הסכם טרואה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

הסכם טרואה (או חוזה טרואה) שנחתם ב- 21 במאי 1420 בין הנרי החמישי, מלך אנגליה לבין שארל השישי, מלך צרפת מסמן את שיא עליונותה של אנגליה במלחמת מאה השנה.

על פי הסכם זה, שנחתם בקתדרלת טרואה בצרפת, הוכר הנרי החמישי כיורש העצר החוקי של ממלכת צרפת והיה אמור לרשת את הכתר אחרי מותו של שארל השישי. בהסכם נקבע גם כי הנרי החמישי יישא לאישה את קתרין דה ולואה, בתם של שארל השישי ושל אשתו איזבו מבוואריה.

ההסכם נחתם אחרי קרב אז'נקור (25 באוקטובר 1415) שבו הנחיל הנרי החמישי מפלה ניצחת לצרפת. הוא שב לצרפת ב-1417 והטיל מצור על העיר רואן שבנורמנדיה, עד שתושביה שגוועו ברעב נכנעו לו. ב-1419 הוא התקדם אל עבר פריז, מה שגרם לכניעתה של צרפת ולחתימה על הסכם טרואה.

שארל השישי, שמאז 1392 סבל מהתקפי שיגעון חוזרים ונשנים, לא היה מסוגל לנהל משא ומתן. במקומו "ייצג" את צרפת במשא ומתן על הסכם טרואה פיליפ השלישי, דוכס בורגונדיה, שכרת ברית עם אנגליה. הוא עשה יד אחת עם הנרי החמישי כדי למנוע משארל (לימים שארל השביעי, מלך צרפת) את מילוי תפקידו כיורש עצר, בטענה שהיה מעורב ברצח ז'אן הראשון, דוכס בורגונדיה (10 בספטמבר 1419).

ב-1 בדצמבר 1420 נכנס הנרי החמישי לפריז והסכם טרואה אושר על ידי אספת המעמדות הצרפתית. שארל יורש העצר נמלט אל העיר בורז' שבמרכז צרפת ומשם ניהל את ההתנגדות לכיבוש האנגלי.

ב-31 באוגוסט 1422 מת הנרי החמישי, וב-21 באוקטובר של אותה שנה מת גם שארל השישי. בנו של הנרי החמישי, שהיה בן עשרה חודשים בלבד, הוכרז למלך צרפת ואנגליה בשם הנרי השישי, אך ג'ון הראשון, דוכס בדפורד, אחיו של הנרי החמישי, שלט בצרפת כעוצר בשמו.

ב-1429 הטילו האנגלים מצור על העיר אורליאן. כאן הופיעה ז'אן ד'ארק שהובילה את ההתקפה הצרפתית על האנגלים וגרמה להתעוררות לאומית. ניצחונותיו של שארל יורש העצר, שהפך בינתיים לשארל השביעי, מלך צרפת, הפכו את הסכם טרואה לחסר משמעות לחלוטין. אולם, מלכי אנגליה המשיכו להחזיק בתואר "מלך צרפת" עד הסכם אמיין ב-1802.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]