורסמה בכתב העת Journal des Sçavants:

"עבודתו של מר. ניוטון היא מכנית, המושלמת ביותר שכל אחד יכול לתאר, שכן לא ניתן לתת הדגמות מדויקות יותר מאלה שהוא מספק בשני ספריו הראשונים... אך חייבים להודות כי לא ניתן להתייחס להדגמות אלה בשום דרך אחרת פרט למכניות; ואכן הכותב מכיר בעובדה... כי הוא לא התייחס לעקרונות הללו בתור פיזיקאי, אלא רק כגאומטריקאי... בכדי להפוך את האופוס הנ"ל למושלם ככל הניתן, על ניוטון לספק לנו פיזיקה מדויקת כמו המכניקה שלו. הוא יספק הסבר זה לאחר שיחליף תנועות אמיתיות במקום אלה שכבר תיאר." [7]

ובנוסף לביקורות אלה, כשנה וחצי לאחר פרסום המהדורה הראשונה של הפרינקיפיה, גוטפריד וילהלם לייבניץ פרסם את "חיבור אודות הסיבות לתנועות השמימיות" בו תיאר תאוריית מערבולות מתחרה המבוססת על תנועה 'קפלריאנית' (מבוססת על עבודתו של יוהנס קפלר) שהיית למעשה תואמת למסקנה של ניוטון עצמו כי כוחות צנטריפטליים בתנועה קפלריאנית נעות ביחס שהוא ההופכי לריבוע. בין השאר, הביקורות הללו אילצו את ניוטון להתמודד עם ביקורת על עבודתו ולחדד את טיעוניו נגד ההיתכנות של תאוריית המערבולות.

ההסברים הפיזיקליים מתמטיים בפרינקיפיה מתמטיקה והמתודולוגיה של ניוטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

רעיונותיו של ניוטון אודות הכבידה נבעו מעיסוקו בשאלה שניסח גלילאו גלילאי בשנת 1632 – אם כדור הארץ מסתובב על צירו, כיצד אובייקטים על פני השטח לא נוטים לעוף כלפי חוץ, בדיוק כפי שהיה מתרחש על פני השטח של גלגל כדרים. אחת מבדיקותיו הראשונות של ניוטון היית ניתוח של התנועה המעגלית של הירח מסביב לכדור הארץ היות שידע להעריך את מהירות תנועת הירח וכן את המרחק המשוער במונחים של רדיוסים מכדור הארץ. אם הירח מתנהג באותו האופן שבו גוף שקרוב לפני השטח של כדור הארץ היה מתנהג, והנטייה הצנטריפוגלית היית מאוזנת בעזרת הנטייה הגראביטציונית אל עבר כדור הארץ, אזי הנוסחה שניוטון הציג כי הכוח הגרביטציוני הפועל על הירח נחלש מכוחו שניתן למדידה על פני השטח של כדור הארץ ביחס שניתן לציין כ: 1 \ ריבוע רדיוס כדור הארץ לעומת 1 \ ריבוע רדיוס הסיבוב של הירח.[8] זהו למעשה חוק ריבועי הפוך אודות כוח הכבידה, לפיו הכח נחלש ביחס ישר לריבוע המרחק:

1\r2 - 1\R2

r = earth radius

R = moon’s orbital radius

לאחר שנים, טען ניוטון כי זנח חישוב זה היות שהנתונים בהם השתמש הפרו את היחס בין ההופכי לריבוע והתופעות הנצפות, עם זאת, הוא לעולם לא פסל את נכונות הקביעות שלו בדבר נוסחאות אלה. שכן המסקנות ב-7–1666 לא היו ברורות מכיוון שנתוני תאוצת הנפילה ותאוצת הירח הובילו לסטייה של 10%, וחישוביו האחרים התבססו על קירוב של תנועות מעגליות. על כן קביעותיו של ניוטון היו למעשה השערות עבודה אליהן לא התייחס כאמיתיות עד ששב לבעיה בסוף שנות השבעים, כנראה בעקבות חילופי המכתבים עם רוברט הוק, ועוד בטרם כתיבת הפרינקיפיה. לאחר שהחל לעבוד על כתיבת הפרינקיפיה, ניסח ניוטון ביתר בירור ולעומת עבודתו של דקארט כי אין שום צורך במגע ישיר בין גופים בכדי להעביר פעולה מגוף לגוף. ניוטון עסק ב'כוחות' שיכולים להשפיע על גוף ולשנות את מהירותו או כיוונו אך לא ראה צורך להציג מנגנון מכני כדי להסביר כיצד כוחות אלה פועלים או כדי להסביר מה מקורם. על כך קיבל ביקורות רבות אשר טענו כי הכניס "כוחות לא מוסברים" למדע ובכך גם היווה את האסכולה המתחרה לגישה הקרטזיאנית המבוססת על הסברים מכניסטיים בדבר חומרים נעים ומתנגשים. בניגוד לגישתם של לייבניץ ודקארט המבוססת על דדוקציה, ניוטון האמין בגישה אינדוקטיבית לעשייה המדעית המכונה הגישה ההיפוטטית דדוקטיבית. לפיה יש קודם כל לצפות בתופעות ורק לאחר מכן יש לנסח חוקים כלליים ולא ההפך. על כך טען ניוטון בסכוליום הכללי כי הוא אינו בודה השערות “Hypotheses non fingo”

"טרם הצלחתי לגלות את הסיבה לתכונות הללו של כוח הכבידה מן התופעות ואינני בודה השערות. שכן כל דבר שלא הוסק בתהליך דדוקטיבי מן התופעות חייב להקרא היפותזה; ולהיפותזות, בין אם מטה-פיזיות או פיזיות או מבוססות על איכויות נסתרות או מכניות, אין מקום בפילוסופיה הניסויית"[9]

עוד כותב ניוטון כי בתהליך זה הצליח להסיק את חוקי התנועה והכבידה תוך התבססות על תצפיות מדויקות ומהן הסקת מסקנות וניסוח החוקים:

"בפילוסופיה הזו הנחות ספציפיות מוסקות מן התופעות ואחר כך מנוסחות באופן כללי דרך אינדוקציה. לפיכך, חוסר החדירות, הניידות והכוח האימפולסיבי של גופים וחוקי התנועה והכבידה גולו באופן הזה. ולנו הדבר מספיק כי כוח הכבידה אכן קיים ופועל על פי חוקים אשר הסברנו ואכן חל על כל התנועות של הגופים השמימיים ואלה נמצאים על פני הים שלנו."[9]

תאולוגיה ומקומו של האל בפילוסופיית הטבע של ניוטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניוטון הסביר כי המערכת הפילוסופית אשר הוא מציע איננה יכולה להתקיים ללא הכוונה של ישות אינטליגנטית ריבונית. זהו אל ריבון יודע הכל, שולט בכל וכל יכול. הוא איננו הנצח או האינסוף, אלא נצחי ואינסופי וכן נמצא בכל זמן ובכל מקום. כל שידוע לאדם עליו הוא דרך רעיונות עליו ותכונותיו, אך אין האדם יכול להבין מה הוא חומר האלוהים. בכדי להדגים את תבוניות הישות הריבונית, מסביר ניוטון כי אם מרכזי כוכבים אחרים הם מרכזים של מערכות שונות – כלל המערכות נתונות לשליטת הריבון האלוהי, שהניח אותן במרחק רב זו מזו כדי שלא יפלו זו על זו. על פי ניוטון, יש לנו יכולת אפיסטמית לתפוס את האלוהים וללמוד עליו דרך התבוננות על התופעות בעולם, מן התופעות הללו אנו יכולים ללמוד על טבעו ורצונו של האלוהים ומכאן שעל פי ניוטון, האל הוא חלק מהפילוסופיה הטבעית.

"כל הגיוון בדברים שנוצרו, כל אחד במקומו וזמנו, יכלו לנבוע אך ורק מרעיונות ומרצון של ישות אשר קיימת בהכרח, אך על האל נאמר אלגורית כי הוא רואה, שומע, מדבר, צוחק, אוהב, שונא, חושק, נותן, מקבל, כועס, נלחם, בונה, יוצר ובונה... ולהתייחס לאל מתוך התופעות זה בהכרח חלק מפילוסופיית הטבע" [10]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • I. Bernard Cohen, Anne Whitman, The Principia: The Authoritative Translation and Guide

Mathematical Principles of Natural Philosophy, University of California Press, 1999

  • P. Dear, Revolutionizing the Sciences: European Knowledge in Transition, 1500–1700, 20029

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • [1], באתר (Stanford Encyclopedia of Philosophy)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Stanford Encyclopedia of Philosophy, Newton’s Philosophiae Naturalis Principia Mathematica, 2007
  2. ^ Dear P. Revolutionizing the Sciences: European Knowledge in Transition, 1500–1700 Third Edition, p.94
  3. ^ Dear P. Revolutionizing the Sciences: European Knowledge in Transition, 1500–1700 Third Edition, p.146
  4. ^ Newton I. General Scholium, The Principia Mathematical Principles Of Natural Philosophy, translated by I. Bernard Cohen and Anna Whitman, University Of California Press, 1999 p. 939
  5. ^ Newton I. General Scholium, The Principia Mathematical Principles Of Natural Philosophy, translated by I. Bernard Cohen and Anna Whitman, University Of California Press, 1999 p. 940
  6. ^ Dear P. Revolutionizing the Sciences: European Knowledge in Transition, 1500–1700 Third Edition, p.149
  7. ^ Dear P. Revolutionizing the Sciences: European Knowledge in Transition, 1500–1700 Third Edition, p.153
  8. ^ Dear P. Revolutionizing the Sciences: European Knowledge in Transition, 1500–1700 Third Edition, p.155
  9. ^ 1 2 Newton I. General Scholium, The Principia Mathematical Principles Of Natural Philosophy, translated by I. Bernard Cohen and Anna Whitman, University Of California Press, 1999 p. 943
  10. ^ Newton I. General Scholium, The Principia Mathematical Principles Of Natural Philosophy, translated by I. Bernard Cohen and Anna Whitman, University Of California Press, 1999 p. 942