הסכם גוליסטן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ההפסדים הטריטוריאליים של פרס לאחר הסכם גוליסטן והסכם טורקמנצ'אי

הסכם גוליסטן (רוסית: Гюлистанский договор, פרסית: عهدنامه گلستان) היה הסכם שלום שנחתם בין האימפריה הרוסית לבין האימפריה הפרסית (سلسله قاجاریه ), ב-24 באוקטובר 1813, בכפר גוליסטן שבנגורנו קרבאך אזרבייג'ן, כתוצאה ממלחמת רוסיה-פרס (1813-1804).

עם נפילת העיירה האזרית לנקראן לידי הגנרל פיוטר קוטליארייבסקי (Пётр Семёнович Котляревский), ב-1 בינואר 1813, הואץ המשא ומתן לשלום בין האימפריות. טיוטת ההסכם הוכנה על ידי הדיפלומט הבריטי סר. גור אואוסליי, ששימש כמתווך והפעיל השפעה רבה בחצר הפרסית. בסופו של דבר, נחתם ההסכם, בעל 11 פרקים, על ידי ניקולאי פיודורביץ' רטישייב מהצד הרוסי‏[1] וחאג'י מירזא חסן ח'אן מהצד הפרסי.

עיקרי ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. "רוסיה מאשרת בהסכם זה את החזקה במעמד כל החאנתות - קראבך, גנג'ה, שקיין, שירוואן, דרבנט, קואובה ובאקו יחד עם חלק מטאליש ומבצר לנקראן. פרס תוותר על כל טענה על דאגסטן, גאורגיה, מגרליה, אימרתי ואבחזיה."‏[2]
  2. האדמות יכללו:
    1. את כל היישובים, הערים והכפרים של גאורגיה, כולל כל הכפרים והערים אשר לחוף הים השחור, כמו:
      1. מגרליה
      2. אבחזיה
      3. אימרתי
      4. גוריה
    2. כמעט כל היישובים הערים והכפרים של חאנתות דרום הקווקז, ובכללם:
      1. באקו חאנתה
      2. שירוואן חאנתה
      3. דרבנט
      4. קרבאך חאנתה
      5. גנג'ה חאנתה
      6. שאקי חאנתה
      7. קובה חאנתה (קובה)
      8. חלק מטאליש חאנטה
  3. פרס מפסידה את כל זכויות השיט במימי הים הכספי
  4. שתי המדינות מסכימות לקיים סחר חופשי, כאשר לרוסיה ניתנת כניסה חופשית לנהל מסחר בכל מקום בפרס
  5. רוסיה בתמורה מבטיחה לתמוך בעבאס מירזא (عباس میرزا) (1789-1833) כיורש הכתר הפרסי לאחר מותו של פתח עלי שאה קג'אר (فتح على شاه قاجار) (1771-1834), שהיה עדין על כס המלוכה.

משמעות ההסכם[עריכת קוד מקור | עריכה]

איראן באופן רשמי רואה בהסכם זה ובהסכם שבא אחריו, הסכם טורקמנצ'אי,‏[3] כאחד מההסכמים המשפילים ביותר שנחתמו אי פעם. להסכם זה גם מייחסים האיראנים כסיבה הראשית לנפילתו של פתח עלי שאה קג'אר, שנזכר בהיסטוריה של איראן כאחד השליטים הלא מוכשרים ביותר.

ההיסטוריונים באזרבייג'ן מציינים כי כבר משנת 1795 שאפה קרבאך חאנתה, המקום בו נחתם ההסכם, לעצמאות במדיניות החוץ שלה.

איברהים ח'ליל ח'אן , הואלי (والي) ‏[4] של קרבאך, החושש לעצמאות ארצו, הזהיר את הסולטאן סלים השלישי מבית אג'א מוחמד ח'אן קאג'אר, משאיפתו לכיבוש אזרבייג'ן ומאוחר יותר הקרבאכים, ירוואן וגאורגיה. באותה שנה מוחמד ח'אן, החכים‏[5] של ירוואן, כתב לאג'א מוחמד, והזהיר אותו מה"תוקפנות" שלו, וביקש את הגנת העות'מאנים.

– מוחמד רזא נסירי‏[6]

היסטוריונים של האימפריה הרוסית מציינים כי העמקת כיבושי רוסיה בשטחי הקווקז הביאה לאוכלוסייתה, במקום פלישות קבועות של הפרסים והעות'מאנים, שחרור של המדינות הנוצריות מדהדיכוי האיסלאמי, ופתיחת עידן של שנות שלום יחסיות ויציבות כלכלית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הסכם גוליסטן, ברוסית
  2. ^ ג'ון פרדריק באדליי, הכיבוש הרוסי של הקווקז, עמ' 90, באנגלית, ISBN 0700706348
  3. ^ נחתם ב-21 בפברואר 1828
  4. ^ ואלי (والي) - היה תוארו של מושל על מחוז גדול באימפריה העות'מאנית הנקרא "וילאית" כגון מחוז סוריה (הכולל גם את ארץ ישראל, ירדן ולבנון של ימינו) או מחוז מצרים, מושלים אלו היו תחת פיקוחו הישיר של "השער הנשגב"- הממשל המרכזי שבאיסטנבול. לרוב היו הואלים קצינים צבאיים בדרגת פאשה (פחה)
  5. ^ חכים - רופא מוסלמי
  6. ^ בסיפרו: "Asnad va Mukatabat-i Tarikh-i (Qajariya)‏", טהרן, 1366/1987, עמ' 7-8