הסכמי ציריך ולונדון
הסכמי ציריך ולונדון (ביוונית:Συμφωνίες Ζυρίχης–Λονδίνου, בטורקית:Zürih ve Londra Antlaşmaları, באנגלית:London and Zürich Agreements) היו הסכמים ששאפו לפתור את שאלת קפריסין על ידי הענקת עצמאות לאי על בסיס חוקה מוסכמת. אחרי שבסתיו 1958 הודיע הארכיבישוף מקאריוס השלישי שנמצא בגלות באתונה שהוא מוכן לשקול הכרזת עצמאות קפריסין כחלופה לאיחוד עם יוון ("אנוסיס") היסוד להבנות נבנה במפגש בציריך בין ראש ממשלת יוון, קונסטנדינוס קרמנליס וראש ממשלת טורקיה, אדנאן מנדרס. .[1] "הסכמי הברית והערבות בציריך" נחתמו ב-11 בפברואר 1959 בציריך, בעוד שב-19 בפברואר נחתם בלנקסטר האוס בלונדון הסכם לונדון בין טורקיה, יוון, הממלכה המאוחדת ומנהיגי הקפריסאים היוונים (הארכיבישוף מקאריוס) והטורקים (ד"ר פזיל קוצ'וק) קפריסין הייתה אמורה להכריז עצמאות ב-16 באוגוסט 1960. אחרי כישלון הסכם ב-1963, בשנת 1974 ארגנה הכת הצבאית ביוון הפיכה שהדיחה את הארכיבישוף מקאריוס מתוך כוונה לאחד את האי עם יוון וגררה כיבוש צפון קפריסין על ידי צבא טורקיה. ממשלת קפריסין באזור המאוכלס בעיקר על ידי היוונים דבקה עדיין בחוקת 1960, אולם בינתיים תחת הכיבוש הצבאי הטורקי בשנת 1983 האזור הצפוני הכריז על הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין.
הסכמי הברית והערבות בציריך[עריכת קוד מקור | עריכה]
הסכם הערבות נועד לשמור במסגרת מדינה קפריסאית עצמאית אחת על דו הקיום בשלום (bi-communal consociational state) בין שתי הקהילות האתניות הגדולות של קפריסין, היוונית שהיוותה 82% מהאוכלוסייה והקהילה הטורקית שהיוותה 18% מהאוכלוסייה. קפריסין, והמעצמות הערבות - הממלכה המאוחדת, יוון וטורקיה הבטיחו לאסור על איחוד קפריסין עם כל מדינה אחרת או על חלוקת האי. הסעיף 4 בהסכם הערבות ציין ש"במקרה שפעילות משופת או מוסכמת לא תהיה אפשרית, כל אחת מהמעצמות הערבות שומרת לעצמה את הזכות לפעול במטרה להחזיר את המצב לזה שנוצר על ידי הסכם זה". [2]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ R.Clogg 1991 עמ' 154-153
- ^ Treaty of Guarantee of Republic of Cyprus סעיף 4 באתר משרד החוץ היווני