הסכמי מטיניון
 | |
| הוטל מטיניון בפריז בו נחתמו ההסכמים | |
| מטרה | מתווה עצמאות לקלדוניה החדשה |
|---|---|
| חותמים |
ז'אן-מארי טיבאו (צר') ז'אק לפלר (צר'). |
| מתווכים | כריסטיאן בלנק (צר') |
| מקום חתימה | הוטל מטיניון |
| תאריך יצירה |
26 ביוני 1988  |
| תאריך אשרור | 26 ביוני 1988 |
| שפות | צרפתית |
|
הסכם נומאה (צר') ← | |
  | |
הסכמי מטיניון (בצרפתית: Accords de Matignon), שנחתמו ב-1988, עוסקים במתן עצמאות לקולוניה הצרפתית קלדוניה החדשה והיו חלק משורה של הליכים מדיניים שנועדו לסיים את השליטה הצרפתית בקלדוניה החדשה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – האימפריה הקולוניאלית הצרפתית
תהליך ההתפשטות הקולוניאלית של צרפת בעולם החל כבר במאה ה-16 והגיע למזרח הרחוק במאה ה-19. ב-1853 הפכה קלדוניה החדשה לקולוניה צרפתית כחלק ממהלך נרחב יותר של צרפת, באותן שנים, לקולוניליזצייה של מקבץ איים בדרום האוקיינוס השקט ובהם איי פולינזיה הצרפתית, איי ונואטו וקלדוניה החדשה.
התרחבות האחיזה הצרפתית המזרח הרחוק המשיכה גם בשלהי המאה ה-19 כשהפכה שטחים בווייטנאם וקמבודיה לקולוניית הודו-סין הצרפתית.
החל מ-1864, שימשה קלדוניה החדשה כמושבת עונשין של צרפת כשבין היתר נשלחו לשם נאשמים משורות הקומונה הפריזאית.
בספטמבר 1984 הוקמה בקלדוניה החדשה תנועה הקוראת לעצמאות והינתקות מצרפת. הארגון, שקרא לעצמו "קאנאק וחזית השחרור הלאומית הסוציאליסטית" FLNKS (צר') ודרש להקים מדינה עצמאית בשם "קנקי".
פרשת חטיפת הז'נדרמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-22 באפריל 1988, במסגרת המחאה נגד השלטון הצרפתי באי, תקפו חברי "קאנאק וחזית השחרור הלאומית הסוציאליסטית" מחנה צבאי של הז'נדרמריה הצרפתית בקלדוניה החדשה, הרגו ארבעה ז'נדרמים ולקחו 27 ז'נדרמים כבני ערובה (צר'). מאוחר יותר לקחו כבני ערובה גם תובע ציבורי שנשלח לנהל משא ומתן, שבעה חברים ביחידת אחרת של צבא צרפת וקצין צבא סדיר.
ממשלת צרפת סירבה לנהל משא ומתן עם החוטפים ושלחה כוח קומנדו לשחרר את בני הערובה. ב-5 במאי 1988 פרץ כוח הקומנדו למקום בו התבצרו חברי תנועת השחרור. בפעולה שוחררו בני הערובה, נהרגו 19 מחברי תנועת השחרור ושניים מאנשי כוח הקומנדו[א]. שאר חברי תנועת השחרור שהחזיקו בבני הערובה ברחו לג'ונגלים של האי[1][2].
הסכמי מטיניון
[עריכת קוד מקור | עריכה]חתימת ההסכמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות פרשת בני הערובה וכדי לדון בדרישת הארגון המורד, התכנסה ב-1988 ועידה בחסות ראש ממשלת צרפת מישל רוקאר במעונו הרשמי, הוטל מטיניון שבפריז (ומכאן שמם של ההסכמים).
את צד התומכים בעצמאות ייצג ז'אן-מארי טיבאו (צר') ששימש באותה עת נשיא "חזית השחרור הלאומית הסוציאליסטית" של קלדוניה כשאת צד המתנגדים ייצג חבר הפרלמנט ז'אק לפלר (צר'). המתווך מטעם רוקאר היה כריסטיאן בלנק (צר') שסייע לקדם את ההסכמים.
תוכן ההסכמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי ההסכמים נקבעה תקופה של עשר שנים של פיתוח קלדוניה החדשה עם ערבויות כלכליות ומוסדיות לקהילת הקנאקים כשבתקופה זו מתחייבים תושבי קלדוניה לא להעלות את נושא העצמאות ושנושא העצמאות יידון רק לאחר 10 שנים מחתימת ההסכם.
בנוסף העניקו ההסכמים חנינה לחברי תנועת השחרור שהשתתפו בפרשת בני הערובה שהתרחשה מוקדם יותר באותה שנה ונתן להם חסינות מפגיעה בהם.
משאל העם על ההסכמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-6 בנובמבר 1988 התקיים משאל עם (רפרנדום) בקרב תושבי קלדוניה החדשה בשאלה "האם אתם מסכימים לאפשר לתושבי קלדוניה החדשה להצביע להגדרה עצמית בשנת 1998?".
כ-80% מהמצביאים תמכו בהסכמים אולם אחוז המצביעים מכלל הזכאים היה נמוך ועמד על כ-37% דבר שהצביע על התנגדות להסכם ולעצם קיום המשאל[5].
לאחר החתימה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רצח נציגי קלדוניה החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1989, כשנה לאחר אישור ההסכם במשאל העם, רצחו חברי תנועת השחרור המיליטאנטים, שהתנגדו להסכם, את נציגי התנועה שחתמו עליו, ז'אן-מארי טיבאו (צר') וייוואנה ייוואנה (Yeiwéné Yeiwéné)[6][7]. על אף רצח זה ההסכם בכללותו נשמר ולא נרשמו פעולות התנגדות משמעותיות לשלטון הצרפתי בעשר השנים הבאות.
הסכם נומאה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-5 במאי 1998, במלאת עשר שנים להסכמי מטיניון, נחתם "הסכם נומאה" (צר') שהיה המשך להסכמי מטיניון וראש ממשלת צרפת באותה עת, ליונל ז'וספן פרש עליו את חסותו.
ההסכם קבע תקופת מעבר נוספת של עשרים שנה עד להצבעה על העברת הריבונות ב-2018 כשבמהלך תקופה זו תהייה לתושבי קלדוניה החדשה אוטונומיה מוחלטת בכל תחומי החיים למעט תחומי הצבא, הביטחון, המשפט והפיננסים, שיישארו בסמכות צרפתית.
ב-8 בנובמבר 1998 נערך משאל עם נוסף על "הסכם נומאה" (אנ') וההסכם אושר על ידי 72% מהמצביעים[8].
משאלי המאה ה-21
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאה ה-21 המשיכו להתקיים במדינה משאלי עם בנוגע לרצון התושבים לעצמאות מלאה. כך למשל במשאל של 2018 תמך רוב של כ-56% בהישארות תחת שלטון צרפתי כשבמשאל של 2020 היו התוצאות דומות.
עמדות אלו של העם הביאו את ממשלת צרפת להעניק לקלדוניה החדשה מעמד מיוחד ושונה משאר המחוזות של צרפת מעבר לים והיא זוכה לאוטונומיה נרחבת ולממשל עצמי.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- The Pacific Solution - The Art of Peace in New Caledonia, by Makyo, Jean-Edouard Grésy, and Luca Casalanguida, Delcourt, 2021.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הסכם מטיניון, באתר האו"ם, 1988
- עשר שנים להסכם מטיניון, באתר enseignants.lumni.fr, 28 ביוני 1988 (בצרפתית)
- הסכמי מטיניון ונומאה, באתר lejdd.fr, 17 במאי 2024 (בצרפתית)
- פטריק רוז'ר, ההיסטוריה הסודית של הסכמי מטיניון, באתר לה מונד, 1 בנובמבר 2018 (בצרפתית)
- הסכמי מטיניון, באתר mncparis.fr (בצרפתית)
- הסכמי מטיניון, באתר ina.fr
תשדיר על הסכמי מטיניון, סרטון באתר יוטיוב, באתר "אנטנה 2", 28 בנובמבר 1984
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ צבא צרפת הואשם בכך שרוב חברי תנועת השחרור נרצחו לאחר שנכנעו
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ ז'אן גיארט, הדרמה בקלדוניה החדשה, באתר findarticles.com (בארכיון האינטרנט)
- ↑ פרשת בני הערובה בקלדוניה החדשה, באתר לה מונד, 3 ביוני 2011
- ↑ הסכמי מטיניון, באתר axl.cefan.ulaval.ca
- ↑ אנדרה לרנה, מפרשת בני הערובה להסכמי מטיניון, באתר herodote.net
- ↑ תוצאות ההצבעה על משאל העם שנערכו בנובמבר 1988, באתר conseil-constitutionnel.fr, 9 בנובמבר 1988
- ↑ ההתנקשות במנהיגי תנועת השחרור, באתר paperspast.natlib.govt.nz, 5 במאי 1989
- ↑ איום על הסכם מטיניון מזעזע את ממשלת צרפת, באתר paperspast.natlib.govt.nz, 6 במאי 1989
- ↑ תוצאות משאל העם השני בניו קלדוניה, באתר legifrance.gouv.fr, 10 בנובמבר 1998