הסכסוך בצפון אירלנד

הסכסוך בצפון אירלנד

מפת חלוקת אירלנד
תאריכים	5 באוקטובר 1968 – 10 באפריל 1998 (29 שנים)
מקום	צפון אירלנד, אירלנד ואנגליה
תוצאה	הסכם יום שישי הטוב
הצדדים הלוחמים לויאליסטים כוח המתנדבים מאלסטר ועוד ממשלת בריטניה הצבא הבריטי כוח השיטור המלכותי של אלסטר רפובליקנים הצבא האירי הרפובליקני ועוד
3,530 הרוגים, מתוכם 1,841 אזרחים לא-מעורבים כ-47,500 פצועים

הסכסוך בצפון אירלנד, הידוע בפשטות גם בשם הצרות (באנגלית: The Troubles, באירית: Na Trioblóidí) היה סכסוך אתנו-לאומי שהתרחש בצפון אירלנד ונמשך כ-30 שנה, מסוף שנות ה-60 ועד 1998, וסיומו מוגדר על פי רוב עם הסכם יום שישי הטוב שנחתם בשנה זו. למרות שהסכסוך התרחש בעיקר בצפון אירלנד, לעיתים האלימות גלשה לחלקים מהרפובליקה של אירלנד, אנגליה ויבשת אירופה.

לעיתים מתואר כמלחמה אסימטרית או כסכסוך בעצימות נמוכה. הסכסוך היה מאבק פוליטי ולאומני שהונע על ידי אירועים היסטוריים, עם ממד אתני-בדלני חזק, שבו נלחמו על מעמדה וחלוקתה של צפון אירלנד. יוניוניסטים ולויאליסטים , אשר היסטורית היו בעיקר פרוטסטנטים ממחוז אלסטר שבאירלנד, רצו שצפון אירלנד תישאר חלק מהממלכה המאוחדת. לאומנים ורפובליקנים איריים, אשר היו בעיקר אירים קתולים, רצו שצפון אירלנד תעזוב את הממלכה המאוחדת ותצטרף לרפובליקה האירלנדית. למרות הפילוג בין פרוטסטנטים לקתולים, המלחמה לא נחשבת מלחמת דת.

הסכסוך החל במהלך קמפיין של אגודת זכויות האזרח של צפון אירלנד לשים קץ לאפליה נגד המיעוט הקתולי-לאומני על ידי הממשלה הפרוטסטנטית-יוניוניסטית והרשויות המקומיות. הממשלה ניסתה לדכא את המחאות. המשטרה, כוח השיטור המלכותי של אלסטר (RUC), הייתה פרוטסטנטית באופן גורף ונודעה בפלגנות ובאלימות. הקמפיין לזכויות האזרח נתקל בהתנגדות אלימה גם מצד לויאליסטים, שהאמינו שמדובר בחזית נוספת לפעילות הפוליטית של הלאומנים. מתחים גוברים הובילו למהומות באוגוסט 1969 ולפריסת כוחות בריטים, במה שהפך למבצע הארוך ביותר של הצבא הבריטי. "חומות שלום" נבנו באזורים מסוימים כדי להפריד בין שני הצדדים. חלק מהקתולים הסכימו בהתחלה לקבל את הצבא הבריטי ככוח נייטרלי יותר מה-RUC, אך עד מהרה ראו בו עוין ומוטה, במיוחד לאחר יום ראשון העקוב מדם (Bloody sunday) ב-1972.

המשתתפים העיקריים בסכסוך היו כוחות צבא רפובליקניים שהיוו שלוחות של הצבא האירי הרפובליקני (IRA), כמו הצבא הרפובליקני האירי הזמני (PIRA) וצבא השחרור הלאומי האירי (INLA); קבוצות צבאיות לויאליסטיות כמו כוח המתנדבים מאלסטר (UVF) ואיגוד ההגנה של אלסטר (UDA); כוחות ביטחון ממלכתיים בריטיים כמו הצבא הבריטי וכוח השיטור המלכותי של אלסטר (RUC); ופעילים פוליטיים. כוחות הביטחון של הרפובליקה של אירלנד מילאו תפקיד קטן בקרבות. הרפובליקנים קיימו מלחמת גרילה נגד הכוחות הבריטיים וכן הפצצות שכוונו נגד תשתיות אזרחיות, מסחריות ופוליטיות. לויאליסטים תקפו רפובליקנים-לאומנים ואת הקהילה הקתולית הרחבה בצפון אירלנד במה שתואר כמסע נקמה. כוחות הביטחון הבריטיים פעלו נגד ההתקוממויות, ופעלו בעיקר נגד רפובליקנים. היו מקרים של שיתוף פעולה בין כוחות השיטור הבריטיים לקבוצות צבאיות לויאליסטיות (כמו חקירת סטיבנס ). הסכסוך כלל גם מהומות רבות, מחאות המוניות ומעשי אי ציות אזרח, והובילו להגברת ההפרדה הגזעית בצפון אירלנד.

יותר מ-3,500 בני אדם נהרגו בסכסוך, מתוכם 52% היו אזרחים, 32% היו חברים בכוחות הביטחון הבריטיים ו-16% היו חברים במיליציות שונות. מיליציות רפובליקניות היו אחראיות ל-60% מכלל מקרי המוות, מיליציות לויאליסטיות לכ-30% מהמקרים וכוחות הביטחון לכ-10%. עם זאת, לויאליסטים היו אחראים ל-48% מכלל מקרי המוות של האזרחים, אחריהם רפובליקנים שהיו אחראים ל-39% המקרים וכוחות הביטחון ל-10%.

תהליך השלום בצפון אירלנד הוביל להפסקות אש צבאיות ולשיחות בין המפלגות הפוליטיות העיקריות, שהובילו להסכם יום שישי הטוב בשנת 1998. הסכם זה החזיר את השלטון העצמי לצפון אירלנד על בסיס "חלוקת כוח" וכלל קבלה של עקרון ההסכמיות , מחויבות לזכויות אזרחיות ופוליטיות, שוויון וכבוד בין שתי הקהילות, רפורמה במשטרה, התפרקות המיליציות משני הצדדים מנשק ושחרור מוקדם של אסירים צבאיים.

מאז ההסכם קיימת אלימות ספוראדית ומעטה, הכוללת שליטה של כנופיות לויאליסטיות על ארגוני פשע מאורגנים גדולים המבצעים בין היתר סחר בסמים ואלימות נגד רפובליקנים, ואלימות מצד קבוצות סמי צבאיות המזוהות עם הרפובליקנים .

שם

המילה "צרות" שימשה כמילה נרדפת לסכסוך אלים במשך מאות שנים. היא שימשה לתיאור מלחמות שלוש הממלכות במאה ה-17 בידי הפרלמנטים של אנגליה, אירלנד וסקוטלנד. לדוגמה, לאחר הרסטורציה באנגליה (השבת שלטון מלך אנגליה על שטחי אירלנד וסקוטלנד) בשנת 1660, חוק החנינה, הפיצויים והשכחה האנגלי מתחיל במילים "הוד מלכותו לוקח בחשבון את הצרות הארוכות והגדולות..."; וכך גם חוק דומה בסקוטלנד: "הוד מלכותו, בהתחשב בכך שבגלל הצרות האחרונות של נתיניו השונים..." (הפרלמנט הסקוטי 1662). המונח שימש גם לתיאור תקופת המהפכה האירית בתחילת המאה העשרים. לאחר מכן הוא אומץ כדי להתייחס לאלימות הגוברת בצפון אירלנד בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20.

רקע

1609-1791

בשנת 1609, מתיישבים סקוטים ואנגלים, שכונו "בעלי האדמות", קיבלו אדמות שהוחרמו מהאירים הילידים בפרובינציית אלסטר. יחד עם הגירה פרוטסטנטית לקרקעות ללא בעלות באלסטר, ובמיוחד במחוזות דאון ואנטרים, הדבר הוביל לסכסוך בין האנגליקנים והפרסביטריאנים הילידים ל"בעלי האדמות" הפרוטסטנטים, מה שהוביל לשני סכסוכים דתיים עקובים מדם המכונים מלחמות הקונפדרציה האיריות (1641–1653) והמלחמה הוויליאמית באירלנד (1689–1691), שנגמרו שתיהן בניצחונות פרוטסטנטים.

הקרב בבוין (12 ביולי 1690), איור מאת יאן ואן הוכטנבורג

הדומיננטיות האנגליקנית (ענף של הנצרות הפרוטסטנטית) באירלנד הובטחה על ידי חקיקת חוקי העונשין שצמצמו את הזכויות הדתיות, המשפטיות והפוליטיות של כל מי שלא התאים לכנסייה הממלכתית, הכנסייה האנגליקנית של אירלנד, כאחד. ככל שחוקי העונשין החלו להתבטל בהדרגה במחצית השנייה של המאה ה-18, גברה התחרות על קרקעות, מפני שהוסרו ההגבלות על יכולתם של הקתולים האיריים לשכור ולרכוש קרקעות. כאשר הקתולים האיריים הורשו לקנות קרקעות ולהתחיל במסחר שאסור היה להם בעבר, התעוררו מתחים שהובילו ליצירת "נערי ה-Peep o' Day" הפרוטסטנטים וה"מגינים" קתולים. הדבר יצר קיטוב בין הקהילות וירידה דרמטית בתמיכה ברפורמות במדינה בקרב הפרוטסטנטים, שרבים מהם הפכו פתוחים יותר לרפורמה דמוקרטית לפני כן.

1791-1912

לאחר ייסוד האגודה הרפובליקנית "איחוד אנשי אירלנד" על ידי פרסביטריאנים, קתולים ואנגליקנים (פרוטסטנטים) ליברלים, שהביאו למרד האירי הכושל של 1798, נמשכה האלימות העדתית בין קתולים לפרוטסטנטים. מסדר אורנג' (שנוסד ב-1795), שמטרתו המוצהרת לשמור על האמונה הפרוטסטנטית ונאמנותה ליורשיו של ויליאם השלישי, מלך אנגליה שהגיע מאורנג', הוקם בתקופה זו ונשאר פעיל עד היום.

עם העברת חוק האיחוד של 1800 (שנכנס לתוקף ב-1 בינואר 1801), ואיחד בין ממלכת אירלנד לממלכת בריטניה הגדולה ויצר את הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, בוטל הפרלמנט האירי ואוחד לתוך הפרלמנט של הממלכה החדשה, מה שיצר מסגרת פוליטית חדשה במדינה זו. התוצאה הייתה קשר הדוק יותר בין האנגליקנים לפרסביטריאנים כחלק מקהילה פרוטסטנטית "נאמנה" לממלכה. למרות שתהליך האמנציפציה הקתולית בממלכה, שהסיר את מרבית ההגבלות על הנוצרים הקתולים בממלכה, הושגה בשנת 1829, ובכך ביטלה במידה רבה את האפליה הרשמית נגד קתולים (אז כ-75% מאוכלוסיית אירלנד), מתנגדי משטר ויהודים, הקמפיין של כוחות לאומנים אירים לביטול האיחוד של בין ממלכת אירלנד לממלכת בריטניה נכשל.

בסוף המאה ה-19, נוצרה תנועת השלטון העצמי ושימשה להגדיר את הפער בין רוב הלאומנים - תומכי שלטון עצמי (בדרך כלל קתולים) שביקשו את שיקום הפרלמנט האירי ועצמאות אירלנד, לבין רוב היוניוניסטים (בדרך כלל פרוטסטנטים) שחששו להיות מיעוט תחת פרלמנט אירי הנשלט על ידי קתולים ונטו לתמוך בהמשך האיחוד עם בריטניה הגדולה.

יוניוניסטים ולאומנים היו הפלגים הפוליטיים העיקריים באירלנד בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

אמנת אלסטר, המתנגדת לחוק השלישי לשלטון עצמי אירי, 1912

1912-1922

ההכרזה על מרידת חג הפסחא בדבלין, 1916

בעשור השני של המאה ה-20, אירלנד הייתה על סף קבלת אפשרות לשלטון עצמי, וזאת בשל מחאה ותסיסה עממית שהובלה על ידי המפלגה הפרלמנטרית האירית , שהובלה על ידי לאומנים אירים. בתגובה לקמפיין למען שלטון עצמי שהחל בשנות ה-70 של המאה ה-19, יוניוניסטים, רובם פרוטסטנטים מאזור אלסטר, התנגדו הן לשלטון עצמי והן לעצמאות אירלנד, מחשש לעתידן במדינה קתולית הנשלטת על ידי הכנסייה הקתולית. בשנת 1912, יוניוניסטים בראשות אדוארד קרסון חתמו על אמנת אלסטר והתחייבו להתנגד לשלטון עצמי בכוח במידת הצורך. לשם כך, הם הקימו את כוח המתנדבים של אלסטר (UVF), שהיוותה מיליצייה צבאית.

בתגובה, לאומנים בראשות איאן מקניל הקימו את ארגון המתנדבים האיריים בשנת 1913, שמטרתו הייתה להתנגד לכוח המתנדבים מאלסטר ולהבטיח את מימוש החוק השלישי לשלטון עצמי אירי במקרה של סירוב בריטי או יוניוניסטי לממשו. פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, ומעורבותה של אירלנד במלחמה, מנעו זמנית מלחמת אזרחים אפשרית באירלנד ועיכבו את פתרון שאלת העצמאות האירית. השלטון העצמי האירי, למרות שאושר בפרלמנט הבריטי בהסכמת משפחת המלוכה , הושעה למשך המלחמה.

המתנדבים האיריים התפצלו, כאשר רובם, המכונים המתנדבים הלאומיים , תמכו במאמץ המלחמתי, וחלקם הצטרפו לגדודים איריים שהתנדבו לצבא הבריטי. רבים מאלה שסירבו להתנדב לצבא ולתמוך במאמץ המלחמתי היו לאומנים רדיקלים, ביניהם חברים באחווה הרפובליקנית האירית , ארגון לאומני אירי חשאי. משורות אלו שסירבו לתמוך במאמץ המלחמתי הגיעו הלאומנים שפתחו במרידת חג הפסחא בדבלין בשנת 1916, בראשות פטריק פירס וג'יימס קונולי. שנתיים וחצי לאחר הוצאות להורג של שישה עשר ממנהיגי המרד, מפלגת שין פיין הלאומנית ניצחה בבחירות הכלליות בדצמבר 1918 באירלנד עם 47% מהקולות ורוב מושבים, והקימה את הדאל הראשון (הפרלמנט האירי) בשנת 1919 בדבלין. ניצחונם נגרם בין השאר בשל האיום הבריטי לבצע גיוס כללי באירלנד, כחלק ממסקנות בריטניה ממלחמת העולם השנייה. מלחמת העצמאות האירית באה בעקבות אותו ניצחון, והובילה בסופו של דבר לעצמאות מדינת אירלנד החופשית בשנת 1922. המדינה החדשה כללה 26 מתוך 32 המחוזות האיריים. באלסטר, ובמיוחד בששת המחוזות שהפכו לצפון אירלנד, שין פיין נכשלה בבחירות של 1918, והיוניוניסטים זכו ברוב במחוזות אלו.

החוק הרביעי לשלטון עצמי אירי , שעבר ב-1920, חילק את האי אירלנד לשתי אוטונומיות נפרדות תחת הממלכה המאוחדת, דרום אירלנד (שתהפוך בהמשך למדינת אירלנד החופשית, ובימינו לרפובליקה של אירלנד) וצפון אירלנד. במהלך מלחמת האזרחים האירית, חתם ראש ממשלת בריטניה דאז, דייוויד לויד ג'ורג', ומנהיגי המאבק לעצמאות אירלנד, ארתור גריפית' ומייקל קולינס, על האמנה האנגלו-אירית, שאשררה את הקמת מדינת אירלנד החופשית בשטח דרום אירלנד, ואת זכותה של צפון אירלנד לבחור להישאר כחלק מהממלכה המאוחדת. הפרלמנט הצפון אירי בחר שלא להצטרף למדינת אירלנד החופשית בדצמבר 1922, ובכך מימש את זכותו שנובעת מהאמנה.

מפת הדו"ח הסופית של ועדת הגבולות האירית, המציגה את התפלגות האוכלוסייה על פי זרם דתי. האזורים הירוקים מייצגים אזורים בעלי רוב קתולי, והאזורים הוורודים מייצגים אזורים בעלי רוב לא קתולי

חלק מהאמנה שנחתמה בשנת 1922 קבע כי תתכנס ועדת גבולות כדי להחליט היכן יהיו הגבולות המוגדרים בין צפון לדרום אירלנד. לאחר מלחמת האזרחים האירית שנגמרה ב-1923, הממשלה האירית החדשה בראשות ויליאם תומאס קוסגרייב פעלה כדי לשנות את ההחלטה המקורית שפיצלה את 32 המחוזות באירלנד כך שכ-26 מהם הפכו לחלק ממדינת אירלנד החופשית יישארו כחלק מצפון אירלנד. מכיוון שמחוז טיירון ומחוז פרמנה, שהם חלק מצפון אירלנד, כללו רוב לאומני-אירי שהתנגד להישארות כחלק מהממלכה המאוחדת, פעלה הממשלה החדשה בדבלין בדרכים משפטיות ודיפלומטיות להעבירם להיות חלק ממדינת אירלנד החופשית. מאמצים אלו לא צלחו.

צפון אירלנד נותרה חלק מהממלכה המאוחדת, אם כי תחת מערכת ממשל נפרדת לפיה קיבלה פרלמנט משלה וממשל אוטונומי ברובו. בעוד שהסדר זה ענה על רצונם של היוניוניסטים להישאר חלק מהממלכה המאוחדת, לאומנים ראו את חלוקת אירלנד כחלוקה שערורייתית ולא חוקית של האי בניגוד לרצון רוב האזרחים בו. הם טענו שמדינת צפון אירלנד אינה לגיטימית ואינה דמוקרטית. קתולים היוו בתחילה כ-35% מאוכלוסייתה של צפון אירלנד. כ-557 בני אדם, רובם קתולים, נהרגו באירועי אלימות פוליטית או עדתית בין השנים 1920 ל-1922 בששת המחוזות שיהפכו לצפון אירלנד, הן במהלך מלחמת העצמאות האירית והן אחריה. התוצאה הייתה התגברות הסכסוך בין קתולים לפרוטסטנטים (ראו הצרות באלסטר בין השנים 1920 ל-1922, ויום ראשון העקוב מדם משנת 1921 (Bloody sunday ))

1922-1966

שרידים של הצבא הרפובליקני האירי (IRA) נותרו אחרי מלחמת האזרחים האירית. לפרט זה הייתה השפעה עצומה על עתיד צפון אירלנד. למרות שה-IRA הוצאה מהחוק הן ברפובליקה של אירלנד (שהוקמה רשמית ב-1937, והחליפה את מדינת אירלנד החופשית) והן בצפון אירלנד, הארגון נותר מחויב להפלת ממשלות צפון אירלנד ומדינת אירלנד החופשית בכוח צבאי, מתוך רצון לאחד את אירלנד. ממשלת צפון אירלנד העבירה את חוק הסמכות החריגה בשנת 1922, שהעניק סמכויות גורפות לממשלה ולמשטרה לכלוא חשודים ללא משפט ולבצע בהם ענישה גופנית כמו מלקות כדי להשיב או לשמר את החוק והסדר. החוק המשיך לשמש נגד לאומנים זמן רב לאחר שהאלימות של תקופה זו הגיעה לסיומה. מנגד, מיליציות יוניוניסטיות (פרו-איחוד עם הממלכה המאוחדת) שונות שהסכימו לכך שולבו במנגנוני המדינה.

ראש הממשלה הראשון של צפון אירלנד, ג'יימס קרייג, אמר: "כל שאני מתגאה בו הוא שאנחנו פרלמנט פרוטסטנטי ומדינה פרוטסטנטית"

בשנת 1920, בבחירות מקומיות שנערכו בצפון אירלנד בשיטת הבחירות היחסית (כך שכל מפלגה מקבלת אחוז מושבים התואם לאחוז הקולות שקיבלה בבחירות) כוחות לאומנים אירים זכו בשליטה על ממשלות מקומיות רבות, כולל מועצות המחוז של פרמנה וטיירון (אשר ממשלת אירלנד החופשית הראתה בעבר רצון להעבירן משטח צפון אירלנד לשטחה בשל היותם מחוזות בעלי רוב קתולי), ומועצת הרובע לונדונדרי ששלטה בעיר דרי. בתגובה, בשנת 1922, הממשלה היוניוניסטית החדשה שרטטה מחדש את גבולות הבחירות כדי לתת לתומכיה רוב לא פרופורציונלי וביטלה את הייצוג היחסי לטובת הצבעה בשיטת First-past-the-post, המעניקה את כל קולות המחוז למועמד שהשיג הכי הרבה קולות מבין המתמודדים, ולא למי שזכה ברוב (למעלה מ-50%) קולות הבוחרים. כתוצאה מכך, היווניוניסטים שלטו באזורים כמו העיר דרי והמחוזות פרמנה וטיירון, שם הם היוו למעשה מיעוט בקרב המצביעים.

שני הצדדים החלו להתבצר בעמדותיהם בתקופה זו. מנקודת מבטם של היוניוניסטים (תומכי הישארות בממלכה המאוחדת), הלאומנים הצפון אירים הם בוגדים הנחושים לאלץ את היוניוניסטים להיכנס למדינת אירלנד החופשית. היוניוניסטים השתמשו בטיעון זה כמצדיק יחס מועדף להם על חשבון הלאומנים בדיור, תעסוקה ותחומים אחרים. בנוסף לכך, גם שכיחותן של משפחות מרובות ילדים וקצב גידול גבוה יותר בקרב הקתולים הלאומנים נתפס כאיום. ממשלות יוניוניסטיות התעלמו מאזהרתו של אדוארד קרסון בשנת 1921 כי ניכור הקתולים יהפוך את צפון אירלנד לבלתי יציבה. לאחר תחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, היו מדי פעם מקרים של אי שקט בין זרמים דתיים בצפון אירלנד. בין היתר, מקרים של מהומות קשות בבלפסט בשנות ה-30 וה-50, ואת אירועי לוחמת הגרילה של ה-IRA בשנות ה-40 ואת קמפיין הגבול שהובילו ה-IRA בין 1956 ל-1962. לאחר שה-IRA הפסיק את מלחמתו בשנת 1962, צפון אירלנד הפכה ליציבה יחסית במשך מספר שנים.

שנות ה-60 המאוחרות

אין הסכמה לגבי התאריך המדויק של תחילתו הרשמית של הסכסוך בצפון אירלנד, או בכינויי הרשמי- "הצרות", כאשר היסטוריונים שונים הציעו מספר תאריכים שונים. הם כוללים את הקמת כוח המתנדבים מאלסטר (שקרוי על שם ארגון יוניוניסטי באותו השם שפעל בתחילת המאה ה-20) בשנת 1966, צעדת זכויות האזרח בדרי ב-5 באוקטובר 1968, תחילת "קרב בוגסייד" ב-12 באוגוסט 1969, או את פריסת הכוחות הבריטיים במדינה ב-14 באוגוסט 1969. חוק המורשת והפיוס לאירועי הצרות בצפון אירלנד, שעבר בשנת 2023, ואושר על ידי הפרלמנט של הממלכה המאוחדת, הגדיר את תחילת הסכסוך ב-1 בינואר 1966 מבחינה חוקית.

הקמפיין למען זכויות האזרח ותגובת הנגד היוניוניסטית

במרץ ובאפריל 1966, לאומנים איריים ערכו מצעדים ברחבי אירלנד לציון 50 שנה למרידת חג הפסחא. ב-8 במרץ, קבוצת רפובליקנים איריים פוצצה את עמוד נלסון בדבלין, שהיה אנדרטה לזכרו של האדימרל והגיבור הלאומי הבריטי, הוריישו נלסון. באותה תקופה, ה-IRA היה חלש ולא היה מעורב בפעולה מזוינת, אך כמה יוניוניסטים הזהירו כי הוא עומד להתעצם מחדש ולפתוח בקמפיין נוסף נגד עצמאות צפון אירלנד מאירלנד החופשית. באפריל 1966, לויאליסטים (זרם פרו-הממלכה המאוחדת נוסף שפעל בצפון אירלנד) בראשות איאן פייזלי, כומר פונדמנטליסטי פרוטסטנטי, ייסדו את ועדת ההגנה על חוקת אלסטר (UCDC). הוועדה כללה אגף שהיווה מיליצייה צבאית בשם מתנדבי אלסטר הפרוטסטנטים (UPV) שפעלה על מנת להדיח את טרנס או'ניל, ראש ממשלת צפון אירלנד דאז. למרות שאוניל היה יוניוניסט, הם ראו בו "רך" מדי כלפי תנועת זכויות האזרח והתנגדו למדיניותו. במקביל, קבוצה לויאליסטית שקראה לעצמה כוח המתנדבים של אלסטר (UVF) החלה לפעול באזור שאנקיל בבלפסט. בראשה עמד גוסטי ספנס , חייל לשעבר בצבא בריטניה. רבים מחבריה היו גם חברים ב-UCDC וב-UPV. באפריל ובמאי 1966, ב-UVF פעלו במספר מוקדים ופוצצו מספר בתים, בתי ספר ועסקים קתוליים באמצעות בקבוקי תבערה. בקבוק תבערה אחד הרג אלמנה פרוטסטנטית קשישה, מטילדה גולד.

ב-21 במאי 1966, פרסם ה-UVF הצהרה בה הכריזו "מלחמה" נגד ה-IRA (הצבא הרפובליקני האירי, ארגון לאומני) וכל מי שיסייע להם. ה-UVF ירו למוות באזרח קתולי, ג'ון סקאליון, כשחזר הביתה ב-27 במאי. חודש לאחר מכן הם ירו בשלושה אזרחים קתולים כשיצאו מפאב, והרגו את פיטר וורד, קתולי מרחוב פולס. זמן קצר לאחר מכן, ה-UVF הוצא מהחוק על ידי ממשלת צפון אירלנד. ה-UVF עדיין נחשב לארגון טרור בממלכה המאוחדת וברפובליקה של אירלנד.

באמצע שנות ה-60 החלה מחאה לא אלימה שמטרתה הייתה קידום שוויון זכויות אזרחי בצפון אירלנד , בדגש על שיווין בין פרוטסטנטים לקתולים. הוא כלל קבוצות כמו האגודה לזכויות האזרח של צפון אירלנד (NICRA), הקמפיין לצדק חברתי והוועדה לשינוי במצב הדיור בעיר דרי . המחאה הציבה את המטרות הבאות:

• סוף לאפליה בעבודה - דרישה שהתבססה על ראיות שהראו כי קתולים מתקבלים לפחות מקומות עבודה, כאשר האפליה הייתה במיוחד במוסדות ממשלה
• סוף לאפליה בהקצאת דיור- נבע מראיות שמועצות שנשלטו בידי יוניוניסטים הקצו דיור לפרוטסטנטים על חשבון קתולים-לאומנים
• קול אחד לכל אחד - בצפון אירלנד, רק מחזיקים בבעלות על בית יכלו להצביע בבחירות המקומיות, בעוד שבשאר הממלכה המאוחדת כל המבוגרים יכלו להצביע.
• ביטול השינוי בגבולות הבחירה ברשויות המקומיות- החזרה למצב המקורי לפני השינוי שביצעה הממשלה היוניוניסטית, שהעניק רוב ליוניוניסטים גם באזורים בהם היה רוב קתולי-לאומני.
• רפורמה במשטרה (כוח השיטור המלכותי של אלסטר)- למעלה מ-90% מהשוטרים היו פרוטסטנטיים והמשטרה המקומית ספגה ביקורת חריגה על אלימות משטרתית
• ביטול חוק הסמכויות המיוחדות – חוק זה אפשר למשטרה לחפש ללא צו, לעצור ולכלוא אנשים ללא אישום או משפט, לאסור כל אסיפות או מצעדים ולאסור כל פרסום; החוק שימש כמעט אך ורק נגד לאומנים

היו שחשדו והאשימו את האגודה לזכויות האזרח בהיותה קבוצת חזית רפובליקנית-לאומנית שמטרתה הסופית הייתה לאחד את אירלנד. למרות שרפובליקנים וכמה מחברי ה-IRA (אז בראשות קת'אל גולדינג ) סייעו ביצירתה והנעת התנועה, הם לא שלטו בה ולא היו סיעה דומיננטית בתוכה.

ב-20 ביוני 1968, פעילים במחאה למען זכויות האזרח, כולל חבר הפרלמנט הלאומני אוסטין קארי , מחו נגד האפליה בדיור על ידי השתלטות על בית בקאלדון שבמחוז טיירון . המועצה המקומית הקצתה את הבית לפרוטסטנטית בת 19, לא נשואה ) במקום לאחת משתי משפחות קתוליות גדולות עם ילדים. קציני כוח השיטור המלכותי של אלסטר- שאחד מהם היה אחיה של הצעירה- סילקו בכוח את הפעילים. יומיים לפני המחאה, שתי המשפחות הקתוליות שגרו בבית הסמוך סולקו על ידי המשטרה. קארי הגיש את תלונתו למועצה המקומית ולסטורמונט, אך נאמר לו לעזוב. התקרית עוררה את המחאה למען זכויות האזרח.

אנדרטה לציון הצעדה הראשונה למען זכויות אזרח בצפון אירלנד

ב-24 באוגוסט 1968, תנועת זכויות האזרח קיימה את הצעדה הראשונה שלה, מקואליסלנד לדאנגנון . צעדות רבות נוספות נערכו במהלך השנה שלאחר מכן. המתנגדים לתנועה, ברובם יוניוניסטים (במיוחד חברי ה-UPV) תקפו חלק מהצעדות וקיימו הפגנות נגד במטרה לאסור על קיום הצעדות. ב-5 באוקטובר 1968, החליטה הממשלה הצפון אירית למנוע צעדה למען זכויות אזרח שתוכננה בעיר דרי. כאשר הצועדים הפרו את האיסור, קציני כוח השיטור המלכותי של אלסטר הקיפו את הצועדים והכו אותם ללא הבחנה וללא התגרות מוקדמת מצד הצועדים. יותר מ-100 בני אדם נפצעו, כולל מספר פוליטיקאים לאומנים. האירוע עורר זעם בקרב קתולים ולאומנים, והצית יומיים של מהומות בדרי בין לאומנים לכוח השיטור המלכותי.

מספר ימים לאחר מכן, קבוצת סטודנטים מבלפסט ייסדה קבוצה נוספת שנאבקה למען שוויון זכויות אזרחי בצפון אירלנד, "People's Democracy" (התנועה למען דמוקרטיה עמממית באירלנד) . בסוף נובמבר, ראש הממשלה טרנס או'ניל הבטיח לתנועת זכויות האזרח כמה ויתורים, אך אלה נתפסו כמצומצמים מדי על ידי הלאומנים, וכגדולים מדי בעיני היוניוניסטים. ב-1 בינואר 1969, ארגון הסטודנטים החל בצעדה בת ארבעה ימים מבלפסט לדרי, אשר והותקפה שוב ושוב על ידי יוניוניסטים. בגשר ברנטולט, הצועדים הותקפו על ידי כ-200 יוניוניסטים חמושים במוטות ברזל, לבנים ובקבוקים במארב מתוכנן. כאשר הצעדה הגיעה לעיר דרי, היא הותקפה שוב. הצועדים טענו שהמשטרה לא עשתה דבר כדי להגן עליהם וכי כמה שוטרים אף סייעו לתוקפים. באותו לילה, שוטרי כוח השיטור המלכותי ביצעו פרעות באזור בוגסייד בדרי, חירבו בתים של תושבים קתולים ותקפו תושבים רבים. לאחר מכן אטמו התושבים את האזור במחסומים כדי למנוע את כניסת המשטרה, ויצרו את האזור האוטונומי "דרי המשוחררת" , שלתקופה קצרה נמנעה מהמשטרה הגישה אליו.

במרץ ובאפריל 1969, הפציצו לויאליסטים (קבוצה נוספת הנאמנה להישארות כחלק מהממלכה המאוחדת) מתקני מים וחשמל בצפון אירלנד, והטילו את האשמה על ארגון ה-IRA (הצבא האירי הרפובליקני, ארגון לאומני שהיה רדום באותה תקופה) ובחלקים מהתנועה לזכויות האזרח. חלק מההתקפות הותירו חלק ניכר מבלפסט ללא חשמל ומים. הלויאליסטים קיוו שההפצצות יאלצו את אוניל להתפטר מראשות הממשלה ויביאו לסיום ולביטול כל הוויתורים שניתנו ללאומנים. כשישה אירועי פיצוצים התרחשו בין 30 במרץ ל-26 באפריל, כאשר בכולם הואשמו ה-IRA. תמיכת הלויאליסטים והיוניוניסטים באו'ניל דעכה, וב-28 באפריל הוא התפטר מראשות הממשלה.

מהומות אוגוסט 1969 והשלכותיהן

ב-19 באפריל, היו עימותים בין צועדים מהאגודה לזכויות האזרח לכוח השיטור המלכותי ונאמניו בבוגסייד. קציני כוח השיטור נכנסו לביתו של סמואל דווני (42), אזרח קתולי לא מעורב, והכו אותו, שתיים מבנותיו וחבר משפחה נוסף. אחת הבנות הוכתה עד כדי איבוד הכרה. בשל המתקפה, דווני לקה בהתקף לב, ומת ב-17 ביולי מפצעיו. ב-13 ביולי, קציני כוח השיטור הכו אזרח קתולי נוסף, פרנסיס מקלוסקי, שהיה בן 67, במהלך עימותים בדאנגיוון. הוא מת מפצעיו למחרת.

ב-12 באוגוסט, הורשו חניכי הארגון הפרוטסנטי-יוניוניסטי, "בני דרי הנאמנים" לצעוד לאורך שכונת בוגסייד. במהלך הצעדה, החלו מתקפות הדדיות של הצועדים היוניוניסטים לתושבי השכונה, שהיו לאומנים. לאחר שעל הצועדים נרגמו באבנים ונורו פצצות תבערה על ידי לאומנים, ניסה הכוח השיטור המלכותי, בגיבוי חלק מהצועדים, להסתער על בוגסייד. כוח השיטור השתמש נגד תושבי השונה בגז מדמיע, כלי רכב משוריינים ומכת"זיות, אך נחסם ונהדף בידי מאות מתושבי השכונה, ולאומנים נוספים שהגיעו לתמוך בהם. הקרבות המתמשכים, שנודעו בשם קרב בוגסייד , נמשכו שלושה ימים.

בתגובה לאירועים בדרי, לאומנים קיימו הפגנות בבסיסי כוח השיטור בבלפסט וברחבי צפון אירלנד. חלקן הובילו לעימותים ישירים עם כוחות השיטור, ולמתקפות על הבסיסים. בבלפסט, הכוחות הנאמנים לממלכה המאוחדת (הלויאליסטים והיוניוניסטים) הגיבו בפלישה למחוזות לאומנים, שריפת בתים ועסקים. קרבות ירי קשים התרחשו בין כוחות לאומנים לכוח השיטור ולכוחות אזרחיים הנאמנים לממלכה המאוחדת. קבוצה של כ-30 חברי IRA (הצבא האירי הרפובליקני, ארגון גרילה לאומני) החלה להיות מעורבת בלחימה בבלפסט. כוח השיטור המלכותי פרס בעיר מכוניות משוריינות מדגם שורלנד , מצוידות במקלעים מסוג M1919 בראונינג. בעזרת המכוניות המשוריינות, הלוחמים פתחו באש על בניין דירות ברובע לאומני, והרגו ילד בן תשע בשם פטריק רוני. קציני כוח השיטור המלכותי פתחו באש על פורעים בערים רבות בצפון אירלנד, ביניהן אומה, דונגנון וקואליסלנד.

במהלך המהומות, ב-13 באוגוסט, נשא הטישך, הוא ראש ממשלת אירלנד, ג'ק לינץ' נאום בטלוויזיה. הוא גינה את כוח השיטור המלכותי ואמר כי ממשלת אירלנד "אינה יכולה עוד לעמוד מנגד ולראות אנשים חפים מפשע פצועים ואולי גרוע מכך". הוא קרא לפריסת כוח שמירת שלום של האו"ם ואמר כי הצבא האירי יקים בתי חולים שדה בגבול שבין אירלנד לצפון אירלנד, במחוז דניגול ליד דרי. לינץ' הוסיף כי איחוד אירלנד הוא הפתרון היחיד לסוגיה. היו שפירשו את הנאום כאיום בהתערבות צבאית. לאחר המהומות, לינץ' הורה לצבא האירי לתכנן התערבות הומניטרית אפשרית בצפון אירלנד. התוכנית, שכונתה תרגיל ארמגדון , לא בוצעה ונשארה חסויה במשך שלושים שנה.

ב-14 באוגוסט, כוחות בריטים נפרסים בבלפסט ובדרי כחלק ממבצע באנר , כדי להשיב את הסדר בצפון אירלנד על כנו. הכוחות לא ניסו להיכנס לשכונת בוגסייד, מה שהביא לסיום זמני של המהומות באזור. עשרה בני אדם נהרגו, ביניהם פטריק רוני (שהיה הילד הראשון שנהרג על ידי המשטרה במהלך הסכסוך), ו-745 נפצעו, כולל 154 פצועים שסבלו מפציעות ירי. 154 בתים ומבנים אחרים נהרסו ולמעלה מ-400 נזקקו לתיקונים, מתוכם כ-83% היו מאוכלסים על ידי קתולים. בין יולי ל-1 בספטמבר 505 משפחות קתוליות ו-315 משפחות פרוטסטנטיות נאלצו להימלט מבתיהן. הצבא האירי הקים מחנות פליטים ברפובליקה ליד הגבול . הלאומנים הקתולים בצפון אירלנד קיבלו בתחילה בברכה את הצבא הבריטי, מכיוון שלא סמכו על כוח השיטור המלכותי.

ב-9 בספטמבר, התכנסה ועדת הביטחון המשותפת של צפון אירלנד בטירת סטורמונט והחליטה כי הדרך הנכונה לפתרון הבעיה היא הקמת "קווי שלום", המכונים עד היום "קווי השלום של בלפסט". קו שלום הוא כינוי למחסומי הפרדה וגדרות גבוהות המפרידות בין שכונות קתוליות לפרוטסטנטיות בעיר בלפסט, על מנת להביא לצמצום החיכוך והאלימות בין התושבים. בפגישה בטירת סטורמונט הוחלט לחזק את קווי השלום בעיר ולהפוך אותן לקבועות.

ב-10 בספטמבר, הצבא הבריטי החל בבניית קו השלום הראשון. הוא היה הראשון מבין קווי שלום רבים ברחבי צפון אירלנד, והוא עדיין עומד על תילו כיום.

לאחר המהומות, הוקמה ועדת האנט כדי לבחון את התנהלות כוח השיטור המלכותי מאלסטר. היא פרסמה את הדו"ח שלה ב-12 באוקטובר, והמליצה שכוח השיטור יהפוך לכוח לא חמוש ושהיחידות המיוחדות בו יפוזרו או יפורקו. באותו לילה, נאמנים לממלכה המאוחדת יצאו לרחובות בלפסט במחאה על הדו"ח. במהלך האלימות בשכונת שאנקיל , חברי הקבוצה הלויאליסטית, כוח המתנדבים מאלסטר, ירו למוות בוויקטור ארבוקל, קצין מכוח השיטור, בזמן שכוח השיטור עסק בפיזור הפגנה של לויאליסטים נגד קתולים. הוא היה קצין כוח השיטור המלכותי הראשון שנהרג במהלך הצרות. באוקטובר ובדצמבר 1969, כוח המתנדבים מאלסטר ביצע מספר פיגועים קטנים ברפובליקה של אירלנד.

שנות ה-70

שיא האלימות וקריסת סטורמונט

ממשלה בריטניה הצהירה בפומבי כי היא מתכוונת "לפעול ללא משוא פנים, בצורה שוויונית כלפי כל חלקי האוכלוסייה ללא הבדל" ויחסי הצבא והאוכלוסייה המקומית, הקתולית בחלקה, שהשתפרו בעקבות סיוע הצבא לאזרחים במהלך השיטפונות באוגוסט 1970, לא מנעו את הידרדרות המצב. העוצר ברובע פולס בבלפסט, שכלל חיפוש נשק מסיבי ברובע הלאומני, והמצב בצפון אירלנד שתואר אז כ"מצב עדתי סוער, המנוצל במכוון על ידי ה-IRA וקיצונים לאומנים אחרים" גרמו לכך שהיחסים בין האוכלוסייה הקתולית לצבא הבריטי התדרדרו במהירות.

בין השנים 1970 ל-1972 התרחש גל של אלימות פוליטית בצפון אירלנד. הפיגוע הקטלני ביותר באותה התקופה היה הפיגוע בבר מקגורק , שבוצע על ידי ה-UVF (כוח המתנדבים מאלסטר, ארגון לויאליסטי) בשנת 1971. האלימות הגיעה לשיאה בשנת 1972, כאשר כמעט 500 בני אדם, קצת יותר ממחציתם אזרחים, נהרגו. שנה זו הייתה השנה בעלת מספר ההרוגים הגבוה ביותר בכל שנות הסכסוך.

דגל וגרפיטי לויאליסטי בשכונת שאנקיל בבלפסט, 1970

עד סוף 1971, 29 בריקדות הוצבו בדרי, שחסמו את הגישה למה שנודע כ"אזור דרי החופשית", שנשלט בידי הלאומנים הקתולים. 16 מהבריקדות היו בלתי עבירות אפילו לרכבים משוריינים של הצבא הבריטי. רבים מהאזורים שבהם נמנעה כניסת לויאליסטים, יוניוניסטים או כוחות הצבא הבריטי, ונשלטו בידי לאומנים אירים, נשלטו בפועל על ידי אחד משני הפלגים של הצבא הרפובליקני האירי, שכונו ה-IRA הזמני וה-IRA הרשמי .

ישנן מספר סיבות שהוצעו כדי להסביר את ההסלמה באלימות בשנים אלו. יוניוניסטים אומרים שהסיבה העיקרית הייתה הקמת ארגוני ה-IRA הזמני וה-IRA הרשמי, כאשר להקמת ה-IRA הזמני הייתה משמעות גדולה יותר להחרפת המצב. שני ארגונים אלו נוצרו כאשר ה-IRA התפצל לסיעה "זמנית" ולסיעה "רשמית". בעוד שה-IRA הוותיק (הסיעה ה"רשמית") אימץ מאבק אזרחי לא אלים למען איחוד אירלנד וצפון אירלנד, ה-IRA הזמני, שהוקם במקביל, היה נחוש לנהל "מאבק מזוין" נגד השלטון הבריטי בצפון אירלנד, והיה מוכן לקחת על עצמו את תפקיד "מגיני הקהילה הקתולית".

הלאומנים מצביעים על מספר אירועים בשנים אלו כדי להסביר את העלייה באלימות. אירוע אחד כזה היה העוצר ברובע פולס ביולי 1970, שבו 3,000 חיילים מהצבא הבריטי הטילו עוצר על רובע פולס, שהיה בעל זהות לאומנית, בבלפסט למשך יומיים כחלק מחיפוש אחר נשק לא חוקי. בעוצר נהרגו ארבעה אזרחים והצבא התמודד עם מהומות וקרבות יריות עם ה-IRA הרשמי. אירוע נוסף היה הכנסת השימוש בכליאה ללא משפט בשנת 1971 (כאשר מתוך 350 העצורים הראשונים שנעצרו ללא משפט תחת סעיף זה, היו כולם קתולים ואף לא פרוטסטנטי אחד). מעבר לכך, בשל מודיעין לקוי, מעטים מאוד מהעצורים היו פעילים לאומנים אמיתיים באותה תקופה, אך חלק מהעצורים הפכו לרדיקליים יותר ויותר כתוצאה מחוויותיהם במעצר.

באוגוסט 1971, אחד עשר אזרחים נורו למוות בטבח באלימורפי בבלפסט . הם היו חפים מפשע ועל פי דו"ח חקירת מקרי המוות שפורסם 2021, מותם היה לא מוצדק. תשעה מהקורבנות נורו על ידי הצבא הבריטי.

יום ראשון העקוב מדם (Bloody sunday)

טבח בוגסייד, הידוע בכינויו "יום ראשון העקוב מדם" (באנגלית Bloody sunday, שמשמעותו גם "יום ראשון הארור"), היה אירוע בו נרצחו 13 גברים לא חמושים ונפצעו 15 אחרים, על ידי הצבא הבריטי בעצרת למען זכויות אזרח בדרי ב-30 בינואר 1972 (אדם נוסף, הקורבן ה-14 של הטבח, מת מפצעיו כעבור כמה חודשים). המצעד אורגן על ידי אגודת זכויות האזרח של צפון אירלנד (NICRA).

הטבח נחשב לאחד האירועים הבולטים ביותר שהתרחשו במהלך תקופת הצרות, והוא האירוע המתועד בו נרצחו המספר הגבוה ביותר של קורבנות באירוע אחד. יום ראשון העקוב מדם הגביר מאוד את העוינות של קתולים ולאומנים אירים כלפי הצבא והממשלה הבריטית, והביא להגברת המתיחות בין הצדדים באופן דרמטי. כתוצאה מכך, ה-IRA הזמני, שהיה הפלג הרדיקלי והאלים מבין פלגי ה-IRA לאחר שהתפצלו, זכה לתמיכה רבה יותר, במיוחד באמצעות מספר הולך וגדל של מגויסים ברחבי צפון אירלנד.

לאחר שהצבא הבריטי החל לכלוא אנשים, בעיקרם קתולים שנחשדו בפעילות לאומנית, ללא משפט, החלו קרבות ירי רבים בין הצבא הבריטי לבין ה-IRA הזמני והרשמי, ביניהם הקרב בספרינגמרטין וקרב לנדון . בין השנים 1971 ו-1975, 1,981 איש נכלאו ללא כל משפט: 1,874 היו קתולים/רפובליקנים, ו-107 היו פרוטסטנטים/נאמנים. פורסמו טענות רבות על התעללות ועינויים של עצורים, ובשנת 1972, "חמש הטכניקות" בהן השתמשו המשטרה והצבא לחקירה הפכו לבלתי חוקיות בעקבות חקירה וצעדים שננקטו על ידי ממשלת בריטניה.

ה-IRA הזמני (Provisional IRA), שכונה גם ה-Provos, ביקש לבסס את עצמו כמגן הקהילה הלאומנית. ה-IRA הרשמי (OIRA) החל בקמפיין מזוין משלו בתגובה לאלימות המתמשכת מצד הצבא הבריטי ושלטונות צפון אירלנד. הקמפיין ההתקפי של ה-IRA הזמני החל בתחילת 1971 כאשר מועצת הצבא של הארגון אישרה את המתקפות על הצבא הבריטי.

בשנת 1972, ה-IRA הזמני הרג כ-100 אנשי כוחות הביטחון, פצע 500 נוספים, וביצע כ-1,300 פיגועים בסך הכל. סדרת המתקפות שהוביל הארגון הביא להרג אזרחים רבים, בעיקר ביום שישי העקוב מדם ב-21 ביולי, כאשר הופעלו 22 פצצות במרכז בלפסט, והביאו למותם של חמישה אזרחים, שני חיילים בריטים, חייל מילואים של כוח השיטור המלכותי וחבר נוסף באגודת ההגנה של אלסטר (UDA). אזרחים נהרגו בפיצוץ מכונית תופת משולש בקלאודי . ה-IRA מואשם בביצוע פיצוץ זה אך לא פורסמו הוכחות להאשמה זו.

בשנת 1972, המתקפות של ה-IRA הרשמי היה ברובן חסרות תועלת. בפיגוע באלדרשוט , שכלל מתקפה על הצריפים של הרגימט המוצנח של הצבא הבריטי כנקמה על יום ראשון העקוב מדם, נהרגו חמש עובדות ניקיון, גנן וכומר. ה-IRA הרשמי הצליח להרוג שלושה חיילים בדרי באפריל, אך בתגובה חיסלו חיילי הרגימנט המוצנח את ג'ו מקאן , שהיה מבכירי הפעילים של הארגון באותה תקופה, והבכיר המבוקש ביותר על ידי הצבא הבריטי. ה-IRA הרשמי הודיע על הפסקת המתקפות שלו במאי 1972.

ריכוזי הכוחות הבריטיים הגיעו לשיא של 1:50 מהאוכלוסייה האזרחית, היחס המתועד הגבוה בהיסטוריה במלחמות נגד ארגוני גרילה. מבצע "מוטורמן" , שנועד לפרוץ ולהשתלט מחדש על כל האזורים בהם לאומנים מנעו את כניסתם של כוחות הצבא הבריטיים והתומכים בממלכה המאוחדת, היה המבצע הצבאי הגדול ביותר באירלנד מאז מלחמת העצמאות האירית. בסך הכל, כמעט 22,000 חיילים בריטים היו מעורבים במבצע.

למרות הפסקת אש זמנית ב-1972 ושיחות עם פקידים בריטים, ארגוני הגרילה הלאומניים היו נחושים להמשיך במסע שלהם לאיחוד צפון אירלנד עם הרפובליקה של אירלנד. ממשלת בריטניה, שהאמינה כי ממשלת צפון אירלנד אינו מסוגל להתמודד עם המצב הביטחוני, ביקשה להשתלט בפועל על הטיפול בחוק ובסדר באזור. מפני שהדבר לא היה מקובל על ממשלת צפון אירלנד, ממשלת בריטניה קידמה חקיקת חירום (חוק צפון אירלנד 1972 ) שהשעתה את הפרלמנט והממשלה הצפון אירית היוניוניסטית שישבו בטירת סטורמונט, והנהיגה "שלטון ישיר" מלונדון. שלטון ישיר נועד להיות אמצעי להשגת יציבות בטווח הקצר; האסטרטגיה לטווח הבינוני הייתה להחזיר את השלטון העצמי לצפון אירלנד על בסיס שי יהיה מקובל הן על היוניוניסטים והן על הלאומנים. עם זאת, הסכמה התבררה כבלתי אפשרית, והצרות נמשכו לאורך שנות ה-70, ה-80 וה-90 בשל המבוי הסתום מבחינה פוליטית.

הסכם סאנינגדייל ושביתת מועצת העובדים של אלסטר

כוחות בריטיים חוקרים זוג באמצע רחוב בבלפסט. לאחר מכן, הזוג נעצר.

גרפיטי לויאליסטי, "אתם נמצאים עכשיו בשטח פרוטסטנטי", כך במקור

ביוני 1973, לאחר פרסום ספר לבן בריטי ומשאל עם שהתקיים במרץ של אותה השנה (המשאל הוחרם על ידי הלאומנים והביא לניצחון מוחץ לטובת הישארות בממלכה המאוחדת) על מעמדה של צפון אירלנד, הוקם גוף פרלמנטרי חדש, אספת צפון אירלנד . הבחירות לגוף זה נערכו ב-28 ביוני. באוקטובר 1973, מפלגות לאומניות ויוניוניסטיות מרכזיות, יחד עם ממשלות בריטניה ואירלנד, ניהלו משא ומתן על הסכם סאנינגדייל, שנועד להביא להסדר פוליטי בצפון אירלנד, תוך שותפות עם הרפובליקה של אירלנד. ההסכם קבע חלוקה מחודשת של הכוח הפוליטי והביצועי במדינה - הקמת רשות מבצעת שתכיל גם יוניוניסטים וגם לאומנים; ואת "מועצת אירלנד" - גוף המורכב משרים מצפון אירלנד ומהרפובליקה של אירלנד שנועד לעודד שיתוף פעולה ביניהן.

היוניוניסטים היו חלוקים בדעותיהם בנוגע להסכם סאנינגדייל, שגם ה-IRA הלאומני התנגד לו, מפני שמטרתם נותרה איחוד צפון אירלנד עם אירלנד, והוצאתה מהממלכה המאוחדת. יוניוניסטים רבים התנגדו לרעיון חלוקת השלטון, בטענה כי לא ניתן לחלוק את השלטון עם לאומנים המבקשים להביא לחורבן המדינה. עם זאת, אולי משמעותית יותר הייתה ההתנגדות היוניוניסטית לשיתוף הפעולה עם אירלנד ולמועצת אירלנד, שנתפסה כפרלמנט משותף לצפון אירלנד ולאירלנד. דבריו של יו לו , חבר מועצה צעיר ממפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית (SDLP), בפני קהל בטריניטי קולג' בדבלין, לפיה סאנינגדייל היא הכלי "שבאמצעותו יועברו היוניוניסטים לאירלנד המאוחדת", פגעו גם הם בסיכויים לתמיכה מצד היוניוניסטים בהסכם. בינואר 1974, בריאן פוקנר הודח מתפקידו כמזכ"ל המפלגה היוניוניסטית של אלסטר והוחלף על ידי הארי ווסט . הבחירות הכלליות בבריטניה בפברואר של אותה השנה העניקו ליוניוניסטים המתנגדים להסכם סאנינגדייל את ההזדמנות לבחון את דעתם של ציבור המצביעים בצפון אירלנד, ועשו שימוש בסיסמה "דבלין נמצאת במרחק של סאנינגדייל אחד". התוצאה חיזקה את התנגדותם להסכם: הם זכו ב-11 מתוך 12 המושבים של צפון אירלנד, וזכו ב-58% מהקולות, כאשר רוב השאר הלכו ללאומנים ויוניוניסטים תומכי ההסכם.

בסופו של דבר, הסכם סאנינגדייל בוטל על ידי פעולה המונית מצד אנשי צבא ועובדים יוניוניסטים, שהקימו את מועצת פועלי אלסטר . הם ארגנו שביתה כללית בצפון אירלנד, שכונתה שביתת מועצת פועלי אלסטר . שביתה זו צמצמה קשות את העסקים בצפון אירלנד וגרמה להפסקת שירותים חיוניים כמו מים וחשמל. לאומנים טוענים כי ממשלת בריטניה לא עשתה מספיק כדי לשבור את השביתה הזו ולקיים את הסכם סאנינגדייל. ישנן עדויות לכך שהשביתה עודדה עוד יותר על ידי ה-MI5, כחלק מרצונם לערער את ממשלתו של ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון (ראו גם תיאוריות קונספירציה על הרולד וילסון ). לנוכח התנגדות כזו, האיגודים שתמכו בהסכם סאנינגדייל התפטרו מהממשלה שזה עתה הוקמה וחילק את השלטון בין היוניוניסטים ללאומנים, והמשטר החדש קרס. שלושה ימים לאחר תחילת שביתת UWC, ב-17 במאי 1974, שני צוותים מכוח המתנדבים מאלסטר, מחטיבות בלפסט ואלסטר פוצצו שלוש מכוניות תופת ללא אזהרה במרכז העיר דבלין במהלך שעת העומס של ערב שישי, מה שגרם ל-26 הרוגים ולכמעט 300 פצועים. כשעה וחצי לאחר מכן, מכונית תופת רביעית התפוצצה במונהאן , והרגה שבעה אנשים נוספים. איש מעולם לא הורשע בגין פיגועים אלה. פיגועים אלו היו מספר הנרצחים הגבוה ביותר ביום אחד במהלך הצרות.

ההצעה לעצמאות צפון אירלנד

אפילו כאשר ממשלתו פרסה כוחות באוגוסט 1969, ראש ממשלת בריטניה הרולד וילסון הורה על מחקר סודי בשאלה האם הצבא הבריטי יכול לסגת מצפון אירלנד, כולל כל 45 הבסיסים, כמו בית הספר לצוללות בדרי. המחקר הגיע למסקנה שהצבא יכול לעשות זאת תוך שלושה חודשים, אך אם אלימות מוגברת תפגע בחברה האזרחית, בריטניה תצטרך לשלוח כוחות שוב לאזור. ללא בסיסים קיימים, מעשה כזה עשוי להיחשב כפלישה לאירלנד- לכן החליט וילסון נגד נסיגה.

הקבינט של וילסון דן בצעד הדרמטי של נסיגה בריטית מוחלטת מצפון אירלנד העצמאית כבר בפברואר 1969, כאחת האפשרויות השונות עבור האזור, שכללו גם אוטונומיה צפון אירית. הוא כתב ב-1971 שלבריטניה יש "אחריות על אזור בה אין לה שליטה", ונפגש בחשאי עם ה-IRA באותה שנה כמנהיג האופוזיציה; ממשלתו נפגשה שוב עם ה-IRA בסוף 1974 ובתחילת 1975 כדי לנהל משא ומתן על הפסקת אש. במהלך הפגישות, הצדדים דנו בנסיגה בריטית מוחלטת מצפון אירלנד. למרות שממשלת בריטניה הצהירה בפומבי כי הכוחות יישארו כל עוד יידרש, הפחד הנרחב שיצרו הפיגועים בפאבים בברמינגהם ומתקפות אחרות של ה-IRA בבריטניה עצמה הגביר את התמיכה בקרב חברי פרלמנט והציבור בנסיגה צבאית.

כישלון הסכם סאנינגדייל והתמיכה הציבורית במועצת פועלי אלסטר ונגד השלטון הבריטי תמכו גם הם בהצהרתו של וילסון, אותה הצהיר בשנת 1971. הם הובילו אותו ואת ממשלתו לשקול ברצינות את העצמאות לצפון אירלנד. אילו התרחשה הנסיגה הבריטית מהאזור – בה תמך וילסון וואליה התנגדו אחרים בממשלתו, כמו ג'יימס קלהאן - האזור היה הופך לדומיניון נפרד. על פי התוכנית הסודית, שכונתה "יום הדין", לבריטניה היה קשר מועט ככל האפשר ל"דומיניון אלסטר" החדש, כאשר הסובסידיות הכספיות שבריטניה תעניק לדומניון יסתיימו בתוך חמש שנים. היא לא תוכננה להיות "מדינת בת", שלה אוטונומיה חברתית-כלכלית עם שליטה בריטית ביחסי החוץ והביטחון שלה, משום שמלחמה אפשרית בין דומניון אלסטר לבין הרפובליקה האירית הייתה מאלצת את בריטניה להתערב.

המשא ומתן הבריטי עם ה-IRA, ארגון שהוצא מהחוק באירלנד, הרגיז את הממשלה האירית. הם לא היו שותפים במשא ומתן וחששו שבריטניה תוציא את כוחותיה מצפון אירלנד ללא תיאום מול הרפובליקה האירית. שר החוץ האירי, גארט פיצג'רלד, תיאר בתזכיר מיוני 1975 אפשרויות של נסיגה בריטית מסודרת ועצמאות, חלוקה מחדש של האי , או קריסת צפון אירלנד למלחמת אזרחים ואנרכיה. התזכיר סיכם כי עצמאות במשא ומתן עדיפה מבין "שלושת המקרים הגרועים הללו", אך הגיע למסקנה כי ממשלת אירלנד יכולה לעשות מעט כדי לקבוע את עתיד האזור.

ממשלת אירלנד כבר נכשלה במניעת שריפת שגרירות בריטניה בדבלין בשנת 1972 על ידי המון רב. הממשלה האמינה שאירלנד לא תוכל להגדיל את צבאה הקטן, שמנה 12,500 איש, ללא השלכות שליליות על המדינה והאזור. מלחמת אזרחים בצפון אירלנד תגרום למקרי מוות רבים שם ולהשלכות קשות על הרפובליקה האירית, שכן הציבור ידרוש ממנה להתערב כדי להגן על המיעוט הלאומני בצפון אירלנד. שר החוץ האירי פיצג'רלד הזהיר את ראש ממשלת בריטניה, ג'יימס קלהאן, כי כישלונה של התערבות אירית, במיוחד מפני שלא הייתה מסוגלת לעשות זאת מבחינה צבאית, "תאיים על הממשל הדמוקרטי באירלנד", דבר שיסכן את ביטחונה של בריטניה ואירופה בכלל, מפני מדינות קומוניסטיות ומדינות זרות אחרות.

רצונו של וילסון לחלץ את ממשלת בריטניה מצפון אירלנד נבלם בסופו של דבר בשל החשש שפעולה זו עלולה להוביל לאסון. ממשלת אירלנד חששה כל כך מההשלכות עד כדי כך, שחברי ממשלה התנגדו לכך שהקבינט האירי אפילו ידון במה שפיצג'רלד כינה "תרחיש יום הדין", של יציאת בריטניה מצפון אירלנד. הוא כתב בשנת 2006 כי "לא אז ולא מאז דעת הקהל באירלנד הבינה עד כמה קרוב לאסון היה האי שלנו כולו במהלך השנתיים האחרונות לכהונתו של הרולד וילסון"; בשנת 2008 הוא אמר שהרפובליקה "הייתה בסיכון גדול יותר אז מאשר בכל זמן אחר מאז הקמתנו".

אמצע שנות ה-70

ה-IRA החל לפעול בצפון אירלנד באמצע שנות ה-70

בפברואר 1974, פצצה מתוזמנת של ה-IRA הרגה 12 בני אדם באוטובוס על כביש M62 באזור מערב יורקשייר באנגליה. מרלין ריס, מזכיר המדינה לענייני צפון אירלנד (שהוא השר בממשלת בריטניה שאחראי על הטיפול בצפון אירלנד), ביטל את האיסור על קיומו של ארגון כוח המתנדבים של אלסטר (ארגון גרילה לויאליסטי) באפריל 1974. בדצמבר, חודש לאחר הפיגועים בפאבים בברימינגהאם , בהם נרצחו 21 בני אדם, הכריז ה-IRA על הפסקת אש; הפסקת אש שנמשכה על הנייר עד לסוף שנת 1975. למרות הפסקת האש, מקרי הרצח בין קבוצות צבאיות יריבות (יוניוניסטם ולויאליסטים כנגד לאומנים), וסכסוכים פנימיים בתוך ארגוני הגרילה השונים. דבר זה הפך את 1975 לאחת מ"השנים הקטלניות ביותר של הצרות".

ב-7 באוגוסט 1974, פאדי מק'להון, גבר בן 24 ממחוז טיירון, נורה בגבו ונהרג על ידי איש צבא בריטי. בחקירה הראשונה החייל זוכה מכל האישומים, אך בשנת 2020 הורה התובע הכללי על חקירה נוספת. החקירה הייתה הראשונה בסדרת חקירות של מקרי מוות הקשורים בסכסוך בצפון אירלנד. חוקר מקרי המוות פסק כי הריגתו של מק'להון אינה מוצדקת, ושופט קבע כי "אדם חף מפשע נורה בדם קר ללא אזהרה כאשר לא היווה איום על איש". משפחת מק'להון פרסמה הצהרה בה נכתב בין היתר: "משפחתנו תמיד ידעה שפאדי היה צעיר חף מפשע, שנלקח מביתו ונורה על ידי חייל בריטי ללא סיבה". בהצהרה נאמר גם כי הוריו "ירדו לקברם שבורי לב בידיעה שבנם התמים נהרג, ללא הצדקה, הסבר או התנצלות".

ב-5 באפריל 1975, חיילים אירים הרגו מתנדב של ה-UDA (איגוד מגני אלסטר ), ארגון צבאי לויאליסטי נוסף שהתפתח בצפון אירלנד בתקופת "הצרות") וארבעה אזרחים פרוטסטנטים בפיגוע בטברנת מאונטיינוויו בבלפסט. על הפעולה לקח אחריות ארגון לא מוכר בשם כוח הפעולה הרפובליקני , שנחשד שהופעל כשם אחר לארגון ה-IRA הזמני.

ב-31 ביולי 1975, בסמוך לניורי, להקת הקברט האירית הפופולרית "The Miami Showband" החלה לחזור לדבלין, בירת אירלנד, לאחר הופעה בבנברידג' שבצפון אירלנד, כאשר נתקלה במארב של חמושים שהיו חברים בכוח המתנדבים מאלסטר, לבושים במדי צבא בריטי, במחסום צבאי מזויף בצד הדרך בכביש הראשי A1 . שלושה מחברי הלהקה, שני קתולים ופרוטסטנט, נורו למוות, בעוד ששניים מאנשי ה-UVF נהרגו כאשר הפצצה שהעמיסו על המיניבוס של הלהקה התפוצצה לפני הזמן. בינואר שלאחר מכן, אחד עשר עובדים פרוטסטנטים נורו למוות בקינגסמיל שבמחוז הצפון אירי ארמה, לאחר שנצטוו לרדת מהאוטובוס שלהם על ידי כנופיה רפובליקנית חמושה, שקראה לעצמה "כוח הפעולה הרפובליקני של דרום ארמה" . כ-10 מהפועלים נהרגו, כאשר אדם אחד שרד למרות שנורה 18 פעמים. רציחות אלה היו, על פי הדיווחים, נקמה על פיגוע ירי כפול של לויאליסטים נגד שתי משפחות קתוליות בלילה שקדם לאירוע.

האלימות נמשכה לאורך שארית שנות ה-70. אלה כללו סדרה של פיגועים בדרום אנגליה בשנים 1974 ו-1975 שבוצעו על ידי חברי ה-IRA הזמני שסירבו לכבד את הפסקת האש. ממשלת בריטניה החזירה את האיסור בחוק על קיום כוח המתנדבים מאלסטר באוקטובר 1975, והפכה אותו שוב לארגון בלתי חוקי. הפסקת האש של ה-IRA הזמנית מדצמבר 1974 הסתיימה רשמית בינואר 1976, למרות שחלק מחברי הארגון ביצעו פעולות טרור גם במהלך 1975. ה-IRA הזמני איבדה את התקווה שחשה בתחילת שנות ה-70 שיוכלו לכפות נסיגה בריטית מהירה מצפון אירלנד, ובמקום זאת פיתחה אסטרטגיה המכונה "המלחמה הארוכה", שכללה קמפיין אלימות פחות אינטנסיבי אך מתמשך יותר שיכל להימשך ללא הגבלת זמן. לעומת זאת, הפסקת האש הרשמית של ה-IRA משנת 1972 (שהביאה לפיצול הארגון ל-IRA הזמני וה-IRA הרשמי) הפכה לקבועה, ותנועת "הרשמית" הפכה בסופו של דבר למפלגת הפועלים האירית , שדחתה את האלימות לחלוטין.

שנות ה-70 המאוחרות

בסוף שנות ה-70, עייפות המלחמה ניכרה הן בקרב הלויאליסטים-פרוטסטנטים והן בקרב תומכי הלאומנות האירית הקתולים. סימן אחד לכך היה הקמת הארגון "קהילת אנשי השלום" בידי בטי ויליאמס ומייריד מגווייר, שזכו בפרס נובל לשלום בשנת 1976 על מאמציהן להפסיק את "הצרות". קהילת אנשי השלום ארגנו הפגנות גדולות שקראו לסיום האלימות. אולם, הקמפיין שלהם איבד תאוצה לאחר שפנו לקהילה הלאומנית בבקשה לספק מידע על ה-IRA לכוחות הביטחון.

בפברואר 1978, פוצץ ה-IRA את מסעדת לה מון בקומבר , שבמחוז דאון. העשור הסתיים במתקפה כפולה של ה-IRA נגד הבריטים. ב-27 באוגוסט 1979, הלורד מאונטבאטן, שכיהן לפני כן כראש מטה ההגנה של בריטניה והיה חבר במשפחת המלוכה, חוסל על ידי ה-IRA בפיצוץ סירתו כאשר שהה בנופש במחוז סלייגו שבאירלנד, שמולכדה על ידי הארגון. שלושה אנשים נוספים נהרגו גם בפיצוץ: ליידי ברבורן, קרובת משפחתו של מאונטבטן; ושני בני נוער, נכדו של מאונטבאטן ושייט מקומי. באותו יום, שמונה עשר חיילים בריטים נהרגו משתי פצצות הנשלטות מרחוק במארב במחוז דאון שבצפון אירלנד, במה שהיה האירוע בעל מספר ההרוגים הגבוה ביותר בצבא הבריטי מאז מבצע באנר שהתרחש באוגוסט 1969, כעשור לפני כן.

באותה תקופה, לאחר שממשלות בריטיות רבות נכשלו במציאת פתרון פוליטי לסוגיה, בבריטניה ניסו "לנרמל" את הסיטואציה בצפון אירלנד באותה תקופה ולהביא להורדת רף האלימות.

שנות ה-80

חיילים בריטים בדרום בלפסט, 1981

החל משנת 1976 מחו אסירים רפובליקנים שנכלאו, בין היתר ללא חבר מושבעים שיכריע בגורלם או ללא עמידה למשפט, במספר מחאות כנגד מצבם, בדרישה שיועמדו לדין כמו אסירים רגילים, מצב בו יהיו להם זכויות אסיר בסיסיות שלטענתם נשללו מהם. שיא המחאות הגיע בשביתת הרעב האירית בשנת 1981 , שבה כעשרה אסירים רפובליקנים (שבעה מהם מה-IRA הזמני מתו מרעב. שובת הרעב הראשון שמת, בובי סנדס, נבחר לפרלמנט בתמיכת מפלגת שיין פיין הלאומנית, במטרה להשיג לו חסינות. למרות שנבחר, נשאר בכלא ולא יצא את כותליו. שביתות הרעב עוררו הדים בקרב לאומנים רבים; למעלה מ-100,000 איש השתתפו במיסת הלוויה של סנדס במערב בלפסט ואלפים נכחו במיסת שובתי הרעב האחרים. מנקודת מבט רפובליקנית אירית, חשיבותם של אירועים אלה הייתה להדגים פוטנציאל לאסטרטגיה פוליטית אמיתית שתביא לשינוי.

בעקבות שביתות הרעב ומחאות האסירים הנרחבות, מפלגת שין פיין שהוקמה על ידי חברים ב-IRA הזמני כדי לשמש כזרוע הפוליטית של הארגון, החלה להתמודד בבחירות בפעם הראשונה הן בצפון אירלנד והן ברפובליקה של אירלנד (נציגי המפלגה שנבחרו לפלרמנטים השונים, נמנעו מהגעה להצבעות והכרה בלגיטימיות שלהם, כמחאה על המצב באירלנד ובצפון אירלנד). בשנת 1986, שין פיין החליטה לשנות את שיטת הפעולה שלה ולהפסיק להימנע מהגעה לפרלמנט, והכירה בלגיטימיות של הדאל (הפרלמנט) האירי, מה שגרם לקבוצה קטנה של חברים להתנתק ולהקים את שין פיין הרפובליקנית .

טקטיקת "המלחמה הארוכה" של ה-IRA הזמני קיבלה דחיפה מתרומות גדולות של נשק מלוב בשנות ה-80, בין היתר עקב כעסו של שליט לוב, מועמר קדאפי, על ראש ממשלת בריטניה, מרגרט תאצ'ר, על סיועה בהפצצות האמריקאיות בלוב בשנת 1986 (מבצע קניון אל דוראדו), שבהן לכאורה נהרג אחד מבניו של קדאפי. בנוסף, הארגון קיבל מימון ותרומות מתומכים ברפובליקה של אירלנד ובארצות הברית, בה יש קהילה אירית גדולה במיוחד. תרומות משמעותיות למיליציות הלאומניות בצפון אירלנד (ה-IRA המרכזית שבהן) הגיעו גם מקנדה וסקוטלנד.

מלון גרנד בברייטון לאחר הפיגוע בוועידת המפלגה השמרנית, 1984

ביולי 1982, ביצע ה-IRA שני פיגועים בטקסים צבאיים בהייד פארק ובריג'נטס פארק בלונדון, בהם נהרגו כארבעה חיילים, שבעה נגני תזמורת ושבעה סוסים. צבא השחרור הלאומי האירי, ה-INLA (שהיה גם הוא ארגון קתולי לאומני), היה פעיל מאוד בתחילת ובאמצע שנות השמונים. בדצמבר 1982, הוא הפציץ בר בבלייקלי שבמחוז לונדונדרי בצפון אירלנד, אותו ביקרו חיילים בריטים שלא היו בתפקיד. בפיגוע נהרגו 11 חיילים ושישה אזרחים. בדצמבר 1983, ה-IRA תקף את חנות הכלבו הלונדונית היוקרתית הרודס באמצעות מכונית תופת, בפיגוע בו נהרגו שישה בני אדם. אחת הפעולות הבולטות ביותר של ה-IRA בתקופה זו הייתה הפיגוע במלון גרנד בברייטון ב-12 באוקטובר 1984, כאשר הפעילו פצצת מתוזמנת במשקל 45 ק"ג במלון גרנד בברייטון, שם שהו פוליטיקאים, כולל ראש הממשלה מרגרט תאצ'ר, במהלך וועידת המפלגה השמרנית. מהפיצוץ, שהתרחש בשעות הבוקר המוקדמות, נהרגו חמישה בני אדם, ביניהם חבר הפרלמנט השמרני סר אנתוני ברי , ונפצעו 34 נוספים.

ב-28 בפברואר 1985 בעיר ניורי, תשעה קצינים מכוח השיטור המלכותי מאלסטר נהרגו בהתקפה על תחנת המשטרה בעזרת מרגמות. התקיפה תוכננה ובוצעה על ידי ה-IRA. תשעה פגזים נורו ממרגמה סימן 10 שהייתה מחוברת לחלק האחורי של טנדר פורד. שמונה פגזים החמיצו את המטרה; התשיעי פגע בביתן נייד בתחנה. האירוע היה האירוע בעל מספר ההרוגים הגבוה ביותר לכוח השיטור המלכותי מאלסטר באירוע אחד במהלך הצרות כולן. ב-8 במאי 1987, שמונה חברי IRA תכננו לתקוף תחנה של כוח השיטור במחוז ארמה באמצעות פצצה ואקדחים. הם חוסלו על ידי כוח קומנדו בריטי (SAS) שארב להם במקום - מספר חברי ה-IRA הגבוה ביותר שנהרגו בתקרית אחת במהלך הצרות. ב-8 בנובמבר 1987 במחוז פרמנה, התפוצצה פצצת מתוזמנת של ה-IRA הזמני במהלך טקס זיכרון לחללי מלחמת חבר העמים הבריטי, שהתקיים ביום הזיכרון הבריטי. אחד עשר בני אדם (חייל אחד וכעשרה אזרחים) נהרגו ו-63 נפצעו. כוחות לויאליסטים נקמו על ההפצצה בתקיפת קתולים, רובם אזרחים.

במרץ 1988, שלושה מתנדבי IRA שתכננו פיגוע נורו למוות על ידי הקומנדו הבריטי בגיברלטר, טריטוריה בריטית שנמצאת מדרום לספרד. מבצע זה נודע בשם מבצע פלאביוס . במהלך הלוויתם בבית הקברות מילטאון שבבלפסט, מייקל סטון, שהיה חבר בארגון איגוד ההגנה מאלסטר (UDA), תקף את הנוכחים במהלך הורדת הארונות בעזרת זריקת רימונים. לאחר מכן, במהלך בריחתו, ירה סטון במי שניסה לרדוף אחריו. באירוע נרצחו על ידי סטון כ-3 אנשים, ביניהם מתנדב ה-IRA קווין בריידי. סטון נעצר ונשפט למאסר לכל חייו, אך שוחרר 11 שנים מאוחר יותר במסגרת הסכם יום שישי הטוב. שני רב"טים בצבא הבריטי, דייוויד האוס ודריק ווד, שהיו לבושים בבגדים אזרחיים, נסעו במכוניתם לתוך תהלוכת הלוויה של בריידי. הקהל שזיהה את המעשה והניח שהחיילים, שהיו לויאליסטים, תכננו לשחזר את תקיפתו של סטון ולרצוח לאומנים וחברי IRA ששהו בלוויה, הקיף את מכוניתם ותקף אותם. החיילים הוצאו ממכוניתם, נחטפו ונורו למוות על ידי ה-IRA. אירוע זה נודע בשם "רציחות הרב"טים" .

בספטמבר 1989, השתמש ה-IRA בפצצת מתוזמנת כדי לתקוף את מחסן הנחתים המלכותי , והרג 11 חברים בתזמורת הצבא הבריטי.

לקראת סוף העשור, ניסה הצבא הבריטי לשינוי בדרך בה הוא נתפס בקרב קהילות בצפון אירלנד, ביניהן קהילת דרי, במטרה לשפר את היחסים בין הקהילה המקומית לצבא. לחיילים נאמר לא להשתמש בכוונות הטלסקופיות שעל רוביהם כדי לסרוק את הרחובות, שכן הדבר גרם לאזרחים לחוש שנשק מכוון כלפיהם. החיילים עודדו גם לחבוש כומתות במקום קסדות בעת איוש נקודות ביקורת, מפני שקסדות נתפסו כמיליטריסטיות ועוינות. מערכת התלונות על חיילים עברה שינוי- בעבר, אם אזרחים הגישו תלונה על כך שהוטרדו או עברו התעללות על ידי חיילים ברחובות או במהלך חיפושים, הם לעולם לא יגלו איזו פעולה (אם בכלל) ננקטה. התקנות החדשות חייבו קצין לבקר בבית המתלונן כדי ליידע אותו על תוצאות תלונתו.

בשנות ה-80, קבוצות צבאיות לויאליסטיות כמו כוח המתנדבים של אלסטר ואיגוד ההגנה של אלסטר ייבאו נשק וחומרי נפץ מדרום אפריקה. כלי הנשק שהתקבלו חולקו בין הקבוצות. בשנת 1987, ארגון השחרור העממי האירי (IPLO), שהוקם כסיעה בדלנית וקיצונית יותר של צבא השחרור הלאומי האירי (INLA), פתח בסכסוך עקוב מדם נגד ה-INLA, מה שהחליש את נוכחות ה-INLA באזורים מסוימים. עד 1992, ה-IPLO חוסל כולו בשל מעורבותו בסחר בסמים, ובכך הסתיים הסכסוך כאשר ידם של אנשי ה-INLA על העליונה.

שנות ה-90

הסלמה בדרום ארמה

חטיבת דרום ארמה של ה-IRA הפכה את הכפר קרוסמגלן למפקדה שלה באזור דרום מחוז ארמה מאז שנות ה-70. הכפרים הסמוכים סילברבידג' , קאליהאנה , קאלוויל , פורקהיל , ג'ונסבורו וקרגן היו גם הם מעוזים של ה-IRA. בפברואר 1978, מסוק של הצבא הבריטי מסוג איירוספסיאל גאזל הופל ליד סילברבידג' . באירוע נהרג לוטננט קולונל איאן קורדן-לויד .

בשנות ה-90, הפעיל ה-IRA תוכנית חדשה במטרה להגביל את הסיורים הרגליים של הצבא הבריטי ליד קרוסמגלן. הם החלו להפעיל שני צוותי צלפים כדי לתקוף סיורים של הצבא הבריטי ושל כוח השיטור המלכותי. הם בדרך כלל ירו מרכב משוריין מאולתר באמצעות רובה צלפים מסוג בארט M82. שלטים הוצבו ברחבי דרום ארמה ועליהם נכתב "צלף בפעולה". הצלפים הרגו בסך הכל כתשעה אנשי כוחות הביטחון: שבעה חיילים ושני שוטרים.

ה-IRA פיתח את היכולת לתקוף מסוקים בדרום ארמה ובמקומות אחרים מאז שנות ה-80, כולל הפלת מסוק נוסף מסוג איירוספסיאל גאזל בשנת 1990 ; מלבד התקרית ב-1978, לא היו הרוגים באף תקרית הפלה אחרת.

תקרית נוספת בה היו מעורבים מסוקים בריטיים בדרום ארמה הייתה קרב ניורי רואד בספטמבר 1993. שני מסוקים צבאיים נוספים, אחד מסוג וסטלנד לינקס ושני מסוג סופר פומה, הופלו מאש מרגמות בשנת 1994. ה-IRA הקים נקודות ביקורת בדרום ארמה במהלך תקופה זו, וכוחות הביטחון נמנעו מלהתקרב אליהן או להתעמת עם הכוחות שהיו בהן.

מתקפת המרגמות על דאונינג סטריט

ב-7 בפברואר 1991, ניסה ה-IRA להתנקש בראש ממשלת בריטניה ג'ון מייג'ור ובקבינט המלחמה שלו על ידי ירי פצצת מרגמה לעבר רחוב דאונינג 10, הוא מעון ראש הממשלה הבריטי, בזמן שהתכנסו שם כדי לדון במלחמת המפרץ. ההפגזה גרמה רק לארבעה פצועים, שניים מהם שוטרים, בעוד מייג'ור וכל קבינט המלחמה לא נפגעו.

הפסקת האש הראשונה

לאחר תקופה ממושכת של ניסיונות משא ומתן, שבמהלכם התרחשו הפיגועים במרכז הסחר בבלטיק (1992) ובבישופגייט (1993), שניהם התרחשו בלונדון, הכריזו הקבוצות הצבאיות מטעם הלויאליסטים והרפובליקנים כאחד על הפסקות אש בשנת 1994. השנה שקדמה להפסקות האש כללה ירי המוני בקאסלרוק שבמחוז לונדונדרי , בו נהרגו ארבעה אנשים. ה-IRA הגיב בפיגוע ברחוב שאנקיל באוקטובר 1993, שמטרתו הייתה להרוג את הנהגת איגוד מגני אלסטר (UDA), אך במקום זאת נהרגו שמונה אזרחים פרוטסטנטים וחבר UDA זוטר, כמו גם אחד מהמבצעים מטעם ה-IRA, שנהרג כאשר הפצצה התפוצצה בטרם עת. ה-UDA הגיב בפיגועים באזורים לאומניים, כולל ירי המוני בגרייסטיל , בו נהרגו שמונה אזרחים - שישה קתולים ושני פרוטסטנטים.

ב-16 ביוני 1994, רגע לפני הפסקות האש, ה-IRA הרג שלושה מחברי כוח המתנדבים מאלסטר (מיליצייה לויאליסטית) בפיגוע בכביש בשאנקיל . שלושה ימים לאחר נקמו אנשי כוח המתנדבים והרגו שישה אזרחים קתולים בירי בפאב בלופיניסלנד שבמחוז דאון. בחודש שנותר לפני הפסקת האש, הרג ה-IRA ארבעה אנשי צבא לויאליסטים בכירים, שלושה מאיגוד מגני אלסר (UDA) ואחד מכוח המתנדבים מאלסטר (UVF). ב-31 באוגוסט 1994, הכריז ה-IRA על הפסקת אש. אנשי הצבא הנאמנים, שאוחדו זמנית תחת ה"פיקוד הצבאי הלויאליסטי המשולב", הצטרפו להפסקת האש כשישה שבועות לאחר מכן. למרות שהפסקות האש הללו נכשלו בטווח הקצר, הן סימנו סיום יעיל לאלימות פוליטית בקנה מידה גדול, וסללו את הדרך להפסקות האש הסופיות.

בשנת 1995, מינתה ארצות הברית את ג'ורג' מיטשל כשליח המיוחד של ארצות הברית לצפון אירלנד . מיטשל הוכר כיותר משליח סמלי אלא כמייצג את הנשיא (ביל קלינטון), ובעל עניין רב בפתרון הסכסוך. ממשלות בריטניה ואירלנד הסכימו כי מיטשל יעמוד בראש ועדה בינלאומית לפירוק נשק של קבוצות צבאיות למחצה משני הצדדים הלוחמים.

הפסקת האש השנייה

ב-9 בפברואר 1996, פחות משנתיים לאחר הכרזת הפסקת האש, היא נגמרה כאשר ה-IRA ביצע פיגוע בדוקלנדס באזור קנרי וורף בלונדון, מה שגרם למותם של שני בני אדם, פציעתם של 39 נוספים, וגרם לנזק בשווי 85 מיליון ליש"ט למרכז הפיננסי של העיר. שין פיין, המפלגה הלאומנית האירית, האשימה את כישלון הפסקת האש בסירובה של ממשלת בריטניה להתחיל במשא ומתן רב-מפלגתי עד שה-IRA יתפרק מנשקו.

לאחר הפיגוע באו מספר פיגועים נוספים, כאשר הבולט שבהם הוא הפיגוע במנצ'סטר בשנת 1996, שהרס שטח גדול במרכז העיר ב-15 ביוני. זה היה פיגוע ההפצצה הגדול ביותר בבריטניה מאז מלחמת העולם השנייה. לא נהרגו אנשים בפיגוע הודות להתרעה טלפונית ותגובה מהירה של שירותי החירום, אך למעלה מ-200 בני אדם נפצעו, רבים מהם מחוץ לגדר שהוקמה כדי למנוע מאנשים להתקרב לאזור המסוכן. הנזק שנגרם מהפיצוץ הוערך ב-411 מיליון ליש"ט. החייל הבריטי האחרון שנהרג במהלך הצרות, סטיבן רסטוריק, נורה למוות בנקודת ביקורת בדרום מחוז ארמה ב-12 בפברואר 1997 על ידי צלף של ה-IRA.

ה-IRA חזרו להפסקת האש ביולי 1997, כאשר המשא ומתן על המסמך שנודע כהסכם יום שישי הטוב החל, אז עדיין ללא הייצוג הפוליטי של ה-IRA, השין פיין. בספטמבר של אותה שנה, שין פיין חתמה על עקרונות מיטשל , שהיו הדרישות הבסיסיות שהציג המתווך אמריקאי ג'ורג' מיטשל כדי לקחת חלק בשיחות השלום, והצטרפה לשיחות. כוח המתנדבים מאלסטר הייתה הקבוצה הצבאית הראשונה בסכסוך שהתפצלה כתוצאה מהפסקת האש שהם לקחו בה חלק. הפיצול הוליד את כוח המתנדבים הלויאליסטים (LVF) בשנת 1996, שסירבה לקחת חלק בהפסקת האש באותם ימים. בדצמבר 1997, הצבא הלאומי לשחרור אירלנד (ה-INLA, ארגון לאומני) התנקש במנהיג ה-LVF בילי רייט , מה שהוביל לסדרה של רציחות נקמה שהובלו על ידי לויאליסטים קיצוניים. בשל הצטרפות ה-IRA להפסקת האש, קבוצה התפצלה מה-IRA הזמני והקימה את ה-IRA האמיתי (RIRA).

באוגוסט 1998, פצצה של ה־RIRA באומה הביאה למותם של כ-29 אזרחים. הפיגוע הביא לפגיעה באמינותם של הרפובליקנים שהתנגדו לתהליך השלום ולהפסקת האש בצפון אירלנד, והביאה לכך שרבים שעבר תמכו במהלכיהם, בעיקר בקרב קבוצות מחוזיות שונות, הפסיקו לתמוך בהן ובהתנגדותן לתהליך השלום. הם הפכו לקבוצות שוליות בעלות השפעה מועטה, אך לחלקן עדיין נותר כוח מספיק כדי להפעיל אלימות בדרכים שונות.

הצבא הלאומי לשחרור אירלנד (ה-INLA) הכריז גם הוא על הפסקת אש לאחר הסכם יום שישי הטוב. מאז, רוב האלימות שהפעילו המיליציות שנותרו פעילות בצפון אירלנד הופנתה כלפי "תומכיהן"- לויאליסטים כנגד לויאליסטים שתמכו בתהליך השלום, ובדומה לכך גם בקרב הלאומנים האירים.

תהליך פוליטי

לאחר הפסקות האש, החלו שיחות בין המפלגות הפוליטיות העיקריות בצפון אירלנד כדי לגבש הסכם פוליטי שיביא לשלום ויציבות באזור. שיחות אלו הובילו לכך שבשנת 1998 נחתם הסכם יום שישי הטוב, שהביא באופן רשמי לסופן של "הצרות". הסכם זה החזיר את השלטון העצמי לצפון אירלנד על בסיס "חלוקת כוח", בין הלויאליסטים ללאומנים. בשנת 1999 הוקמה הרשות המבצעת שהכילה את ארבע המפלגות העיקריות בצפון אירלנד, כולל שין פיין. שינויים חשובים נוספים כללו את הרפורמה בכוח השיטור המלכותי מאלסטר (RUC), ושמו שונה לשירות המשטרה של צפון אירלנד, שעל פי ההסכם נדרשה להכיל במשך 10 השנים הראשונות לאחר ההסכם כ־50% לפחות של שוטרים קתולים. ההסכם כלל גם את הסרת בתי הדין שפעלו ללא משפט כנהוג בחוק הבריטי (עד אז יכלו בתי הדין בצפון אירלנד לערוך משפט בדלתיים סגורות וללא חבר מושבעים, מה שאפשר לפגוע באופן לא פרופורציונלי בזכויותיהם של לאומנים) במסגרת חוק הצדק והביטחון (צפון אירלנד) משנת 2007 .

תהליך נורמליזציה ביטחונית החל גם הוא כחלק מההסכם, והחלה סגירה הדרגתית של בסיסי צבא בריטי מיותרים, מגדלי תצפית על הגבול, ונסיגה של כל הכוחות שהשתתפו במבצע "באנר".

הרשות המבצעת והאסיפה השותפה הושעו בשנת 2002, כאשר היוניוניסטים והלויאליסטים פרשו מהם בעקבות "סטורמנט-גייט" , שהייתה פרשת מחלוקת סביב טענות על הפעלת מודיעים בתוך ה-IRA בפרלמנט הצפון אירי (שפועל בסטורמנט). דניס דונלדסון , שהיה חבר פרלמנט מטעם שין פיין, והואשם כמי שריגל לטובת הבריטים נגד המפלגה הלאומנית וה-IRA, נמצא ירוי בביתו שבאירלנד ב-2006, אליה עבר לאחר חשיפת פרשיית הריגול. ארגון ה-IRA האמיתי (RIRA) טען לאחריות על החיסול כשלוש שנים לאחר מכן. מתחים מתמשכים התקיימו סביב כישלונה של ה-IRA להתפרק מנשקו באופן מלא ומהיר. פירוק ה-IRA הושלם בסופו של דבר בספטמבר 2005, לשביעות רצונם של רוב הצדדים.

מאז ההסכם, הפוליטיקה של צפון אירלנד התאפיינה בהתחלפות מפלגות- מפלגת העבודה הסוציאל-דמוקרטית הוחלפה כמפלגה הלאומנית המרכזית על ידי שין פיין, והמפלגה היוניוניסטית של אלסטר (UUP) הוחלפה כמפלגה היוניוניסטית המרכזית על ידי המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית. באופן דומה, למרות שהאלימות הפוליטית פחתה במידה ניכרת, האיבה העדתית בין קתולים לפרוטסטנטים לא נעלמה. בצפון אירלנד עדיין קיימים, עד היום, אזורים בהם יש מגורים מופרדים בין קתולים לפרוטסטנטים. ב-8 במאי 2007, הממשלה שחילקה את הכוח בין היוניוניסטים-לויאליסטים ללאומנים, על פי הסכם יום שישי הטוב, חזרה לצפון אירלנד. מנהיג המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית, איאן פייזלי ומרטין מקגינס משין פיין נכנסו לתפקידם כשר הראשון של צפון אירלנד וסגנו, בהתאמה.

תמיכה מחוץ לצפון אירלנד

יבוא נשק

גם קבוצות צבאיות רפובליקניות וגם קבוצות צבאיות לויאליסטיות ביקשו להשיג נשק מחוץ לצפון אירלנד על מנת להשיג את מטרותיהן. מרבית התמיכה החיצונית הוענקה לקבוצות הצבאיות הרפובליקניות. במהלך השנים, ה-IRA הזמני ייבא נשק ממקורות חיצוניים כמו תומכים שחיו ברפובליקה של אירלנד, קהילות איריות מרחבי האנגלו-ספירה (ארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד), מדינות אירופיות נוספות, הארגון לשחרור פלסטין ומנהיג לוב מועמר קדאפי. ברית המועצות וצפון קוריאה סיפקו ל-IRA הרשמי כ-5,000 כלי נשק בערך.

עיקר התמיכה החיצונית שקיבלו ב-IRA הייתה מאירלנד עצמה, שחוקי גיוס הכספים בה, ותמיכתם של רבים מתושבים אירלנד באיחוד שני חלקי האי, אפשרו לארגון לגייס כספים חוקקים ובלתי חוקקים בקלות, לארגן, לאמן ולייצר מספר רב של כלי נשר וחומרי נפץ ולהבריח אותם בקלות לצפון אירלנד ולאנגליה. מרבית הנשק שייצר ה-IRA באירלנד היו חומרי נפץ ופצצות שונות, שסייעו לרוב מכריע של הפיגועים בצפון אירלנד ובאנגליה לאורך "הצרות". חומר הנפץ הפלסטי סמטקס שתרם קדאפי זכה להערכה ונחשב לאחד הקטלניים והידועים לשמצה ביותר מבין חומרי הנפץ שה-IRA עשה בהם שימוש, בפועל כמעט ולא נעשה שימוש בו. אירועים בולטים של שימוש של ה-IRA בפצצות שיוצרו באירלנד כללו את יום שישי העקוב מדם, ההתנקשות בלורד מאונטבאטן והפצצות בהייד פארק וריג'נטס פארק.

גם פעילים צבאיים לויאליסטים קיבלו תמיכה, בעיקר מתומכים פרוטסטנטים בקנדה, אנגליה וסקוטלנד. בין השנים 1979 ל-1986, פעילים לויאליסטים ייבאו אלפי כלי נשק ותחמושות מקנדה. סוכנים שהיו חברים בצבא הבריטי סייעו אף הם לארגונים הלויאליסטים להשיג נשק, בעיקר מממשלת דרום אפריקה דאז.

מימון

פעילים רפובליקנים ולויאליסטים קיבלו גם מימון משמעותי מקבוצות, יחידים וגורמים ממשלתיים מחוץ לצפון אירלנד. משנות ה-70 ועד תחילת שנות ה-90, לוב נתנה ל-IRA מעל 12.5 מיליון דולר במזומן (שווים ערך ל-47.7 מיליון דולר נכון לשנת 2024). ה-IRA קיבל גם לפחות 2 מיליון דולר מארגון הקולומביאני המהפכני ה-FARC בתמורה לכך שה-IRA סייע לקולומביאנים בפיתוח ובתרגול שימוש בפצצות וחומרי נפץ מסוגים שונים. הלויאליסטים והיוניוניסטים מנגד קיבלו, על פי דו"ח הוועדה לענייני צפון אירלנד מיוני 2002, בערך כ-100,000 ליש"ט בשנה מגורמים שונים בסקוטלנד.

באנגלוספירה מחוץ לבריטניה, אירים אמריקאים, אירים קנדים, אירים אוסטרלים ואירים ניו זילנדים סיפקו תרומות כספיות משמעויותיות לתנועה הלאומנית האירית, שכללו בין היתר תמיכה במשפחות של חברי IRA הרוגים או כלואים, מאמצי שתדלנות ותעמולה, ולעיתים רכישת נשק עבור ה-IRA הזמני. תומכים קנדים גייסו כסף לרכישה חשאית של נשק, בעיקר נפצים ששימשו באתרי כרייה קנדיים והוברחו ל-IRA.

עם זאת, כמעט כל המימון, או הרוב המכריע, עבור קבוצות צבאיות לאומניות איריות ולויאליסטיות כאחד, הגיע מפעילויות פליליות ועסקיות בתוך האי אירלנד ובבריטניה.

קשירת קשר בין כוחות הביטחון הבריטים למיליציות הנאמנות לבריטניה במהלך "הצרות"

היו מקרים רבים של קשירת קשר בין כוחות הביטחון הבריטיים (הצבא הבריטי וכוח השיטור המלכותי מאלסטר (RUC)) לבין כוחות צבאיים לויאליסטים-יוניוניסטים. המקרים כללו חיילים ושוטרים שהשתתפו בהתקפות לויאליסטיות על לאומנים אירים בזמן שלא היו בתפקיד, מסירת נשק ומודיעין ללויאליסטים, אי נקיטת פעולה נגדם ושיבוש חקירות משטרה. דו"ח דה סילבה (שהיה תובע בריטי שהיה מעורב בחקירות בינלאומיות שונות) מצא כי במהלך שנות ה-80, 85% מהמידע המודיעיני שבו השתמשו הלויאליסטים הגיע מכוחות הביטחון. נוסף על כך, התברר שכוחות הביטחון הפעילו סוכנים כפולים או מרגלים רבים בתוך ארגונים צבאיים לויאליסטים, לכאורה כדי למנוע פעולות אלימות של אותם ארגונים, שפעולותיהם נעשו בהכוונת כוחות הביטחון בעצמם. מתוך 210 הנאמנים שנעצרו על ידי צוות החקירות של סטיבנס שחקר את הקשרים בין כוחות הביטחון הבריטיים למיליציות הנאמנות, כולם מלבד שלושה נמצאו כסוכנים בריטים.

רגימנט ההגנה של אלסטר (UDR), שגויס לצבא בריטניה והיה מורכב בעיקרו מצפון אירים, היה כמעט כולו פרוטסטנטי. למרות שהמגויסים נבדקו, כמה מיליטנטים לויאליסטים הצליחו להתגייס, בעיקר כדי להשיג נשק, אימון ומודיעין. מסמך ממשלת בריטניה משנת 1973 (שנחשף בשנת 2004), "חתרנות ב-UDR", העלה כי 5% עד כ-15% מחיילי ה-UDR היו חברים בקבוצות צבאיות לויאליסטיות במקביל לשירותם הצבאי. הדו"ח קבע כי ה-UDR היה מקור הנשק העיקרי עבור קבוצות אלה, אם כי עד 1973, גניבות והעלמת הנשק מהרגימנט ירדה דרמטית, בעיקר הודות לשיפור הבקרה על הבסיסים והחיילים ב-UDR. בשנת 1977, הצבא חקר גדוד UDR שבסיסו היה באזור בלפסט. החקירה מצאה כי ל-70 חיילים היו קשרים לכוח המתנדבים מאלסטר וכי שלושים חיילים העבירו במרמה עד 47,000 ליש"ט לכוח המתנדבים מאלסטר. בעקבות זאת, שני חברי UDR פוטרו. החקירה הופסקה לאחר שקצין בכיר טען כי הדבר פוגע במורל הלוחמים. עד 1990, לפחות 197 חיילי UDR הורשעו בעבירות טרור ופשעים חמורים אחרים הקשורים לעשייתם למען המחתרות הלויאליסטיות, כולל 19 שהורשעו ברצח. אמנם מספר זה הוא אחוז קטן מכלל המשרתים ב-UDR, אך השיעור הנ"ל גבוה בהרבה מאשר בצבא הבריטי הסדיר, בכוח השיטור המלכותי מאלטסר ובאוכלוסייה האזרחית.

במהלך שנות ה-70, כנופיית גלנאן - ברית סודית של חמושים לויאליסטים, חיילים בריטים וקצינים מכוח השיטור המלכותי- ביצעה סדרה של פיגועי ירי ופיצוצים נגד לאומנים באזור בצפון אירלנד המכונה "משולש הרצח". היא גם ביצעה כמה פיגועים ברפובליקה של אירלנד, בהם נהרגו כ-120 בני אדם בסך הכל, רובם אזרחים. דו"ח קאסל חקר 76 רציחות שיוחסו לקבוצה ומצא ראיות לכך שחיילים ושוטרים היו מעורבים ב-74 מתוכן. ג'ון וויר, קצין בכוח השיטור המלכותי שהיה חבר בכנופיה, טען כי מפקדיו בכוח השיטור ידעו על קיום הכנופיה ועל חברי כוחות הביטחון שהיו שותפים בה, אך אפשרו להם להמשיך במעשיהם. דו"ח קאסל קבע גם כי כמה קצינים בכירים ידעו על הפשעים אך לא עשו דבר כדי למנוע, לחקור או להעניש את העבריינים. בין הפיגועים המיוחסים לקבוצה נמנים הפיגועים בדבלין ומונהן (1974), טבח מיאמי שואובאנד (1975) ורצח 6 אזרחים קתולים בביתם (1976).

צוות החקירות של סטיבנס שחקר את הקשרים בין כוחות הביטחון הבריטיים למיליציות הנאמנות גילה כי גורמים מכוחות הביטחון הפעילו "נציגים" בתוך הארגונים הצבאיים הלויאליסטיים, שסייעו לקבוצות להרוג אנשים שכוחות הביטחון רצו במותם- בדרך כלל חשודים כפעילים לאומנים אירים, אך לעיתים גם אזרחים. יחידת מחקר הכוחות (FRU) של הצבא הבריטי הייתה הסוכנות הבריטית המרכזית שהפעילה "נציגים" בקרב הארגונים. בריאן נלסון, "קצין המודיעין" הראשי של איגוד מגני אלסטר (ה-UDA), היה סוכן FRU. באמצעות נלסון, ה-FRU סייעה ללויאליסטים לבצע התנקשויות ממוקדות ביעדים שונים. החקירות מצאו ראיות לכך שבעזרתו של נלסון והמידע שהועבר דרכו מה-FRU ל-UDA, בוצעו לפחות 30 התנקשויות שונות ועוד מקרי תקיפה רבים, כולל כלפי אזרחים. נלסון גם פיקח על משלוחי נשק שהועברו לכוחות הלויאליסטים ב-1998. אנשי כוחות הביטחון ניסו לשבש את החקירה שהוביל סטיבנס נגדם.

דו"ח של נציבת תלונות הציבור על המשטרה הבריטית שפורסם בשנת 2007 חשף כי חברי כוח המתנדבים מאלסטר הורשו לבצע שורה של מעשי טרור, כולל רציחות, בזמן שעבדו כסוכנים עבור כוח השיטור המלכותי. הדו"ח מצא כי כוח השיטור המלכותי העניק לסוכניו חסינות בכך שהבטיח שלא יתפסו או יורשעו, ובנוסף מנע כל חיפוש נשק עליהם או בנכסיהם. נציבת תלונות הציבור נואלה או'לואן הגיעה למסקנה כי הדבר הוביל למאות מקרי מוות ואמרה כי בכירים בממשלת בריטניה לחצו עליה לעצור את חקירתה. בשנת 2016, דו"ח חדש של נציב תלונות הציבור קבע כי הייתה קנוניה בין המשטרה לכוח המתנדבים בנוגע למותם של שישה גברים קתולים בטבח לופיניסלנד בשנת 1994 וכי החקירה נפגעה עקב הרצון להגן על סוכנים מכוחות הביטחון, אך לא מצא ראיות לכך שלמשטרה הייתה ידיעה מוקדמת על הפיגוע או תכנונו.

הנעלמים

במהלך שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, חטפו אנשי המיליציות, הלאומנים האירים אך גם הלויאליסטים הנאמנים לבריטניה, מספר אנשים שנחשדו כסוכנים או מלשינים. מרבית הנחטפים נרצחו ונקברו בסתר. שמונה עשר בני אדם - שתי נשים ושישה עשר גברים - כולל קצין צבא בריטי אחד, נחטפו ונהרגו במהלך הצרות. הם מכונים באופן לא רשמי "הנעלמים". כולם מלבד אחת, ליסה דוריאן, נחטפו ונהרגו על ידי לאומנים אירים. על פי ההערכות, דוריאן נחטף על ידי מיליציות לויאליסטיות. שרידיהם של כל "הנעלמים" מלבד ארבעה נמצאו והועברו למשפחותיהם.

מתקפות הצבא הבריטי על אזרחים

כוחות הביטחון השונים של ממשלת בריטניה נחשדו בביצוע הוצאות להורג ללא משפט של אזרחים לא חמושים. קורבנותיהם היו במרבית הפעמים אזרחים קתולים או שנחשדו בהיותם קתולים, שלא היו חברים במיליצייה לאומנית או נשאו נשק. אירוע המדגים חשדות אלו הוא הירי בוייטרוק רואד ב-15 באפריל 1972, בו שני אזרחים קתולים לא חמושים נורו על ידי חיילים בריטים, והירי בשכונת אנדרווטסון בבלפסט ב-12 במאי באותה השנה, בו שבעה אזרחים קתולים לא חמושים נורו למוות בידי כוחות הביטחון. חבר לשעבר בכוחות הביטחון הצהיר: "לא היינו שם כדי לפעול כמו יחידת צבא, היינו שם כדי לפעול כמו קבוצת טרור"

ירי על מנת להרוג ב"צרות"

הלאומנים האירים טוענים כי כוחות הביטחון הבריטים נקטו במדיניות של "ירי כדי להרוג" במקום לעצור חשודים החברים ב-IRA. כוחות הביטחון הכחישו זאת וציינו כי שישה מתוך שמונת אנשי ה-IRA שנהרגו ב-1987 במארב של כוחות הביטחון לחולייה שנחשדה כמי שתכננה לתקוף תחנת משטרה בריטית היו חמושים בכבדות. מצד שני, הירי בשלושה חברי IRA לא חמושים בגיברלטר על ידי כוחות הביטחון הבריטים כעשרה חודשים לאחר אותו מארב, נראה כאירוע המאשר את החשדות בקרב הרפובליקנים ובתקשורת הבריטית והאירית לגבי מדיניות בריטית של "ירי כדי להרוג" כלפי חשודים בחברים ב-IRA.

המצעדים

צעד של חברי מסדר אורנג' בבנגור, 2010

מתחים בין-קהילתיים גוברים ואלימות פורצת לעיתים קרובות במהלך "עונת הצעדות", כאשר מתקיימים מצעדי מסדר אורנג' הפרוטסטנטי ברחבי צפון אירלנד. המצעדים נערכים לציון ניצחונו של ויליאם מאורנג' בקרב בוין בשנת 1690 , שהבטיח את עליית הפרוטסטנטים ואת השלטון הבריטי באירלנד . דוגמה מרכזית לסערות שהמצעדים היו מביאים להן הוא המצעד בפורטדאון שבמחוז ארמה שקיים מצד אורנג' שמקום מושבו היה בכנסיית דרמקרי , שעברו באופן קבועה ליד אחוזה של לאומנים אירים באופן קבוע, מה שהיה מביא לחיכוך ישיר בין הצדדים ולמאבקים קבועים. קיום המצעג נאסר ללא הגבלת זמן, בעקבות מהומות שקיימו לאומנים אירים נגד קיומו.

בשנים 1995, 1996 ו-1997, היו מספר שבועות של מהומות ממושכות ברחבי צפון אירלנד בגלל המבוי הסתום בסוגיית המצעד שהובילה כנסיית דרמקרי. מספר אנשים נהרגו באירועים האלימים, כולל נהג מונית קתולי שנהרג על ידי כוחות לויאליסטים, ושלושה אחים קתולים, שהיו ממשפחה דתית, ונהרגו כאשר ביתם הופצץ בפצצת תבערה .

השלכות על החברה בצפון אירלנד

השפעת הצרות על אזרחי צפון אירלנד הושוותה לזו של הבליץ על תושבי לונדון. מצבי הלחץ שנוצרו כתוצאה מפיגועים, מהומות ומחאות אלימות, מחסומי הצבא ונוכחות הצבא הקבועה באזורי החיים בצפון אירלנד השפיעה בצורה משמעותית על ילדים ומבוגרים כאחד. בנוסף, היה חשש שהכוחות הצבאיים המקומיים יחזירו לשימוש ענישה גופנית מסוגים שונים, כמו מלקות או זפת ונוצות, כנגד חברי קהילה שונים שנחשדו בשיתוף פעולה עם כוחות צבאיים אחרים, עם השלטון המרכזי או בהתנגדות לכוחות המקומיים. חוקרים רבים טוענים כי עד היום השפעות "הצרות" נוכחות בצפון אירלנד, כאשר אי השוויון והפילוג בין קתולים לפרוטסטנטים נמשכים.

בנוסף לאלימות ולהפחדה, בצפון אירלנד הייתה אבטלה כרונית ומחסור חמור בדיור. אנשים רבים הפכו לחסרי בית כתוצאה מאיומים שהופעלו עליהם מצד קבוצות צבאיות או שריפת בתיהם. שינוי מצב הדיור במדינה, ומעבר מסיבי של משפחות מרחבי בלפסט לשכונות חדשות במקום שכונות ישנות ומתפרקות שנהרסו בצורה יזומה על ידי השלטון, היה חלק מרכזי מהשינוי החברתי שהביא להצלחתו היחסית של הסכם יום שישי הטוב. לטענת העובדת הסוציאלית והסופרת שרה נלסון, המחסור בדיור תרם להתפרקות המרקם החברתי בצפון אירלנד, מה שאפשר לקבוצות הצבאיות להתבסס בתוך חוסר היציבות שנוצרה.

על פי מספר היסטוריונים שחקרו את הצרות, הלחץ במדינה בשל האירועים הביאו לקריסת המוסר המיני הנוקשה שהיה בצפון אירלנד לפני כן, מה שהוביל ל"נהנתנות מבולבלת" של רבים מתושבי האזור. בעיר דרי, לידות לא חוקיות ואלכוהוליזם גברו בקרב נשים ושיעור הגירושין עלה. אלכוהוליזם בקרב בני נוער הפך גם הוא לבעיה משמעותית, בין היתר כתוצאה ממועדוני השתייה שהוקמו באזורים לויאליסטים ורפובליקניים כאחד. במקרים רבים, לא התאפשר להורים לפקח על ילדיהם בצורה אידיאלית באותה תקופה, בעיקר באזורים העניים של צפון אירלנד. בנוסף, דו"ח משרד הבריאות הבריטי מ-2007 טוען שלאירועי הצרות הייתה השפעה מכרעת באחוז ההתאבדויות הגבוה יחסית בצפון אירלנד בשנים שלאחר מכן.

קווי השלום, שנבנו בצפון אירלנד במהלך השנים הראשונות של הצרות כדי להפריד בין קהילות קתוליות לפרוטסטנטיות, נותרו במקומם.

על פי סקר שנערך בשנת 2022, 69% מהלאומנים האיריים שנשאלו מאמינים שלא הייתה ברירה אלא "להתנגד באלימות לשלטון הבריטי במהלך הצרות".

נפגעים

על פי ארכיון הסכסוכים באינטרנט (CAIN), כ-3,532 בני אדם נהרגו במהלך הצרות, בין השנים 1969 ו-2001. מתוכם, כ-3,489 נהרגו עד 1998.

בספרו "פוליטיקה של אנטגוניזם: הבנת צפון אירלנד", ברנדן אולירי וג'ון מקגארי מציינים כי "כמעט שני אחוזים מאוכלוסיית צפון אירלנד נהרגו או נפצעו כתוצאה מאלימות פוליטית [...] אם יחס שווה ערך של קורבנות לאוכלוסייה היה מתקבל בבריטניה באותה תקופה, כ-100,000 איש היו מתים, ואם רמה דומה של אלימות פוליטית הייתה מתרחשת, מספר ההרוגים בארצות הברית היה עולה על 500,000". תוך שימוש בהשוואה יחסית זו לארצות הברית, האנליסט ג'ון מ. גייטס טוען כי למרות הגדרתו ככזה, הצרות לא היו "סכסוך בעצימות נמוכה".

בשנת 2010 הוערך כי 107,000 בני אדם בצפון אירלנד סבלו מפגיעה גופנית כלשהי כתוצאה מהסכסוך. על סמך נתונים שנאספו על ידי סוכנות הסטטיסטיקה והמחקר של צפון אירלנד, העריכה ועדת הקורבנות כי הסכסוך הביא ל-500,000 נפגעים בצפון אירלנד בלבד. היא מגדירה נפגעים כאלה שסבלו מפגיעה גופנית, נפשית, או שאיבדו בן משפחה מדרגה ראשונה במהלך וכתוצאה מהצרות.

פירוט סטטיסטי אחר של מקרי המוות בתקופת הצרות קבע כי מספר ההרוגים במהלכן היה 3,466, מתוכם כ-3,218 שנהרגו בצפון אירלנד, 125 בבריטניה, 105 ברפובליקה של אירלנד ו-18 בשאר אירופה.

אחריות על מקרי המוות

כוחות צבאיים לאומנים אירים (בראשם ה-IRA על כלל זרמיו) היו אחראים לכ-60% מכלל ההרוגים, הארגונים הצבאיים הלויאליסטים והיוניוניסטים ל-30% וכוחות הביטחון הבריטיים ל-10%.

אחריות להריגה

הגורם האחראי	מספר ההרוגים	%
קבוצות צבאיות לאומניות איריות	2,058	60%
קבוצות צבאיות לויאליסטיות ויוניניוסטיות	1,027	30%
כוחות הביטחון הבריטיים	365	10%
לא ידועים	77
כוחות הביטחון האיריים	5
סַך הַכֹּל	3,532

לויאליסטים ויוניוניסטים הרגו 48% מהאזרחים שנפגעו, הלאומנים האירים כ-39% וכוחות הביטחון הבריטיים הרגו כ-10% מהאזרחים. רוב האזרחים הקתולים נהרגו על ידי לויאליסטים, ורוב האזרחים הפרוטסטנטים נהרגו על ידי לאומנים.

מבין אלה שנהרגו על ידי קבוצות צבאיות של לאומנים אירים:

• 1,080 (כ-52.5%) היו חברים/חברים לשעבר בכוחות הביטחון הבריטיים
• 722 (כ-35.1%) היו אזרחים
• 188 (כ-9.2%) היו חברים בקבוצות צבאיות לאומניות איריות
• 57 (כ-2.8%) היו חברים בקבוצות צבאיות לויאליסטיות
• 11 (כ-0.5%) היו חברים בכוחות הביטחון האיריים

מבין אלה שנהרגו על ידי קבוצות צבאיות לויאליסטיות:

• 878 (כ-85.5%) היו אזרחים
• 94 (~9.2%) היו חברים בקבוצות צבאיות לויאליסטיות
• 41 (כ-4.0%) היו חברים בקבוצות צבאיות לאומניות
• 14 (כ-1.4%) היו חברים בכוחות הביטחון הבריטיים

מבין אלה שנהרגו על ידי כוחות הביטחון הבריטיים:

• 188 (כ-51.5%) היו אזרחים
• 146 (כ-40.2%) היו חברים בקבוצות צבאיות לאומניות
• 18 (כ-5.0%) היו חברים בקבוצות צבאיות לויאליסטיות
• 13 (כ-3.6%) היו חברים לשעבר בכוחות הביטחון הבריטים

מקום המוות

מקרי מוות הקשורים לסכסוך לפי מיקום

מִקוּם	לֹא.
בלפסט	1,541
מערב בלפסט	623
צפון בלפסט	577
דרום בלפסט	213
מזרח בלפסט	128
מחוז ארמה	477
מחוז טיירון	340
מחוז דאון	243
העיר דרי	227
מחוז אנטרים	209
מחוז לונדונדרי	123
מחוז פרמנה	112
הרפובליקה של אירלנד	116
אנגליה	125
שאר אירופה	18

רשימה כרונולוגית

מקרי מוות הקשורים לסכסוך לפי שנה

שָׁנָה	מספר מקרי המוות
2001	16
2000	19
1999	8
1998	55
1997	22
1996	18
1995	9
1994	64
1993	88
1992	88
1991	97
1990	81
1989	76
1988	104
1987	98
1986	61
1985	57
1984	69
1983	84
1982	111
1981	114
1980	80
1979	121
1978	82
1977	110
1976	297
1975	260
1974	294
1973	255
1972	480
1971	171
1970	26
1969	16

סטטיסטיקות נוספות

נתונים סטטיסטיים משוערים נוספים על הסכסוך

תקרית	מספר
פציעות	47,541
אירוע ירי	36,923
שוד מזוין	22,539
אנשים שהואשמו בעבירות צבאיות למחצה	19,605
פיצוצים או ניסיונות פיצוץ	16,209
הצתות	2,225

חוק המורשת והפיוס בענייני הצרות בצפון אירלנד (2023)

ב-18 בספטמבר 2023, חוק המורשת והפיוס בענייני הצרות בצפון אירלנד (סעיף 41), הידוע גם כחוק המורשת, קיבל אישור מלכותי.

ועדת זכויות האדם של צפון אירלנד העלתה חשש שהחוק סותר את החוק לזכויות אדם משנת 1998. החוק החדש פוטר אנשים שביצעו מעשים פליליים הקשורים לסכסוך הצבאי במהלך הצרות מהעמדה לדין, והביא לייסוד הוועדה העצמאית לפיוס ואיסוף מידע.

החקיקה ספגה ביקורת מצד כל המפלגות הפוליטיות הגדולות בצפון אירלנד (כולל שין פיין ומהפלגה היוניוניסטית), מפלגת הלייבור בבריטניה וממשלת אירלנד- ממשלת אירלנד הודיעה כי היא תעתור נגד החקיקה דרך בית הדין האירופי לזכויות אדם, ומפלגת הלייבור התחייבה לבטל את החקיקה, אך הצהירה כי תשמור על הוועדה העצמאית לפיוס ושחזור מידע בנוגע לצרות.

ראו גם

• רקע היסטורי קודם: היסטוריה של אירלנד - ממרד חג הפסחא עד החוזה האנגלו-אירי
• היסטוריה של צפון אירלנד
• יוניוניזם (אירלנד)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הסכסוך בצפון אירלנד בוויקישיתוף

• אתר אוניברסיטת אלסטר להבנת הפוליטיקה והקונפליקט בצפון אירלנד - מקור מידע מרכזי ועתיר חומר בנושא
• נאום פרס נובל לשלום 1998, ג'ון יום ודייוויד טרימבל
• הניו יורק טיימס, המצב הכלכלי העגום שומר את להבת הסכסוך בצפון אירלנד דולקת, באתר הארץ, 2 במאי 2019
• הסכסוך בצפון אירלנד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• צפון אירלנד, היסטוריה, 1969-1994, דף שער בספרייה הלאומית