הסכסוך בדרום הפיליפינים
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: כתוב בצורה לא ברורה ולא מלאה. רצוי להרחיב מוויקיפדיה האנגלית.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: כתוב בצורה לא ברורה ולא מלאה. רצוי להרחיב מוויקיפדיה האנגלית. | |
 |
יש לעדכן ערך זה.
| |
| יש לעדכן ערך זה. | |
 | ||||||
| תאריכי הסכסוך | 29 במרץ 1969 – מתמשך (55 שנים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | המרד בדרום הפיליפינים | |||||
| מקום | הפיליפינים (בעיקר במינדנאו) | |||||
| ||||||
|
100,000 הרוגים | ||||||
  | ||||||
הסכסוך בדרום הפיליפינים הוא סכסוך בדרום הפיליפינים, בעיקר באי מינדנאו, בין האוכלוסייה המורית-מוסלמית לשלטון המרכזי בפיליפינים ולאוכלוסייה הנוצרית המקומית, הנמשך, בצורות שונות, מאז מרץ 1968. סכסוכים דומים אירעו במהלך השליטה האמריקאית והספרדית באיים.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
האוכלוסייה המוסלמית בפיליפינים נוצרה על ידי סוחרים מוסלמים ממלזיה ואינדונזיה שראשוניהם הגיעו לאזור בתחילת המאה ה-14, כשהם מתיישבים באי הולו ומקיימים קשרי נישואין עם האליטה המקומית. האסלאם התפשט גם לדרום מינדנאו ולפיליפינים החלו להגיע מטיפים ואנשי דת מוסלמיים. כשהספרדים הגיעו לפיליפינים במאה ה-16, הם מצאו במאיים הדרומיים קהילה מוסלמית אותה הם כינו 'מורו', אותו שם בו כינו את המוסלמים בארצם, ויצאו למספר מלחמות בניסיון לנצר את האוכלוסייה המקומית.
בשנות ה-60 החלו להגיע לאזור מטיפים מוסלמים, בעיקר ממדינות המזרח התיכון, שגילו מעורבות בגורל בני המורו. המורו גם הוזמנו להשתתף בכנסים פאן-אסלאמיים והחלו להשתתף במצוות החג'. יחד עם כך יזמו מדינות ערב השקעות ניכרות במבני הדת ובתשתיות המקומיות, דבר שגרם להתחזקות הזהות המוסלמית של המורו וחיזוק קשריהם עם העולם המוסלמי. הקהילות המוסלמיות אינן הומוגניות ואינן חולקות שפה משותפת. בדרך כלל חיות הקבוצות המוסלמיות בנפרד זו מזו ומהרוב הלא מוסלמי, אך ישנן גם קהילות מעורבות.
לצד כך, נוצרים מהאיים הצפוניים של הפיליפינים החלו מהגרים לאזור, ובעקבות סלילת כבישים ובהדברת מחלות על ידי הממשלה, הפכו האיים למושכים עוד יותר עבור המתיישבים מהצפון. בסיום גל ההגירה נשארו המוסלמים רוב רק ב-5 מ-23 האזורים המסורתיים שלהם במינדנאו, סולו ופלאוואן.
הסכסוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-60 פרץ המתח להתנגשויות ובשנת 1969 הפכו ההתנגשויות לקבועות. עד סוף שנת 1971 אבדה השליטה הצבאית של הממשלה המרכזית בחלקים המוסלמיים של הפיליפינים כאשר הכנופיות הנוצריות והמוסלמיות נלחמות אלו באלו, כשהצבא הפיליפיני מתקשה להשליט סדר ולהפריד בין הניצים. המוסלמים הקימו את החזית הלאומית לשחרור בני המורו – MNLF. החזית התאמנה מחוץ לפיליפינים וקיבלה נשק וכלי-משחית מהמדינות המוסלמיות. היא הוקמה דווקא על ידי קומוניסט לשעבר שהעדיף להקים את החזית וכך לפרוש מהקומוניסטים משום שלפי דעתו לא העניקו הקומוניסטים חשיבות רבה מספיק לבעיית בני המורו.
החל מאמצע שנת 1972 המאבק בין המוסלמים לבין הנוצרים הסלים והפך למעשה למאבק של כוחות הממשלה והנוצרים נגד המוסלמים. החזית של בני המורו מנתה כמה אלפים (5,000–30,000), כאשר חלק מהלוחמים אינם קבועים. לא היה ברור מה היא האידאולוגיה של חזית בני המורו. במניפסט שלה דרשה התנועה את שחרור כל אדמות המורו, הקמת מדינה עצמאית של המורו שתנוהל על פי חוקי האסלאם, כאשר התושבים הבלתי מוסלמים יוכלו להישאר אך רק אם הם יוותרו על האזרחות הפיליפינית שלהם. נשיא הפיליפינים פרדיננד מרקוס הבין כי מדובר במאבק רציני ולכן נקט שיטה מורכבת של המקל והגזר המשלבת פיתוח כלכלי של האזורים המוסלמיים עם התקפות צבאיות על בני המורו ועם לוחמה פסיכולוגית כנגד המנהיגות של בני המורו.
נושא המאבק של בני המורו עלה לדיון בוועידת שרי החוץ של המדינות המוסלמיות. ערב הסעודית ולוב לחצו לפעול ולהגן על בני המורו, לעומת אינדונזיה ומלזיה שהתנגדו מתוך חשש שהמודעות האתנית תזרום אליהם ותפלג אותן.
לקראת ועידה נוספת של המדינות האסלאמיות ב-1974 הסכים מרקוס, שחשש מאמברגו נפט מצד מדינות ערב על מדינתו, להעניק לבני המורו אוטונומיה כשהריבונות הפיליפינית בדרום תישאר על כנה. דרישות דומות דרשו מדינות ערב. בשנת 1976 מרקוס הגיע למסקנה כי מי שקרוב ביותר לחזית המורו הוא נשיא לוב מועמר קדאפי, שנתן מחסה למנהיגי התנועה והיה למשקיע העיקרי בחזית המורו. הושג הסכם טריפולי המעניק אוטונומיה מצומצמת למורו, אלא שממשלת הפיליפינים ביקשה לערוך משאל עם האם להעניק אותה או לא, כנדרש על פי החוקה הפיליפינית.
רעיון האוטונומיה והנהגת בני המורו הובאו להצבעה ב-13 מחוזות על ידי משאל עם. בשמונה מהם נדחתה התוכנית על ידי הרוב הנוצרי. האזורים בהם ישבו מורו, הן האזורים בעלי הרוב המוסלמי והן בעלי הרוב הנוצרי, אוחדו וקיבלו אוטונומיה. בינתיים בשנת 1977 התפצלה מהחזית הלאומית לשחרור בני המורו חזית השחרור האסלאמית של המורו (MILF). דעותיהם של המנהיגים הערבים התחלקו, במי יש לתמוך. ממשלת הנשיאה קוראסון אקינו ניסתה להגיע להסכם עם החזית הלאומית לשחרור בני המורו. מנהיג התנועה אף הוזמן לבקר בפיליפינים. הדבר עורר חשד בקרב הנוצרים ומנהיג הלאומנים גם בגד באמון הממשלה הפיליפינית והשתמש בביקור כדי לגייס תומכים חדשים לתנועתו ואפילו הוקם ארגון לאומני של המתיישבים הנוצרים. סבב נוסף של שיחות החל ב-1993 ולבסוף הושג הסדר ולפיו יקבלו החבלים המוסלמיים של הפיליפינים אוטונומיה. החזית הלאומית לשחרור בני המורו הסכימה לקבל אוטונומיה ולא עצמאות מלאה כאשר למעשה מונה מפקד החזית למושל ללא סמכויות תחיקה ועם סמכויות ביצוע בלבד וחלק מאנשיו הפכו לשוטרים. רבים מאנשי החזית עברו לחזית השחרור האסלאמית של המורו ומעשי הטרור של המוסלמים נמשכו.
בשנת 2014 חתמו ממשלת הפיליפינים וחזית השחרור האסלאמית של המורו על הסכם שלום, אשר אושר בקונגרס הפיליפיני בשנת 2018.
בשנת 2019, נערך משאל עם בו הפכו האזורים המוריים באי מינדאו למחוז חדש בעל סמכויות אוטונומיות רחבות יותר.[1][2][3][4]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ גיורא אלירז, הפיליפינים: מבט על סכסוך ידוע פחות, באתר "הפורום לחשיבה אזורית", 11 באוקטובר 2018
- ^ סוכנויות הידיעות, משאל היסטורי בפיליפינים על אוטונומיה למוסלמים, באתר ynet, 21 בינואר 2019
- ^
הגרדיאן ורויטרס, אחרי 50 שנות סכסוך ואלפי הרוגים, המוסלמים בפיליפינים מצביעים על אוטונומיה, באתר הארץ, 21 בינואר 2019
- ^ EJ Roque, PRRD: BARMM ‘realization’ of Moro dreams and end armed struggle, People's Television Network (PTNI), February 22, 2019
