הסכם מוסקבה (1920)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הסכם מוסקבהרוסית: Московский договор, Moskovskiy dogovor; בגאורגית: მოსკოვის ხელშეკრულება‏ מוֹסקוּבִיס חֵלשֵׁקרוּלֵבָּה) נחתם בין הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית והרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה במוסקבה ב-7 במאי 1920, ולפיו הוענקה לגאורגיה הכרה בעצמאותה בתמורה להתחייבות שלא יוענק מקלט גאורגי לכוחות עוינים לרוסיה הבולשביקית.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה בראשות המפלגה הגאורגית הסוציאל-דמוקרטית (מנשביקית) הכריזה על עצמאותה מרוסיה ב-26 במאי 1918. היא לא הוכרה באותה עת על ידי ממשלת רוסיה, אך המדינה הצליחה לזכות בהכרה דה פקטו ממצביאי הצבא הלבן וממדינות ההסכמה.

בעקבות ההפיכה הבולשביקית הכושלת בטביליסי וכישלון הניסיון של יחידות הצבא האדום לפלוש לגאורגיה בתחילת מאי 1920, הסכימה הממשלה הרוסית בראשות לנין לחתום על הסכם עם גאורגיה ולהכיר בעצמאותה דה יורה, בתנאי שהמנשביקים יתחייבו רשמית שלא להעניק מקלט על אדמת גאורגיה לכל כוח עוין לרוסיה הסובייטית. פוליטיקאים רבים בגאורגיה ובהם שר החוץ יבגני גֵגֵצ'קוּרִי (אנ') ראו בדרישה זו משום פגיעה בריבונותה של גאורגיה, ודחו אותה. עם זאת, ראש ממשלת גאורגיה נואה ז'ורדניה, במטרה להבטיח הכרה בינלאומית, הסכים לתנאים הרוסים. ההסכם נחתם על ידי גרִיגוֹל אוּרַטַדזֶה (אנ') מטעם גאורגיה ולב קראחין (אנ') מטעם רוסיה ב-7 במאי 1920 במוסקבה.

סעיפים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשני הפרקים הראשונים להסכם הכירה רוסיה ללא תנאי בעצמאותה של גאורגיה ומשכה ידיה מכל התערבות בענייניה הפנימיים.

פרק I:

מימוש הזכות שהוכרזה על ידי הרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה, של כל העמים להגדרה עצמית עד וכולל היפרדות מהמדינה בה היוותה חלק, רוסיה מכירה ללא סייג בעצמאותה ובריבונותה של המדינה הגאורגית ומתנזרת מרצון מריבונותה וזכויותיה ביחס לעם ולטריטוריה של גאורגיה.

פרק II:

בהתאם לעקרונות שנקבעו בפרק I לעיל של הסכם זה, מתחייבת רוסיה להימנע מכל סוג של התערבות בענייני גאורגיה[1].

גאורגיה, בתורה, התחייבה לפרק מנשקן את כל היחידות החמושות שהשתייכו לכל ארגון שהתיימר להוות איום על הממשלה הסובייטית, ולהעביר קבוצות אלו למוסקבה. בתוספות סודיות, שלא פורסמו בציבור, ויתרו המנשביקים אף יותר, ואפשרו למפלגה הבולשביקית לפעול בצורה חופשית בגאורגיה.

גאורגיה מתחייבת להכיר בזכות לקיומה החופשי של המפלגה הקומוניסטית... ובמיוחד בזכותה לפגישות חופשיות ולפרסום, כולל עיתונות[2].

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף האופוריה המנשביקית הקצרה בעקבות ההצלחה המדינית המוצהרת, גינתה דעת הקהל בגאורגיה את ההסכם כ"היטמעות נסתרת של גאורגיה ברוסיה", כפי שדווח על ידי הנציב הבריטי סר אוליבר וורדקופ[2]. הממשלה הייתה נתונה לביקורת חריפה מצד האופוזיציה על הוויתורים למוסקבה, ובייחוד מצד המפלגה הדמוקרטית הלאומית. אף על פי כן, היה ההסכם בעל תרומה לטווח קצר, על ידי כך שהוא עודד מדינות נוספות להכיר בגאורגיה ב-11 בינואר 1921[3].

הסכם מוסקבה לא פתר את הסכסוך בין רוסיה לגאורגיה, על אף ההכרה בעצמאותה של האחרונה, הרי שדיכוי הממשלה המנשביקית במדינה היה מכוון ומתוכנן[4], האמנה הייתה טקטיקת עיכוב מצד הבולשביקים[5], שבאותה עת התמקדו במלחמתם בפולין[6].

על פי ההסכם שחררה ממשלת גאורגיה את רוב הבולשביקים מהכלא, שעד מהרה הקימו את המפלגה הקומוניסטית של גאורגיה, ואשר בתיאום עם לשכת הקווקז של המפלגה הקומוניסטית הרוסית, החלו לנהל קמפיין גלוי נגד הממשלה הגאורגית, ובשל כך נעצרו מחדש על ידי שר הפנים נואה רמישווילי. מעצרם הוביל למחאת השגריר הרוסי בגאורגיה. הקונפליקט הזה, שלא נפתר מעולם, שימש בתעמולה הסובייטית נגד הממשלה המנשביקית, שהואשמה בהתעללות בקומוניסטים, חסמה את השיירות הסובייטיות לארמניה ותמכה במרד אנטי-סובייטי בצפון הקווקז. מאידך, האשימה גאורגיה את רוסיה כי היא מעוררת מהומות אנטי-ממשלתיות באזורים שונים במדינה, בעיקר בקרב מיעוטים אתניים כגון האבחזים והאוסטים ויוצרת תקריות גבול עם הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האזרית.

בפברואר 1921, לאחר תשעה חודשים של רגיעה שברירית, פתח הצבא האדום במתקפה נגד גאורגיה בתואנה של תמיכה באיכרים ובמרד הפועלים, ושם קץ לרפובליקה הדמוקרטית של גאורגיה קצרת הימים. המצב נותר על כנו במשך שבעת העשורים שלאחר מכן.

שנות ה-90 וה-2000[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל שגאורגיה התקדמה לכיוון עצמאות מברית המועצות, פנתה ממשלת גאורגיה בראשות זוויאד גמסחורדיה לנשיא רוסיה בוריס ילצין, ומסרה כי "המסגרת הלגיטימית היחידה" ליחסים בין שתי המדינות טמונה בהסכם 1920. רוסיה סירבה ובתגובה הכריזה גאורגיה על הכוחות הסובייטים בארצה ככוח כובש[7].

קווים מקבילים נמתחו בין היחסים של שתי המדינות בשנות ה-2000 לעומת היחסים בשנות ה-20. בתגובה לאינדיקציות מצד כמה דיפלומטים רוסים בכירים לפיהם מוסקבה רצתה לראות את גאורגיה כמדינה "ריבונית, נייטרלית וידידותית" ולא חברה בבריתות צבאיות כמו נאט"ו, אמר נשיא גאורגיה מיכאיל סאקשווילי ב-25 באוקטובר 2007 כי לא מדובר באופציה עבור גאורגיה משום ש"גאורגיה חתמה על הסכם נייטרליות עם רוסיה הבולשביקית ב-1920 ואחרי שישה חודשים נכבשה"[8].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ א. ביכמן, המכה הארוכה: הדיפלומטיה הסובייטית מלנין ועד גורבצ'וב, 1991, עמ' 165, ISBN 0-88738-360-2
  2. ^ 2.0 2.1 ד.מ. לאנג, היסטוריה מודרנית של גאורגיה, לונדון: ווינפילד וניקולסון, 1962, עמ' 226
  3. ^ פיטר סקינר, גאורגיה: הארץ שמאחורי הקווקז, נריקלה, 2014, עמ' 469, ISBN 978-0-9914232-0-0
  4. ^ ג. אריקסון, המועצה הסובייטית העליונה: היסטוריה צבאית-פוליטית 1918–1941, 2001, עמ' 123, ISBN 0-7146-5178-8
  5. ^ מרטין סיקר, המזרח התיכון במאה העשרים, 2001, עמ' 124, ISBN 0-275-96893-6
  6. ^ ר. דבו, הישרדות והתבססות: מדיניות החוץ של רוסיה הסובייטית 1918–1921, 1992, עמ' 182, ISBN 0-7735-0828-7
  7. ^ טוריה מלחז, הכיבוש הסובייטי של גאורגיה ב-1921 מלחמת גאורגיה-רוסיה של 2008: ניתוח היסטורי כפרויקט זיכרון
  8. ^ סאקשווילי שולל את הניטרליות הגאורגית, civil.ge, ‏25 באוקטובר 2007