הסכם האחוזים

ההסכם ובו חלוקת המדינות באחוזי השליטה

הסכם האחוזים היה הסכם לא רשמי וסודי בין ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, לבין מנהיג ברית המועצות, יוסיף סטלין, שנדון במהלך ועידת מוסקבה (1944) באוקטובר 1944 במהלך מלחמת העולם השנייה. ההסכם קבע את חלוקת השליטה במדינות מזרח אירופה לפי אחוזים, וחילק אותן לתחומי השפעה.

הוא ידוע גם בשם "המסמך השובב", כינוי שטבע צ'רצ'יל עצמו, בשל חששותיו מתגובת ארצות הברית לכל עסקה עם גוונים אימפריאליסטיים כה חזקים, אם כי במציאות נועץ צ'רצ'יל בתחילה עם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, שנתן את הסכמתו. תוכן ההסכם פורסם לראשונה על ידי צ'רצ'יל ב-1953 בכרך האחרון של ספר זיכרונותיו. שגריר ארצות הברית בבריטניה, אברל הארימן, שהיה אמור לייצג את רוזוולט בפגישות אלה, לא נכח בדיון.

האסטרטגיה של צ'רצ'יל בים התיכון

במהלך מלחמת העולם השנייה, וינסטון צ'רצ'יל נעשה מודע באופן כואב לכך שבריטניה הוציאה כמעט את כל הונה על המלחמה והפכה תלויה כלכלית בתמיכה אמריקאית. הוא הכיר בכך שברית המועצות תסיים את המלחמה חזקה הרבה יותר משהייתה לפניה, בעוד שבריטניה תהיה חלשה יותר. מחשש שארצות הברית עלולה לחזור למדיניות בדלנית לאחר המלחמה, ולהשאיר את בריטניה, שנחלשה כלכלית, להתמודד לבדה מול ברית המועצות, הוא ביקש הסכם מקדים עם סטלין שעשוי היה לייצב את העולם שלאחר המלחמה ולקשור את הסובייטים בצורה שתתאים לאינטרסים הבריטיים.

בהקשר זה, צ'רצ'יל ביקש להשאיר את הים התיכון בתוך תחום ההשפעה הבריטי, והבהיר כי אינו רוצה שקומוניסטים יעלו לשלטון באיטליה, יוון ויוגוסלביה, שכן הוא האמין שממשלות קומוניסטיות במדינות אלו יאפשרו לברית המועצות להקים בסיסים אוויריים וימיים אשר יאיימו על הספנות הבריטית באזור. תעלת סואץ והים התיכון היו נתיבי שיט מרכזיים בין בריטניה למושבותיה באסיה, במיוחד הודו, יחד עם הדומיניונים של אוסטרליה וניו זילנד. זה היה גם הנתיב העיקרי שבו השתמשו מכליות כדי להעביר נפט מהמזרח התיכון לבריטניה. בגלל תעלת סואץ, צ'רצ'יל ופקידים בריטים אחרים התכוונו לשמור את מצרים בתחום ההשפעה הבריטי על ידי המשך הכיבוש הצבאי של מצרים שהחל ב-1882, שנתפס בבריטניה כקבוע. עבור צ'רצ'יל, שליטה בריטית בתעלת סואץ דרשה שליטה בריטית בים התיכון ובים סוף. אובדן שליטה באחד מהם יבטל את יתרון השליטה בתעלת סואץ. לפיכך, עבור צ'רצ'יל, היה קריטי להבטיח שמדינות כמו איטליה ויוון, יהיו בתחום ההשפעה הבריטי לאחר המלחמה. באופן לא נוח עבור צ'רצ'יל, במהלך המלחמה באיטליה, יוון ויוגוסלביה היו מפלגות קומוניסטיות גדולות מאוד וצומחות, ולוחמי ההתנגדות האנטי-נאציים היעילים ביותר במדינות אלו היו גם הם קומוניסטים.

צ'רצ'יל העריך את העובדה שברית המועצות במשך רוב המלחמה ניהלה את רוב הלחימה נגד גרמניה. במקביל, הוא דגל ב"אסטרטגיה ים תיכונית" אנגלו-אמריקאית כדי לתקוף את מה שנחשב ל"בטן הרכה" של מדינות הציר ולהתקדם למזרח אירופה, גם כדי לחסום את הצבא האדום מלהתקדם מערבה וגם על מנת לנצח במלחמה. "האסטרטגיה הים תיכונית" של צ'רצ'יל, בה תמך מסיבות פוליטיות יותר מאשר צבאיות, גרמה למתח רב עם האמריקאים, שהעדיפו להילחם ולהביס את הוורמאכט בצפון-מערב אירופה. המדיניות הבריטית אחרי יוני 1941 הייתה לתמוך בברית המועצות, שכן תבוסה סובייטית תשחרר את רוב הוורמאכט להילחם במערב. במקביל, צ'רצ'יל קיווה שהמלחמה תסתיים כשהצבא האדום פחות או יותר בגבולות ברית המועצות של 1941, כאשר בעלות הברית ישחררו את שאר אירופה. צ'רצ'יל, יחד עם מנהיגים בריטים אחרים, האמין שבריטניה אינה יכולה להרשות לעצמה אבדות כבדות בלחימה נגד הגרמנים, והעובדה שהצבא האדום ניהל את עיקר הלחימה, גרם לאבדות כבדות לגרמנים תוך שהוא סופג אבדות כבדות עוד יותר, הייתה מקור שקט עבורו.

"האסטרטגיה הים תיכונית" של צ'רצ'יל קבעה שבעלות הברית ישתלטו על צפון אפריקה, ולאחר מכן יפלשו לאיטליה, שתשמש בתורה בסיס לפלישה לבלקן. היא תוארה על ידי ההיסטוריון דייוויד קרלטון כאסטרטגיה המבוססת במידה רבה על האידאולוגיה האנטי-קומוניסטית של צ'רצ'יל, שכן הוא רצה למקם את צבאות בעלות הברית עמוק ככל האפשר במזרח אירופה כדי לחסום את הצבא האדום מלהתקדם מערבה. קרלטון ציין גם את הסתירה באסטרטגיה הגדולה של צ'רצ'יל שקראה לברית המועצות לנהל את עיקר הלחימה ולספוג את האבדות הכבדות ביותר, בעוד שבמקביל הוא הניח שבריטניה תוכל להתערב בבוא העת כדי לעצור את הצבא האדום מלהתקדם מערבה. קרלטון ציין שהצבא האדום אכן ניהל את רוב הלחימה, מה שאפשר לו גם להשתלט על רוב מזרח אירופה החל מ-1944.

מזרח אירופה

רקע

כמסקנה מה"אסטרטגיה הים תיכונית", צ'רצ'יל תמך בתוכניות לפדרציה של אוסטריה והונגריה לאחר המלחמה כדרך להגביל את ההשפעה הסובייטית במזרח אירופה, ותמך בחתימת הסכם נדיב עם ההונגרים. צ'רצ'יל נרתע במיוחד מהכרזת מלחמה על הונגריה, ועשה זאת רק אחרי לחץ סובייטי כבד. ב-1942 נחתמו אמנות על ידי הממשלות הגולות לפדרציה שלאחר המלחמה שתאחד את יוגוסלביה ויוון, ופדרציה נוספת שתאחד את פולין וצ'כוסלובקיה; צ'רצ'יל קיווה שהפדרציה האוסטרו-הונגרית המוצעת תשמש כחוליה למדינה-על מזרח אירופאית שתשתרע מהבלטי ועד הים התיכון שתמקם חלק ניכר ממזרח אירופה בתחום ההשפעה המערבי.

הונגריה

ראש ממשלת הונגריה מיקלוש קאלאי השתכנע ב-1943 שמדינות הציר עתידות להפסיד במלחמה, והאינטרס העיקרי שלו היה להבטיח שהונגריה תחתום על שביתת נשק עם בריטניה וארצות הברית לפני שהצבא האדום יגיע. לאורך שנת 1943, דיפלומטים הונגרים בטורקיה היו בקשר סודי עם דיפלומטים בריטיים ואמריקניים, והודיעו להם כי ממשלתם אינה מעוניינת להמשיך להילחם לצד גרמניה. ב-9 בספטמבר 1943, על סיפון יאכטה בים מרמרה סמוך לאיסטנבול, שגריר בריטניה לטורקיה, סר יו נצ'בול-הוג'נס חתם באופן חשאי על הסכם שביתת נשק עם הדיפלומט ההונגרי לאסלו ורש, לפיה הכוחות ההונגרים ייכנעו לכוחות הבריטיים והאמריקניים ברגע שיגיעו להונגריה; הסכם שביתת הנשק לא כלל הבהרה לגבי האם היא חלה גם על הכוחות הסובייטיים.

למרות שקאלאי דחה את שביתת הנשק כשהבין שהיא כוללת כניעה ללא תנאי, ב-10 בספטמבר אמר הקונסול ההונגרי באיסטנבול, דז'ה אוג'ווארי, לסר רונלד יו קמפבל, השגריר הבריטי בליסבון, כי ממשלתו תעמוד בתנאי ההסכם. הרצון של ממשלת הונגריה האולטרה-שמרנית, שנשלטה על ידי האריסטוקרטיה והאצולה, להגיע לבריטניה, עם ורש האנגלופיל שדיבר רבות על תקוותיו לקשרים הדוקים יותר בין הונגריה לבריטניה לאחר המלחמה, העלה תקוות שהונגריה תהיה בתחום ההשפעה הבריטית בעולם שלאחר המלחמה.

בולגריה

בולגריה, שהייתה בעלת ברית של גרמניה, קיבלה בתמורה שטחים שנכבשו מרומניה, יוון ויוגוסלביה בשנים 1940–1941. בדצמבר 1941 הכריז המלך בוריס השלישי, מלחמה על ארצות הברית ובריטניה, אך נמנע מלעשות כן ביחס לברית המועצות, בשל האהדה שחשו בולגרים רבים כלפי אחיהם הסלאבים. בנציבות המייעצת האירופאית, שהייתה אחראית על ניסוח הסכמי שביתת הנשק עם מדינות הציר, ברית המועצות לא לקחה חלק ביחס לבולגריה, בשל היעדר מלחמה רשמית בין המדינות, ואילו ארצות הברית לא גילתה עניין בחתימת הסכמים עם מדינות בעלות חשיבות נמוכה בבלקן. בהיעדר התייחסות מצד שתי המדינות, בריטניה לקחה על עצמה את האחריות להסכם הזה, ובעיני הבריטים לא הייתה היתכנות להכרזת מלחמה מצד ברית המועצות על המדינה. כל זה הוביל אותם להעריך שבולגריה תהיה חלק מתחום ההשפעה הבריטי אחרי המלחמה.

יוון ואיטליה

רצונו של צ'רצ'יל לשמר את המונרכיה ביוון ואיטליה, כדרך למנוע מהקומוניסטים לצבור כוח, יצרה מתיחות עם ארצות הברית שראתה בויטוריו אמנואלה השלישי מאיטליה וגאורגיוס השני מיוון גורמים בעלי השפעה רעה בשל תמיכתם במשטרים פאשיסטיים. בניגוד לצ'רצ'יל, שרצה לשמר לא רק את המונרכיה אלא גם גורמים פאשיסטיים כמו פייטרו באדוליו מאיטליה, רוזוולט היה פתוח להפיכת שתי המדינות לרפובליקות ותמך בעליית גורמים ליברלים ומהשמאל המתון לשלטון. בידיעה שהצבא האדום, שהיה באוקראינה, היה קרוב מאוד להיכנס לרומניה, נפגש שר החוץ הבריטי, אנתוני אידן עם פדור טרסוביץ' גוסב, שגריר ברית המועצות בבריטניה, בניסיון לשמור את יוון בתחום ההשפעה הבריטי תמורת רומניה שתישאר בהשפעת ברית המועצות.

לגבי יוון, נקבע במסמך בריטי פנימי כי "המדיניות ארוכת הטווח שלנו ביחס ליוון היא לשמר אותה בהשפעה בריטית... יוון בהשפעה סובייטית לא תואמת את המדיניות הבריטית במזרח הים התיכון." בידיעה שכוח ההתנגדות העיקרי ביוון היה קומוניסטי (חזית השחרור הלאומית), בריטניה תמכה בו כדי לרתק כוחות גרמניים למדינה, תוך שהיא מונעת ממנו לצבור כוח רב מדי.

יוגוסלביה

למרות שיוגוסלביה לא נראתה חשובה כמו איטליה ויוון בשל היעדר גישה ישירה שלה לנתיבי השיט החיוניים לבריטניה, החל מיוני 1944 לחץ צ'רצ'יל להקמת קואליציה בין הממשלה בראשות יוסיפ ברוז טיטו שהוקמה ב-1943 ולא זכתה לתמיכת המערב, לבין הממשלה הגולה בראשות המלך פטר השני. צ'רצ'יל קיווה שבסיועו של סטלין, טיטו יקבל את שלטונו של פטר השני, ובכך תובטח עמדתה של יוגוסלביה במידת מה בתחום ההשפעה של בריטניה.

פנייתו של צ'רצ'יל לרוזוולט

ב-4 במאי 1944 שאל צ'רצ'יל את אנתוני אידן שאלה רטורית: "האם אנחנו הולכים להסכים עם הקומוניזציה של הבלקן ואולי של איטליה?", צ'רצ'יל גם ענה כי בריטניה חייבת "להתנגד לעירוי ולפלישה הקומוניסטית". הניסיון לצבור השפעה בבלקן גרמה לגוסב, שגריר ברית המועצות בבריטניה, לשאול האם גם האמריקאים מעורבים. אידן הבטיח לו שהם יתמכו בחלוקת אזורי ההשפעה, אולם כששאל מחלקת המדינה סירבה בתוקף באמירה כי הדבר סותר את האמנה האטלנטית. לפי ההיסטוריון הבריטי דייוויד קרלטון, ב-31 במאי פנה צ'רצ'יל לרוזוולט וציין שההסדר המוצע חל רק בתנאי מלחמה, אך הוא לא התרשם. ב-11 ביוני קבע שהתוצאה תהיה "חלוקת הבלקן לתחומי השפעה למרות הכוונה המוצהרת להגביל לעניינים צבאיים". צ'רצ'יל דחק בו להסכים להסדר זמני של שלושה חודשים, וב-13 ביוני הוא הסכים, במה שהתברר כהחלטה בעלת חשיבות רבה.

תמונת המצב הצבאית

התקדמות הסובייטים

ב-22 ביוני 1944 פתח הצבא האדום במבצע בגרטיון, ובתוך 12 ימים השמיד את קבוצת הארמיות מרכז של הוורמאכט, בסדר גודל של 300 אלף לוחמים. התבוסה הגרמנית יצרה קרע בקו החזית, מה שאפשר לסובייטים להתקדם בקצב מהיר. ב-20 באוגוסט פתחו הסובייטים במתקפה נוספת לכיוון הבלקן וכבשו את רומניה, אשר שדות הנפט שבה היו חיוניים למאמץ המלחמתי של הגרמנים. למחרת כתב ביומנו לורד מורן, רופאו האישי של צ'רצ'יל כי "וינסטון לא מדבר על היטלר בימים אלה. הוא כל הזמן עוסק בסכנות הקומוניזם. בחלומותיו הצבא האדום משתלט על מדינות בזו אחר זו כמו סרטן. זה הפך לאובססיה, ונדמה שהוא חושב מעט על כל דבר אחר," ביחס לתגובתו של צ'רצ'יל לכיבוש רומניה על ידי ברית המועצות הוא כתב "אלוהים אדירים, הרוסים מתרחבים באירופה כמו גאות." למרות שהארמיות הגרמניות השישית והשמינית נלחמו ברומניה בעקשנות, הצבא הרומני קרס למראה ההתקפה הסובייטית. הסובייטים הצליחו לכתר את הארמייה השישית, וכל החיילים שב-18 הדיוויזיות שלה נכנעו או נהרגו, בשעה שהארמייה השמינית הצליחה לסגת חבולה להונגריה, תוך שהיא משתלטת על המעברים בקרפטים, בניסיון למנוע פלישה לתוך הונגריה.

ב-23 באוגוסט, המלך מיכאי הראשון ברומניה פיטר את ראש הממשלה הפרו גרמני, יון אנטונסקו, חתם על הסכם שביתת נשק עם ברית המועצות והכריז מלחמה על הונגריה וגרמניה. המלך קיווה שהחלפת הצדדים תאפשר לו לשמר את בית המלוכה. הוורמאכט, שאיבד 380 אלף חיילים במערכה ברומניה, מצא עצמו בעמדה בלתי אפשרית בבלקן.

צ'רצ'יל ראה בבלקן האזור האידיאלי למבצעים צבאיים. אחת התוכניות שלו הייתה נחיתה של בעלות הברית בחופי יוגוסלביה ותנועה צפונה דרך האלפים לאוסטריה, במטרה לשמר אחיזה במזרח אירופה גם לאחר המלחמה. קריסת הוורמאכט באזור גרמה לצ'רצ'יל לשוב לתוכניתו, אך היא דרשה התקדמות בצפון מזרח איטליה. ב-25 באוגוסט, הארמייה הבריטית השמינית פתחה במבצע אוליב, התקפה נגד הקו הגותי בצפון איטליה.

ההתנגדות הגרמנית העיקשת בקו, שניצלה היטב את פני השטח הטבעיים של צפון-מזרח איטליה, אשר נחתכו על ידי הרים ו-14 נהרות, גרמה לכך שהארמייה השמינית התקדמה הרבה יותר לאט ממה שקיוו, והובילה לגניזת התוכניות לכיבוש "שער לובליאנה". בספר "Triumph and Tragedy" ("ניצחון וטרגדיה"), האחרון בסדרת ספריו "ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה", תקף צ'רצ'יל את האמריקאים על "מבצע דרגון", הפלישה לדרום צרפת, לה התנגד. כביטוי למרירותו על התנגדות האמריקאים לאסטרטגיה הים תיכונית שלו, טען צ'רצ'יל שאם רק כוח האדם והמשאבים שהוקדשו למבצע דרגון היו זמינים לתוכניות להתקדם דרך "שער לובליאנה", אז בעלות הברית היו כובשות את וינה בשנת 1944 ובכך מונעות מהצבא האדום לכבוש את העיר בשנת 1945.

ב-2 בספטמבר 1944, בולגריה התנערה מהברית עם גרמניה והכריזה על נייטרליות. ב-5 בספטמבר 1944, ברית המועצות הכריזה מלחמה על בולגריה והצבא האדום חצה את הדנובה אל תוך בולגריה באותו היום. הבולגרים נכנעו מיד ובאותו יום בו פלשה ברית המועצות, בולגריה הכריזה מלחמה על גרמניה. ב-9 בספטמבר, חזית המולדת בהנהגת הקומוניסטים תפסה את השלטון בבולגריה וב-15 בספטמבר הצבא האדום נכנס לסופיה. הכיבוש הסובייטי של בולגריה הציב את הצבא האדום על גבולות יוגוסלביה, יוון וטורקיה, שכולן גבלו בנתיבי הים התיכון שצ'רצ'יל היה נחוש למנוע מהסובייטים לאחר המלחמה.

בוועידת קוויבק השנייה שנערכה בין רוזוולט וצ'רצ'יל בקוויבק סיטי בין ה-12 ל-16 בספטמבר, צ'רצ'יל ושאר המשלחת הבריטית הקדישו זמן רב לדיבור על בולגריה. במהלך אותה ועידה, רוזוולט דחה שוב את תוכניותיו של צ'רצ'יל למתקפה דרך "שער לובליאנה", באומרו שהבלקן לא היה הזירה המכרעת של המלחמה כפי שצ'רצ'יל טען שוב ושוב, וכי בעלות הברית צריכות להתמקד בצפון-מערב אירופה. בוועידה, פילדמרשל אלן ברוק, ראש המטה הכללי הקיסרי, נאלץ להודיע לצ'רצ'יל שהצבא הבריטי נמתח עד לנקודת השבר עקב האבדות שספג בלחימה בצפון–מערב אירופה, איטליה ובורמה, ורק כוח שלדי יהיה זמין לפעולות בבלקן. ברוק יעץ לצ'רצ'יל שתוכניותיו לכיבוש הבלקן על ידי הצבא הבריטי יחד עם הונגריה בלתי אפשריות לביצוע כרגע ללא השתתפות אמריקאית.

הבריטים היו מוטרדים מהאפשרות שסטלין יאפשר לשמר את "בולגריה הגדולה", עם השטחים שסיפחה מיוון ויוגוסלביה ב-1941. השטחים שסיפחה העניקו לבולגריה גישה לים האגאי, והדבר היה מאפשר לסובייטים להקים בסיסים בתואנה שבולגריה היא בעלת בריתם. חשש עמוק יותר של צ'רצ'יל נבע מהאפשרות שהסובייטים ינועו דרומה, ישחררו גם את יוון ויסייעו לקומוניסטים לעלות לשלטון במדינה.

מתוך ייאוש, שלח אידן מברק ב-21 בספטמבר לסר ארצ'יבלד קלארק קר, השגריר במוסקבה, וביקש ממנו לומר שהוא מקווה ש"הממשלה הסובייטית לא תמצא לנכון לשלוח חיילים רוסים לאף חלק מיוון אלא בהסכמה עם ממשלת הוד מלכותו". לאחר יומיים מורטי עצבים של המתנה לתשובה סובייטית, ב-23 בספטמבר, סגן שר החוץ, אנדריי וישינסקי, אמר לקלארק קר שהברית המועצות תכבד את הסכם אידן-גוסב ממאי 1944. מלבד יוון, צ'רצ'יל לחץ מאוד על בולגריה לחזור לגבולות שלפני 1941. צ'רצ'יל היה אדיש במיוחד לביטול הסכם קראיובה משנת 1940, אשר העניק לבולגרים את דרום דוברוג'ה על חשבון רומניה.

סתיו 1944

בעוד הסובייטים התקדמו לתוך בולגריה, הצבא האדום היה מעורב גם בלחימה עזה במעברי טרנסילבניה בהרי הקרפטים המובילים להונגריה, אך מעטים הטילו ספק בכך שזו רק שאלה של זמן עד שהסובייטים ייכנסו למישור ההונגרי. ב-21 בספטמבר 1944, הצבא האדום כבש את ארד, עיר בטרנסילבניה שנכבשה זמן קצר קודם לכן על ידי ההונגרים, ובבודפשט פרצה בהלה. ב-24 בספטמבר 1944, העוצר של הונגריה, האדמירל מיקלוש הורטי, החליט לפתוח בשיחות חשאיות להפסקת אש עם ברית המועצות, דבר שהתנגד לעשותו עד אז, ושלח מכתב לסטלין בטענה שטעה לגבי התקרית שהובילה את הונגריה להפוך ללוחמנית עם ברית המועצות ב-1941, וכעת קיבל את העובדה שהסובייטים לא הפציצו את העיר ההונגרית קושיצה.

כמו המלך מיכאי, האדמירל הורטי קיווה שחתירה להפסקת אש עשויה להציל את הונגריה ממשטר קומוניסטי, ויתרה מכך הוא רצה לשמור על חלק מטרנסילבניה שהונגריה קיבלה במסגרת תכתיב וינה מ-1940. ב-6 באוקטובר 1944, החל קרב דברצן כאשר הצבא האדום פרץ אל המישור ההונגרי. הצבא האדום כבש ואז איבד את דברצן, אם כי שלושת הקורפוסים הסובייטיים שהוקפו על ידי התקפת הנגד הגרמנית הצליחו להימלט. ההתקדמות הסובייטית לבודפשט נעצרה זמנית, אך ההנחה הייתה שהצבא האדום יחזור להתקדם.

במקביל להתקדמות הצבא האדום בבלקן וללחימתו בדרכו להונגריה, בעלות הברית המערביות מצאו עצמן במבוי סתום בחזית המערבית, כאשר תקוותיהם של גנרלים אנגלו-אמריקאים לסיים את המלחמה עד חג המולד נגוזו עקב התנגדותו העיקשת של הוורמאכט. האמונה הרווחת בקרב קצינים אנגלו-אמריקאים שמתקפת נורמנדי שיתקה את הוורמאכט במערב אירופה התבררה כשגויה, שכן במה שהיסטוריונים גרמנים מכנים "נס ספטמבר", הוורמאכט התאושש מהתבוסה בנורמנדי ועצרה את ההתקדמות של בעלות הברית במה שנודע כקרב על יער הירטגן.

כדי לקיים את התקדמותם, בעלות הברית נזקקו לנמל גדול קרוב יותר לקווי החזית שלהם מאשר שרבור ומרסיי. ככל שהן התקדמו עמוק יותר לתוך אירופה, קווי האספקה שלהן התארכו בעוד שקווי האספקה הגרמניים התקצרו, מה שנתן לוורמאכט יתרון בלחימה. למרות שהוורמאכט הזניח לאחר 1940 את "החומה המערבית" לאורך הגבול עם צרפת, בעיות לוגיסטיות עיכבו מאוד את התקדמות בעלות הברית, והחומה המערבית שהופעלה מחדש בחופזה התבררה כקו הגנה משמעותי שעיכב את כניסת בעלות הברית לחבל הריין. אפילו הארמייה השלישית האמריקאית, בפיקודו של הגנרל התוקפני ג'ורג' פטון, האטה את התקדמותה בלוריין עד אוקטובר.

הבריטים כבשו את אנטוורפן, הנמל השלישי בגודלו באירופה, ב-5 בספטמבר 1944, אך אנטוורפן הייתה חסרת תועלת לבעלות הברית כל עוד הגרמנים החזיקו בשפך נהר הסכלדה, שחיבר את העיר לים הצפוני. החלטתו של הפילדמרשל ברנרד מונטגומרי להתמקד במבצע מרקט גארדן, בניסיון לעקוף את החומה המערבית, שהסתיים בתבוסת הצנחנים האנגלו-פולנים בקרב ארנהם, במקום לטהר את הסכלדה, אפשרה לכוחות גרמניים להתבצר ולמנוע מבעלות הברית להשתמש באנטוורפן. הגרמנים מיקשו את הסכלדה, מה שחייב ספינות שולות מוקשים כדי להסיר את האיום, מה שבתורו חייב את סילוק הכוחות הגרמניים שכבשו את גדות הנהר. כתוצאה מכך, כוח קנדי ברובו נאלץ להילחם בקרב הקשה והעקוב מדם על הסכלדה באוקטובר-נובמבר 1944. כל עוד אנטוורפן נותרה סגורה בפני בעלות הברית, לא הייתה אפשרות לבעלות הברית לבצע התקדמות משמעותית לתוך גרמניה בסתיו 1944. רק ב-28 בנובמבר 1944, לאחר שטיהרו את הסכלדה, יכלו בעלות הברית להתחיל להשתמש באנטוורפן. זה בתורו הציב את סטלין במצב נוח יחסית בכל הנוגע לכוח המיקוח עם בעלות הברית.

עם התקדמות הצבא האדום עמוק לתוך הבלקן, היטלר הגיע למסקנה שאי אפשר עוד להחזיק ביוון והורה לכוחותיו לסגת מיוון ולהיכנס ליוגוסלביה לפני שינותקו מקווי האספקה. ב-4 באוקטובר 1944, החזית האוקראינית השלישית בפיקודו של מרשל פיודור טולבוחין יחד עם הפרטיזנים היוגוסלבים כבשו את בלגרד. העובדה שהסובייטים לא המשיכו מכיבוש בלגרד במתקפה אל הים האדריאטי, אלא פנו במעלה עמק הדנובה לעבר בודפשט, אפשרה לקבוצת ארמיות E הגרמנית בפיקודו של אלכסנדר להר לסגת מיוון בחופזה. ב-4 באוקטובר 1944, הקורפוס השלישי הבריטי בפיקודו של הגנרל רונלד סקובי נחת ביוון. ב-10 באוקטובר 1944, הגרמנים החלו בנסיגה. לאחר נסיגת הגרמנים מיוון ובמקביל לנחיתת הבריטים השתלטו הקומוניסטים על המדינה.

ב-15 באוקטובר 1944, חתם הורטי על הפסקת אש עם ברית המועצות, אך היטלר צפה את המהלך הזה ועשה הכנות לשמור על הונגריה כזירת קרב ללא קשר למה שחשבו ההונגרים. העובדה שהורטי התעקש שכבודו כקצין וג'נטלמן הונגרי מחייב אותו לומר להיטלר שהוא עומד לחתום על הפסקת אש עם הסובייטים בוודאי סיימה כל ספק במוחו של היטלר לגבי העתיד לקרות. באותו יום שבו חתם הורטי על הפסקת האש, כוחות גרמנים השתלטו על הונגריה, הדיחו את הורטי והטילו ממשלה חדשה בראשות פרנץ סאלאשי ממפלגת צלב החץ ההונגרית.

ההסכם

מדינה	אחוז ההשפעה הסובייטי	אחוז ההשפעה המערבי
	75% ← 80%	20% ← 25%
	10%	90%
	50% ← 80%	50% ← 20%
	90% ← 100%	10% ← 0%
	50%	50%

הפסגה בין בריטניה וברית המועצות במוסקבה, שהחלה ב-9 באוקטובר 1944, התקיימה בעיקר עקב סוגיית בולגריה, במיוחד האפשרות של "בולגריה גדולה" לאחר המלחמה בתחום ההשפעה הסובייטי, יחד עם האפשרות שכל הבלקן יחד עם הונגריה עלולים להיכבש על ידי הצבא האדום. רוזוולט, לאחר שהתעלם במכוון מהבלקן במשך רוב המלחמה, החל כעת לגלות עניין באזור. באוקטובר 1944, רוזוולט היה שקוע לחלוטין בקמפיין הבחירות שלו כאשר ביקש כהונה רביעית, מה שהפך את השתתפותו בפסגת מוסקבה לבלתי אפשרית כפי שהיה רוצה. במברק לסטלין ב-4 באוקטובר, רוזוולט הביע את צערו על כך שקמפיין הבחירות שלו מונע ממנו להשתתף, אך ש"במלחמה העולמית הזו אין ממש שאלה, פוליטית או צבאית, שבה ארצות הברית אינה מעוניינת". רוזוולט ביקש ששגריר ארצות הברית לברית המועצות, אברל הארימן, יורשה להשתתף בפסגה כמשקיף שלו, אך בקשה זו נדחתה בנימוס בטענה שהרימן יכול להשתתף רק כנציגו של רוזוולט.

וינסטון צ'רצ'יל הציע את ההסכם, לפיו בריטניה וברית המועצות הסכימו לחלק את אירופה לתחומי השפעה, כאשר מדינה אחת בעלת "עליונות" בתחום אחד, והמדינה האחרת בעלת "עליונות" בתחום אחר. לפחות חלק מהסיבה להסכם היה שצ'רצ'יל עדיין טיפח תקוות שהבריטים יוכלו לנחות ביוגוסלביה ולהתקדם דרך לובליאנה, מה שידרוש שיתוף פעולה עם הצבא האדום שכבר נכנס למדינה. יתרה מכך, רצונו של צ'רצ'יל למנוע מחזית השחרור הלאומית (EAM) הקומוניסטית לעלות לשלטון גרם לו לרצות לשכנע את סטלין, שתמיכתו ב-EAM הייתה בעיקר רטורית עד כה, לנטוש את הארגון מכיוון שלא רצה שחילוקי דעות לגבי יוון יהפכו לסיבה להתנגשות אינטרסים אנגלו-סובייטית בבלקן. בתמליל הבריטי של השיחות, חששו העיקרי של צ'רצ'יל היה שהסיכוי הממשמש ובא למלחמת אזרחים ביוון עלול להיות הגורם למלחמה אנגלו-סובייטית כאשר הסובייטים תומכים ב-EAM והבריטים תומכים במונרכיה.

לאחר שדנו בפולין, צ'רצ'יל אמר לסטלין שרומניה היא "עניין רוסי מאוד" והפסקת האש הסובייטית–רומנית הייתה "סבירה והראתה הרבה מדינאות לטובת השלום הכללי בעתיד". צ'רצ'יל הצהיר אז ש"בריטניה חייבת להיות הכוח המוביל בים התיכון", מה שמחייב שיוון תהיה בתחום ההשפעה הבריטי. סטלין הביע אהדה מסוימת לבריטים שלאורך רוב מלחמת העולם השנייה לא יכלו להשתמש בים התיכון בגלל סכנת התקפות ימיות ואוויריות מצד כוחות הציר שבסיסם באיטליה, מה שאילץ את הבריטים לספק את כוחותיהם במצרים דרך המסלול הארוך סביב כף התקווה הטובה. עד מהרה הושג הסכמה בקשר ליוון ורומניה, אך בולגריה, יוגוסלביה והונגריה התבררו כקשות יותר.

על פי תיאורו של צ'רצ'יל את האירוע, צ'רצ'יל הציע שלברית המועצות תהיה השפעה של 90 אחוז ברומניה ו-75 אחוז בבולגריה; לבריטניה תהיה השפעה של 90 אחוז ביוון; ויהיה להם 50 אחוז כל אחד בהונגריה וביוגוסלביה. צ'רצ'יל כתב זאת על פיסת נייר שהוא דחף לסטלין, שסימן אותה והחזיר אותה. תוצאת הדיונים הללו הייתה שאחוזי ההשפעה הסובייטית בבולגריה, ובאופן משמעותי יותר, בהונגריה תוקנו ל-80 אחוז ורומניה ל-100 אחוז. צ'רצ'יל כינה זאת "מסמך שובב".

נושאים אחרים שנדונו בפסגה

לאחר שדנו בבלקן, צ'רצ'יל וסטלין פנו לעסוק בארגון האומות המאוחדות המוצע, וצ'רצ'יל הסכים לדרישתו של סטלין שלמעצמות הגדולות תהיה זכות וטו על סכסוכים טריטוריאליים הקשורים אליהן, ונתן כדוגמה כיצד סין, בתמיכת ארצות הברית, תובעת את החזרת הונג קונג לאחר המלחמה, מה שצ'רצ'יל ראה כבקשה מקוממת. מכיוון שארצות הברית סירבה להכיר בהישגים הטריטוריאליים הסובייטיים של 1939–1940, המסר של צ'רצ'יל היה ברור, כלומר שבריטניה תתמוך בברית המועצות בחזרה לגבולות 1941 בתמורה לתמיכה הסובייטית בבריטניה לכבוש מחדש את מושבותיה האסיאתיות שאבדו ליפן, דבר שארצות הברית התנגדה לו. צ'רצ'יל כעס על תמיכתה של ארצות הברית בטענתה של סין להיות מעצמה גדולה וניסה להבטיח תמיכה סובייטית נגד הקמפיין הסיני-אמריקאי למען כוח גדול יותר לסין. ברגע שהנושא חזר לבלקן, סטלין התנגד לדרישה הבריטית להשפעה בבולגריה, ועד מהרה התברר שהמכשול האמיתי הוא טורקיה.

בהתאם, לתמליל הבריטי, סטלין צוטט כאומר: "אם בריטניה מתעניינת בים התיכון, אז רוסיה מתעניינת באותה מידה בים השחור". סטלין טען כי אמנת מונטרה משנת 1936, שקבעה את המדיניות בבוספורוס ובדרדנלים, הייתה מוטה נגד ברית המועצות ויש צורך לשנותה. סטלין טען שאם לבריטניה יש את הזכות לשלוט בתעלת סואץ ללא קשר למה שחשים תושבי מצרים, וכמו כן לארצות הברית יש את הזכות לשלוט בתעלת פנמה ללא קשר למה שחשים תושבי פנמה, אז גם לברית המועצות יש את הזכות לשלוט במצרי טורקיה ללא קשר למה שחשים תושבי טורקיה. למרות שצ'רצ'יל גילה אהדה לטענתו של סטלין שלברית המועצות יש "את הזכות והטענה המוסרית למעבר חופשי" דרך מיצרי טורקיה, הוא טען שיידרש "לחץ הדרגתי" כדי לשכנע את הטורקים לקבל זאת. צ'רצ'יל השיג הבטחה מסטלין שהצבא האדום לא ייכנס ליוון, ואז ביקש מסטלין "לרכך את הקומוניסטים באיטליה ולא לעורר אותם", ואמר שהוא רוצה לתת ל"דמוקרטיה טהורה" להחליט אם איטליה תישאר מונרכיה או תהפוך לרפובליקה. סטלין השיב ש"קשה להשפיע על הקומוניסטים האיטלקים. עמדתם של הקומוניסטים שונה במדינות שונות. זה תלוי במצבם הלאומי. אם ארקולי [מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של איטליה] היה במוסקבה, מרשל סטלין יכול היה להשפיע עליו. אבל הוא היה באיטליה, שם הנסיבות היו שונות. הוא יכול היה לשלוח את מרשל סטלין לעזאזל. ארקולי יכול היה לומר שהוא איטלקי ולומר למרשל סטלין לדאוג לענייניו שלו... עם זאת, ארקולי היה אדם חכם, לא קיצוני, ולא יתחיל הרפתקה באיטליה."

הרימן לא השתתף בפסגת צ'רצ'יל-סטלין במוסקבה, אך הוא עשה כמיטב יכולתו לעדכן את רוזוולט במה שנדון, אם כי יש לציין שהוא מעולם לא הזכיר דבר על אחוזים. המידע שהרימן סיפק לחברו מילדות רוזוולט על הפסגה האנגלו-סובייטית היה מדויק בדרך כלל, אם כי הוא לא ידע על רבות משיחות צ'רצ'יל-סטלין. למשך מספר חודשים לאחר מכן, רוזוולט לא ידע את מלוא תוכן הפסגה במוסקבה והסכם האחוזים.

המחלוקת לגבי בולגריה

אחרי שדנו באיטליה, השיח שוב פנה לעסוק בבולגריה, שסטלין טען שהקומוניסטים הבולגרים מרוסנים על ידי הצבא האדום. סטלין טען שהסובייטים לא מתכוונים להשתמש בבולגריה כבסיס לאיום על טורקיה, והתנגד לכל השפעה בריטית במדינה, מה שהוביל את אידן להשיב שבריטניה זכאית ל"נתח קטן" לאחר שהייתה במלחמה עם בולגריה במשך שלוש שנים. בולגריה התבררה כקושי העיקרי במהלך הפגישה ב-10 באוקטובר בין אידן למולוטוב, כאשר אידן האשים את הבולגרים ביחס רע לקצינים בריטים בתראקיה היוונית ורצה שברית המועצות תורה להם להתייחס לקצינים בריטים בכבוד, מה שהוביל את מולוטוב לומר שהסובייטים "הבטיחו לא להתערב בענייני הפנים של יוון". הפסקות האש שברית המועצות חתמה זה עתה עם רומניה ופינלנד העניקו סמכות לוועדת הביקורת של בעלות הברית (ACC) שאמורה לפעול "תחת ההנחיה והפקודות הכלליות" של הפיקוד העליון הסובייטי, ובפועל נתנה לסובייטים את זכות ההכרעה באותן אומות.

הטיוטה האמריקאית להפסקת האש עם בולגריה קבעה שה-ACC לבולגריה תהיה אחראית בפני ממשלות "שלוש הגדולות", ושבריטניה הסכימה לקבל. מולוטוב רצה שאידן ינטוש את התמיכה הבריטית בטיוטה האמריקאית, ויקבל את הטיוטה הסובייטית, שהייתה כמעט זהה להפסקות האש הפיניות והרומניות. אידן סירב לוותר, מה שגרם למולוטוב לזעום ולומר שבולגריה גובלת בים השחור, ואם הסובייטים מוכנים לקבל שלבריטניה יש אינטרסים מיוחדים בים התיכון, אז גם לברית המועצות יש אינטרסים מיוחדים בים השחור. בשלב מסוים, מולוטוב רמז שברית המועצות מוכנה לקבל את חלוקת יוגוסלביה כאשר בריטניה תיקח את חוף הים האדריאטי וברית המועצות את פנים הארץ, בתנאי שהבריטים יוותרו על בולגריה. ב-11 באוקטובר, מולוטוב הציע לאידן 20% השפעה בבולגריה והפסקת אש מתוקנת שקבעה שה-ACC בבולגריה תפעל על פי פקודות הפיקוד העליון הסובייטי אך עם "השתתפות" של ממשלות בריטניה ואמריקה. אידן הסכים לטיוטה של מולוטוב, והסכים גם שהפסקת האש עם הונגריה כאשר תיחתם תהיה זהה להפסקת האש הבולגרית.

העמדה האמריקאית

במברק ששלח לרוזוולט ב-11 באוקטובר, כתב צ'רצ'יל:

”סטלין ואני צריכים לנסות להגיע להבנה משותפת לגבי הבלקן, כדי שנוכל למנוע מלחמת אזרחים שתפרוץ במספר מדינות, שבהן כנראה אתה ואני נהיה באהדה לצד אחד ודוד יוסף [סטלין] לצד השני. אעדכן אותך בכל זה, ושום דבר לא ייושב מלבד הסכמים ראשוניים בין בריטניה לרוסיה, בכפוף לדיון נוסף איתך. על בסיס זה אני בטוח שלא אכפת לך שננסה לקיים פגישה מלאה לסיעור מוחות עם הרוסים”

באותו יום שלח צ'רצ'יל מכתב לסטלין ובו אמר שלבריטניה יש קשרים מיוחדים לפטר השני מיוגוסלביה ועם גאורגיוס השני מיוון, מה שהפך את השבתם לכיסאותיהם לעניין של כבוד בריטי, אם כי הוא גם הצהיר שהוא מאמין שעמי הבלקן זכאים לבחור בכל צורה של מערכת פוליטית שירצו מלבד פשיזם. צ'רצ'יל הצהיר שהאחוזים הם רק "שיטה שבאמצעותה במחשבותינו נוכל לראות כמה אנחנו קרובים זה לזה" ולמצוא אמצעי להתקרב. בפני קבינט המלחמה עם שובו ללונדון ב-12 באוקטובר, צ'רצ'יל הצהיר שההסכם הוא "רק מדריך ביניים לעתיד המלחמה המיידי...".

צ'רצ'יל טען שוויתור על רומניה היה צודק מכיוון שאנטונסקו בחר להשתתף במבצע ברברוסה ביוני 1941. למרות שאידן השיג ממולוטוב התחייבות שהבולגרים ייסוגו מחלקי יוגוסלביה ויוון שכבשו, בעיית תחומי ההשפעה בבולגריה והפסקת האש הבולגרית לא נעלמה. האמריקאים גילו כעת עניין בבולגריה, ומזכיר המדינה קורדל הול התעקש על נוסח הסכם הפסקת אש שיעניק למשלחת האמריקאית ב-ACC המפקחת על בולגריה זכות שווה עם המשלחת הסובייטית. למרות ששגריר ארצות הברית בבריטניה, ג'ון גילברט ויננט, הפסיד בהצבעה בפגישה של הוועדה המייעצת האירופית ב-21 באוקטובר 1944 לגבי נוסח הפסקת האש הבולגרית, הוא גם הצהיר שזה לא סופי וארצות הברית מוכנה לפתוח מחדש את השאלה בפגישה הבאה של הוועדה המייעצת האירופית.

אחרית דבר

כפי שצ'רצ'יל ראה זאת, ההסכם היה הישג לבריטניה שכן ה-EAM כבר שלטה ברוב יוון, שסטלין הסכים לקבל כנמצאת בתחום ההשפעה הבריטי, בעוד שבתמורה בריטניה הכירה בבולגריה ורומניה, שכבר היו כבושות על ידי הצבא האדום, כנמצאות בתחום ההשפעה הסובייטי. מנקודת המבט הבריטית, העובדה שיוון נמצאת בתחום ההשפעה הבריטי סתמה את הגולל על כל אפשרות שה-EAM תעלה לשלטון ואז תאפשר לברית המועצות להקים בסיסים ביוון, שעבור צ'רצ'יל מפאת מיקומה הייתה חשובה בהרבה משאר הבלקן. העובדה שרוזוולט לא חלק את התלהבותו של צ'רצ'יל להשיב את המלך גאורגיוס השני כמלך יוון הייתה גורם מכריע בהגעתו להסכם משלו עם סטלין והדרת האמריקאים. צ'רצ'יל חשש שאם רוזוולט ייכלל בשיחות על עתידה של יוון, אז האמריקאים עלולים לצדד בסובייטים ולהסכים להכיר ב-EAM כממשלה הלגיטימית.

במהלך אירועי דצמבר באתונה, רוזוולט פרסם הצהרה שבה הביע מורת רוח מהלחימה הבריטית ב-EAM, ובפרט הצהיר שהוא מזועזע מהאופן שבו הבריטים גייסו בגלוי את גדודי הביטחון ששירתו בנאמנות את גרמניה הנאצית כדי להילחם איתם נגד EAM. כמו כן, סיקור התקשורת האמריקאית של האירועים היה עוין באופן גורף כלפי הבריטים. בתגובה לטענות האמריקאיות שבריטניה מפעילה "פוליטיקת כוח" ביוון, צ'רצ'יל השיב בנאום: "מהי פוליטיקת כוח?... האם זה שיהיה לך צי גדול פי שניים מכל צי אחר בעולם, האם זה שיהיה לך חיל האוויר הגדול בעולם, עם בסיסים בכל חלק של העולם, האם זה שיהיה לך את כל הזהב בעולם? אם כן, אנחנו בהחלט לא אשמים בעבירות האלה, אני מצטער לומר. אלו מותרות שחלפו מאיתנו".

התייחסותו המאוחרת של צ'רצ'יל

סטלין, רוזוולט וצ'רצ'יל בוועידת יאלטה

צ'רצ'יל, שעדיין חש מרירות מהביקורת האמריקאית על מדיניותו באירועי דצמבר, הציג בספרו "ניצחון וטרגדיה" את הכרזת דוקטרינת טרומן ב-1947 כהכרה אמריקאית מאוחרת בצדקת מדיניותו היוונית, וכתב כיצד אירועים מאוחרים יותר "הצדיקו לחלוטין" את פעולותיו. צ'רצ'יל הציב זה לצד זה את הצהרתו של ממלא מקום מזכיר המדינה דין אצ'יסון ב-1947 בפני הסנאט כי ניצחון הקומוניסטים היוונים במלחמת האזרחים ביוון יהיה "מסוכן" לארצות הברית. אחת הסיבות לכך שצ'רצ'יל חשף את הסכם האחוזים ב"ניצחון וטרגדיה" הייתה להציג עצמו כמדינאי בעל חזון שחתם בתבונה על הסכם האחוזים כדי למנוע מברית המועצות לתמוך ב-EAM.

בוועידת יאלטה, רוזוולט הציע שהנושאים שהועלו בהסכם האחוזים יוכרעו על ידי ארגון האומות המאוחדות החדש. סטלין נדהם מכיוון שרצה תחום השפעה סובייטי במזרח אירופה. לדברי מלווין לפלר, צ'רצ'יל "ביקש לחזור בו" מהסכם האחוזים עם סיום מלחמת העולם והבטחת יוון. זה היה המקרה במיוחד מכיוון שצ'רצ'יל ורוזוולט שמרו על דיסקרטיות כה חמורה סביב ההסכם עד כדי כך שיורשיהם בתפקיד לא היו מודעים לו. סטלין, בינתיים, האמין בתחילה שההסכם הסודי חשוב יותר מהעסקה הפומבית ביאלטה, מה שהוביל לתפיסתו של בגידה ולדחיפות גוברת מצדו להבטיח ממשלות ידידותיות בגבול ברית המועצות.

ספריו של צ'רצ'יל "מלחמת העולם השנייה" נכתבו במידה רבה כדי להשפיע על ההווה כמו גם כדי להבין את העבר. בשנות ה-50, צ'רצ'יל היה אובססיבי לאפשרות של מלחמה גרעינית, ורצה מאוד למצוא דרך לנטרל את המלחמה הקרה לפני שתתפתח למלחמת עולם שלישית, שלתפיסתו עשויה להיות סוף האנושות. נושא מרכזי בכרכים המאוחרים יותר בסדרת "היסטוריה של מלחמת העולם השנייה" היה שניתן להגיע להבנה עם ברית המועצות. בהתחשב בדאגות אלו, צ'רצ'יל הציג את הסכם האחוזים כניצחון המדינאות, עם המסקנה הברורה שזה הפתרון למלחמה הקרה כאשר המעצמות המערביות וברית המועצות מסכימות לכבד את תחומי ההשפעה זו של זו. בראיון ב-1956 אמר צ'רצ'יל: "סטלין מעולם לא הפר את מילתו לי. הסכמנו על הבלקן. אמרתי שהוא יכול לקבל את רומניה ובולגריה, והוא אמר שאנחנו יכולים לקבל את יוון... כשנכנסנו ב-1944 סטלין לא התערב".

כל המדינות שהוזכרו בהסכם האחוזים נפלו תחת שליטה קומוניסטית למעט יוון, שם הקומוניסטים הפסידו במלחמת האזרחים. לאחר הקרע בין טיטו לסטלין ב-1948, יוגוסלביה, שנחשבה כנמצאת בתחום ההשפעה הסובייטי, הפכה לנייטרלית. בולגריה, רומניה והונגריה נותרו בתחום ההשפעה הסובייטי אחרי 1945. אחרי 1956, הונגריה תחת יאנוש קאדאר נשארה נאמנה למוסקבה בכל הנוגע לענייני חוץ, אך הנהיגה רפורמות משמעותיות בתחום הפנים שכונו "קומוניזם של גולאש". רומניה תחת גאורגה גאורגיו-דז' הייתה נאמנה לברית המועצות בתחילה, אך החלה לגלות סימני עצמאות מ-1959 ואילך כאשר גאורגיו-דז' דחה תוכניות כלכליות סובייטיות מסוימות.

הנטייה הרומנית להתרחק מתחום ההשפעה הסובייטי גברה תחת ניקולאה צ'אושסקו, שכונן יחסים דיפלומטיים עם מערב גרמניה ב-1967, מתח ביקורת פומבית על הפלישות הסובייטיות לצ'כוסלובקיה ב-1968 ולאפגניסטן ב-1979, וב-1971 ביקר בסין, שנלחמה שנתיים קודם לכן עם ברית המועצות, כדי לשבח את מאו דזה-דונג כמודל לחיקוי עבור רומניה. הנטייה הרומנית לשבח את סין, שאיימה על ברית המועצות על הנהגת העולם הקומוניסטי, נתפסה באופן נרחב הן בבית והן בחו"ל כאנטי-סובייטית.

לקריאה נוספת

• Albert Resis, The Churchill-Stalin Secret "Percentages" Agreement on the Balkans, Moscow, October 1944, אוניברסיטת אוקספורד‏, JSTOR 1862322

קישורים חיצוניים

• The division of Europe, according to Winston Churchill and Joseph Stalin (1944)
• Geoffrey Roberts, Beware Greek Gifts: The Churchill-Stalin «Percentages» Agreement of October 1944
• Excerpt from the book STALIN