הסכם זוהאב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גבולות האימפריה העות'מאנית לאחר חתימת ההסכם

הסכם זוהאב, המכונה גם הסכם קסר-י שירין, נחתם ב-17 במאי 1639 בין האימפריה העות'מאנית לאימפריה הספווית.

ההסכם נחתם בין הסולטאן מוראט הרביעי לשאה הפרסי ספי הראשון (אנ').
חתימת ההסכם הביאה לסיומה של מלחמה בין שתי האימפריות שהחלה בשנת 1623 ואשר הייתה האחרונה בשרשרת מעשי איבה הדדיים שנסבו על גבולות ואזורי שליטה במאבק ביניהן שנמשך כמעט 150 שנה.

על פי ההסכם התחלקו שטחי ההשפעה במערב אסיה ובקווקז בין שתי המעצמות. ארמניה, מזרח גאורגיה, דגסטאן ואזרבייג'ן נשארו בשליטת הפרסים, ואילו מערב גאורגיה, ומערב ארמניה נותרו תחת שליטה עות'מאנית. בנוסף לכך נותרו כל שטחי מסופוטמיה, כולל בגדאד, בידי העות'מאנים.

למרות ההסכם, מחלוקות על גבולות בין הפרסים לעות'מאנים נמשכו גם לאורך השנים הבאות, ובמהלכן ועד לשנת 1918 נחתמו ביניהן 18 הסכמים נוספים לשם הסדרתן.

הסדרת וסימון הגבולות בין האימפריות החלו בפועל רק במאה ה-19 תוך השלמת קווי הגבול המדויקים בין המדינות המודרניות איראן, טורקיה ועיראק לאחר התבוסה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה.