הסכם אי-התקיפה הגרמני-פולני

הסכם אי-התקיפה הגרמני-פולני היה הסכם אי-התקפה בין גרמניה הנאצית לרפובליקה הפולנית השנייה שנחתם ב-26 בינואר 1934 בברלין. שתי המדינות התחייבו לפתור את בעיותיהן במשא ומתן דו-צדדי ולוותר על סכסוך מזוין לתקופה של 10 שנים. ההסכם נרמל למעשה את היחסים בין פולין לגרמניה, שהיו מתוחים בשל סכסוכי גבול שנבעו מההסדר הטריטוריאלי במסגרת חוזה ורסאי. גרמניה הכירה למעשה בגבולות פולין וסיימה את מלחמת המכס בין שתי המדינות שהתרחשה בעשור הקודם. עם זאת, הגרמנים הפרו את ההסכם בתוך חמש שנים עם פלישת גרמניה לפולין.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפני 1933 דאגה פולין שמא תתקיים ברית כלשהי בין רפובליקת ויימאר גרמנית לברית המועצות לרעת פולין. לכן, פולין כרתה ברית צבאית עם צרפת ב-1921. מכיוון שהנאצים והקומוניסטים היו אויבים מרים, ברית סובייטית-גרמנית עוינת לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1933 נראתה מאוד לא סבירה.

בשנת 1925, על פי הסכמי לוקרנו, הוסכם שצרפת לעולם לא תשלח כוחות לגרמניה מחוץ לאזור הכיבוש שלה בחבל הריין וכי גם בריטניה וגם איטליה יערבו את הגבול הצרפתי-גרמני נגד כל ניסיון לשנות אותו משני הצדדים. מטרת הסכמי לוקרנו הייתה לאפשר לצרפת לכבוש את הרוהר כפי שקרה ב-1923. מנקודת המבט הפולנית, הסכמי לוקרנו היו אסון דיפלומטי, שכן בריטניה ואיטליה סירבו לתת את אותן ערבויות לגבולה המזרחי של גרמניה, בעוד שבאופן תאורטי הן בריטניה והן איטליה יכריזו מלחמה על צרפת אם הצרפתים יעבירו את חיילי הצבא הצרפתי אל גרמניה וארץ הריין. לפי תנאי ברית ההגנה הצרפתית-פולנית משנת 1921, צרפת הייתה אמורה להתחיל במתקפה מאזור הכיבוש של הריין אל המישור הצפוני של גרמניה אם גרמניה תפלוש לפולין, אך הסכמי לוקרנו חיסלו למעשה את הוראות הברית הצרפתית-פולנית. שר החוץ הבריטי אוסטן צ'מברלין דחף להסכמי לוקרנו כדרך לשנות את גרמניה בדרכי שלום. צ'מברלין האמין שכל עוד לפולנים תהיה מעצמה גדולה כמו צרפת כבעלת בריתם, הם לעולם לא ימסרו את האזורים שגרמניה טוענת להם כמו המסדרון הפולני ושלזיה עילית, אבל אם יחסי צרפת-גרמניה ישתפרו, אז זה יחליש את הברית הצרפתית-פולנית ויאלץ את הפולנים להיכנע לכוחה של גרמניה. מתחילת שנות ה-20 ואילך, מדיניות החוץ הבריטית נועדה לשנות היבטים של חוזה ורסאי לטובת הרייך, כמו הגבולות המזרחיים שחוזה ורסאי כפה על גרמניה, בתמורה לקבלה גרמנית של ההיבטים האחרים של ורסאי. תנאי שהבריטים אישרו. הדרך שבה נכנעו הצרפתים במידה רבה לדרישות הבריטיות בוועידת לוקרנו נתפסה כבגידה בפולין.

אחת הנקודות הידועות במדיניות החוץ של מנהיג פולין יוזף פליסודסקי הייתה הצעתו לצרפת להכריז מלחמה על גרמניה לאחר עליית אדולף היטלר לשלטון, בינואר 1933. כמה היסטוריונים משערים שייתכן שפילסודסקי השמיע את צרפת כאפשרות לפעולה צבאית משותפת נגד גרמניה, שהתחמשה מחדש בגלוי תוך הפרה של חוזה ורסאי.

פילסודסקי חשש מקו מאז'ינו של צרפת. עד 1929, התוכניות הצרפתיות קראו למתקפה צרפתית לתוך מישור צפון גרמניה, בשילוב עם התקפות מפולין וצ'כוסלובקיה. בנייתו של קו מאז'ינו, שהחלה ב-1929, העידה על העדפת הכנסת הצבא הצרפתי לעמדה הגנה, שתשאיר את בעלות בריתו המזרחיות בכוחות עצמן. (זה בדיוק מה שקרה ב-1939 במהלך המלחמה המדומה) מנקודת מבטו של פילסודסקי, לאור התוכניות הצבאיות של צרפת, הסכם אי-התקפה עם גרמניה היה הבחירה הטובה ביותר עבור פולין.

פילסודסקי השתמש בעלייתו של היטלר לשלטון ובבידוד הבינלאומי של המשטר החדש של גרמניה כהזדמנות להפחית את הסיכון שפולין תהפוך לקורבן הראשון של התוקפנות הגרמנית או של מעצמה גדולה במיוחד במסגרת הסכם ארבע המעצמות. נראה היה שהשליטים החדשים של גרמניה עזבו את האוריינטציה הפרוסית המסורתית שהייתה אנטי-פולנית. פילסודסקי ראה בקנצלר החדש פחות מסוכן מקודמיו המיידיים, כמו גוסטב שטרזמן, ומכיוון שראה בברית המועצות את האיום הגדול ביותר עליו, הוא התנגד למאמצים הצרפתיים והצ'כוסלובקיים לכלול את ברית המועצות בחזית משותפת נגד גרמניה.

הפולנים התעקשו להצהיר שהוא לא ביטל שום הסכמים בינלאומיים קודמים, במיוחד זה עם צרפת. אף על פי כן, על ידי הקלת המחלוקות של פולין עם גרמניה באופן דו-צדדי, החלישה האמנה את מעמדה הדיפלומטי של צרפת מול גרמניה.

פולין הצליחה לשמור על יחסי ידידות עם גרמניה בחמש השנים הבאות אך גם עם צרפת ובריטניה. עם זאת, ייתכן שהדבר הוביל גם לחוסר תשומת לב במדיניות החוץ לגבי פעילותו של חבר הלאומים המתפורר והתעלמות מתוכניות הביטחון הקיבוצי שהוצעו על ידי צרפת וצ'כוסלובקיה בתחילת שנות ה-30.

ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרד החוץ הגרמני עמד על כך שההסכם ייקרא "הכרזה" ולא "הסכם", שכן "הסכם" נתפס כמרמז כי אין ניגוד עניינים בין הצדדים. בנוסף, הגרמנים האמינו שהמונח "ברית" עשוי לרמוז על הכרה בגבול גרמניה-פולין. למרות זאת ההסכם עדיין מכונה "הסכם" בחלק מהמסמכים.

שתי הממשלות ביססו את פעולתן על כך ששמירה והבטחה של שלום בר קיימא בין מדינותיהן הן תנאי מוקדם חיוני לשלום הכללי באירופה. על פי ההצהרה, פולין וגרמניה הסכימו לנרמל את היחסים. עד ההכרזה עצרה גרמניה את הנורמליזציה מבלי להכריע תחילה בשאלת הגבול הגרמני-פולני. במקום זאת, סוגיית הגבול, ובמיוחד של מסדרון דנציג, הועמדה לצד אחד ושני הצדדים הסכימו לא להשתמש בכוח כדי ליישב את המחלוקת ביניהם. ההסכם כלל גם סעיפים השומרים על יחסי פולין עם צרפת במסגרת הברית הצרפתית-פולנית ותחת חברותם בחבר הלאומים.

יתרון נוסף שקיבלה פולין מההכרזה היה שהיא אפשרה לשר החוץ הפולני, יוזף בק, לקיים קו תקשורת ישיר עם ברלין בנוגע להתפתחויות בעיר החופשית דנציג. זה איפשר לבק להימנע מהצורך לתקשר ישירות עם חבר הלאומים בנוגע לעיר, אשר נשלטה אז על ידי הנציב העליון של חבר הלאומים, שון לסטר. פולין גם הצליחה לחלץ הבטחה של גרמניה לקבל מכסה של פחם פולני במהלך המשא ומתן על ההסכם.

עבור גרמניה, ההסכם היה ההסכם הגדול הראשון שהושג בתקופת הנאצים, ונתן לאדולף היטלר הסכם שיוכל להציג בפנים המדינה כהצלחה דיפלומטית, ובעולם כאות לכוונתו השקטה. זה גם עזר לאותת על היחלשות בבריתות בהובלת צרפת המקיפות את גרמניה, במיוחד באמצעות הסודיות שבה נוהל המשא ומתן.

ממשלת בריטניה הייתה מרוצה מההצהרה הגרמנית-פולנית. הבריטים האמינו שזה מסיר איום מסוכן לשלום.

בצ'כוסלובקיה ההסכם הכעיס את האליטה הפוליטית הצ'כוסלובקית. ההכרזה על ההסכם הגיעה ארבעה ימים בלבד לאחר דיונים בין יוזף בק לשר החוץ הצ'כי, אדווארד בנש. בנש, בשיחה עם ג'וזף אדיסון (השגריר הבריטי בפראג), טען שההסכם הוא "דקירה בגב" והמשיך ואמר שהוא מראה שפולין היא "מדינה חסרת תועלת" שראויה לחלוקה נוספת. בזמנו בנש כעס במיוחד מהדיווחים בעיתונות הימנית שבשליטת הממשלה הפולנית שהאשימו את הצ'כים בהתעללות בפולנים באזור זאולז'ה ומשכו עידוד פולני של לאומנים סלובקים.

מסקנת ההצהרה הובילה להאשמות מצד צרפת כי ממשלת צרפת לא קיבלה עדכון מלא לגבי התקדמות המשא ומתן בין פולין לגרמניה. ממשלת צרפת עודכנה על התקדמות בשלב המקדים של השיחות בסוף 1933, אך הדבר לא נמשך במהלך החלק המאוחר של השיחות, אם כי לצרפתים ניתן הסבר מפורט על ההסכם ומניעיו על ידי ממשלת פולין זמן קצר לאחר חתימתה. דעת הקהל הצרפתית לגבי ההסכם הייתה שלילית. מבקרי העסקה הצרפתים האמינו שהיא מעידה שפולין עשויה להיות בעלת ברית לא אמינה.

החתימה על האמנה הפתיעה את ממשלת ארצות הברית למרות התמיכה הקודמת של הממשל האמריקני בהסכם פולני-גרמני. חלקים מסוימים בדעת הקהל האמריקאית ראו בהסכם גם הוא כמאותת על תמיכה פולנית בגרמניה.

באופן דומה, החתימה על ההסכם עוררה דאגה בברית המועצות, כאשר פרשנות ביומון איזבסטיה תהתה אם ההסכם מייצג ויתור מצד גרמניה או שהוא פשוט תמרון גרמני, והביעה אמונה שההסכם היה זמני בלבד. כדי להפיג כל חשש ממלחמה נגד ברית המועצות, ב-5 במאי 1934 חידשה פולין את הסכם אי-התוקפנות הסובייטי-פולני, שנחתם לראשונה ב-25 ביולי 1932. הוא הוארך עד 31 בדצמבר 1945 למרות הצעתו החוזרת ונשנית של היטלר ליצור ברית גרמנית-פולנית נגד הסובייטים. דיווח על הכרזתו של השגריר הסובייטי בוורשה, ולדימיר אוסביינקו, ציין כי ההסכם אינו מכיל תנאים סודיים.

המדיניות הגרמנית השתנתה באופן דרסטי בסוף 1938. לאחר סיפוח חבל הסודטים נחתם גורלה של צ'כוסלובקיה ופולין הפכה ליעד הבא של היטלר. באוקטובר 1938, שר החוץ הגרמני יואכים ריבנטרופ הציג לפולין הצעה לחדש את ההסכם בתמורה לאפשר את סיפוח העיר החופשית דנציג לגרמניה ובניית כביש מהיר ומסילת רכבת חוץ-טריטוריאלית דרך המסדרון הפולני, כאשר גרמניה תקבל את המדיניות של פולין באשר לגבולות לאחר המלחמה. מאחר שפולין סירבה, גינה היטלר את ההכרזה באופן חד צדדי ב-28 באפריל 1939 במהלך נאום בפני הרייכסטאג בזמן שגרמניה חידשה את תביעותיה הטריטוריאליות בפולין. הצהרה לפולין מטעם ממשלת גרמניה ב-28 באפריל 1938 הביעה דעה לפיה הוקעתם מוצדקת לאור חתימת הברית האנגלו-פולנית באותה עת. לאחר עוד כמה חודשים של מתח גובר והסכם מולוטוב-ריבנטרופ בין גרמניה לברית המועצות, שהכיל פרוטוקול סודי שבאמצעותו הסכימו היטלר וסטלין לחלק את פולין ביניהם, פלשה גרמניה לפולין ב-1 בספטמבר 1939, מה שפתח את מלחמת העולם השנייה, עם פלישת הסובייטים לפולין זמן קצר לאחר מכן ב-17 בספטמבר 1939.

המשמעות ההיסטורית של ההסכם הייתה שנויה במחלוקת.^[1] ההיסטוריון הבריטי יו סיטון-ווטסון, שכתב ב-1945, קבע כי ההצהרה של 1934 "סימנה את תחילתו של שיתוף פעולה פעיל גרמני-פולני במדיניות אגרסיבית במזרח אירופה".^[2] ההיסטוריונית האמריקנית אנה סינסיאלה כתבה ב-1975 כי ההסכם, יחד עם הסכם אי-התוקפנות הפולני-סובייטי, יצרו "מדיניות של שיווי משקל" לפיה הנהגתה של פולין ביקשה לשמר את עצמאותה של פולין על ידי איזון יחסי פולין עם גרמניה וברית המועצות ובכך להימנע מלהיכנס תחת שליטתם של אחד מהם, והצביע על סירובו של פילסודסקי בהזדמנויות מרובות לברית עם גרמניה נגד ברית המועצות כראיה לכך.^[3]

פילסודסקי לא האמין בכלל בכוונות הגרמניות אך תפס את מוצאו של היטלר כאוסטרי, ולא פרוסי, כגורם מקל והצהיר שעל היטלר להישאר בשלטון זמן רב ככל האפשר.^[4]

ההסכם נתפסה כדוגמה של חולשה פוליטית שנגרמה בעקבות מחלתו של פילסודסקי, והיא הומשלה לחוסר המנהיגות שבין המלחמות שהפגינו נוויל צ'מברלין ופאול פון הינדנבורג.^[5]

ב-1 בספטמבר 2009, ביום השנה ה-70 לתחילת מלחמת העולם השנייה, סוכנות הביון החוץ של רוסיה, SVR, ביטלה את הסיווג על מסמכים שלדבריה נאספו על ידי סוכנים סמויים בין 1935 ל-1945, שלכאורה מראים שפולין קשרה קשר חשאי עם גרמניה נגד הסובייטים. ה-SVR טען כי פולין נקטה במדיניות חוץ אנטי-סובייטית מאמצע שנות ה-30. המסמכים נערכו על ידי קצין בכיר לשעבר בק.ג.ב. שציטט דיווח של סוכן סובייטי לא מזוהה, לפיו ב-1934, פולין וגרמניה הסכימו על פרוטוקול סודי לפיו פולין תישאר נייטרלית אם גרמניה תתקוף את ברית המועצות.

בתגובה אמרו היסטוריונים פולנים כי אין ראיות לכך שפרוטוקול זה קיים. מריוש וולוס, איש אקדמיה באקדמיה הפולנית למדעים הצהיר כי "שום דבר דומה לא הופיע מעולם בארכיונים בגרמניה. זה שסוכן כלשהו כתב את זה לא אומר שזה נכון. אין כאן הרבה חדש. המסמכים [ששוחררו על ידי המודיעין הרוסי] פשוט מאשרים את מה שההיסטוריונים הבריטים, הגרמנים והרוסים כבר יודעים".^[6]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cienciala, Anna (1967). "The Significance Of The Declaration Of Nonagression Of January 26. 1934". East European Quarterly 1 (1): 1-30.
Evans, Richard J. (2005). The Third Reich in Power, 1933-1939 (en inglés). The Penguin Press. pp. 960. ISBN 9781594200748.
Gasiorowski, Zygmunt J. (1955). The German-Polish nonagression pact of 1934. Journal of Central European Affairs 15 (1): 1-29.
Kershaw, Ian (2001). Hitler, 1889-1936: Hubris. The Penguin Books Limited. ISBN 9780140133639.
Shirer, William L. (1960). The rise and fall of the Third Reich; a history of Nazi Germany. Simon & Schuster. p. 1264. OCLC 22888118.
Watt, Richard M. (1982). Bitter Glory: Poland & Its Fate 1918-1939. Simon & Schuster. ISBN 9780671453794.
Young, William (2006). German Diplomatic Relations 1871-1945: The Wilhelmstrasse and the Formulation of Foreign Policy. iUniverse. p. 408. ISBN 9780595407064.