לדלג לתוכן

הסנקציה הפרגמטית של 1830

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסנקציה הפרגמטית של 1830
פרטי החוק
מדינה ממלכת ספרד עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הסנקציה הפרגמטית של 1830 (בספרדית: Pragmática Sanción de 1830) הייתה סנקציה פרגמטית שאושרה על ידי פרננדו השביעי, מלך ספרד ב-29 במרץ 1830, אשר באה להכריז רשמית[1][2] על הסנקציה הפרגמטית של 1789, שאושרה על ידי הקורטס באותה שנה לבקשת המלך קרלוס הרביעי, ואשר, מסיבות של מדיניות חוץ, מעולם לא נכנסה לתוקף. הסנקציה הפרגמטית של 1789 ביטלה את התקנה המוסכמת מ-10 במאי 1713 של פליפה החמישי[3] אשר, למעט במקרים קיצוניים ביותר, מנעה מנשים לרשת את הכתר, ולכן נהוג לכנותה "החוק הסאלי", אף שבאופן טכני היא לא הייתה כזו.[א] הסנקציה הפרגמטית של 1789 החזירה בכך את מערכת הירושה המסורתית של סייטה פארטידס של אלפונסו העשירי, מלך קסטיליה, לפיה נשים יכלו למלוך אם לא היו להן אחים זכרים.

הסנקציה הפרגמטית של 1830, לאחר שהסבירה את הסיבות שבגינן נשמר בסוד החוק שחוקק קרלוס הרביעי, הסתפקה בפרסום הטקסט שאושר בשנת 1789. כדברי ההיסטוריון פדריקו סוארס ורדגר:[4]

הסנקציה הפרגמטית של 1830 אינה אלא פרסום ההסכם של הקורטס מ-1789 שהפך לחוק יסוד; לכן, זוהי חזרה לסייטה פארטידס ולזכותן של נשים לירושה.

הסנקציה הפרגמטית של 1789

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1789 אישרו חברי הקורטס פה אחד את החזרה למערכת הירושה המסורתית ואת נטישת החוק שהנהיג פליפה החמישי בשנת 1713. עם זאת, הסנקציה שקבעה שינוי זה מעולם לא פורסמה, ועל כן לא הייתה לה תוקף משפטי מלא. הדבר נבע מסיבות של מדיניות חוץ, כפי שהסביר רוזן פלורידבלנקה, אז מזכיר המדינה:[3]

לא נראה לנכון להסתכסך עם שתי החצרות [צרפת ונאפולי, שבהן מלכו ענפים שונים של בית בורבון] או להאיץ את פרסומו של חוק שכבר הושלם במהותו, אף שנותר חסוי.

פרסום הסנקציה הפרגמטית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיוקן של פרננדו השביעי על סוס (1829)

בראשית שנת 1829, בעוד אשתו מריה יוזפה אמליה, נסיכת סקסוניה עדיין בחיים, ערך פרננדו השביעי צוואה, אולם היא לא הגיעה לכדי מסמך פומבי בשל מותה הפתאומי של המלכה שבועות ספורים לאחר מכן. בצוואה זו כתב פרננדו השביעי: "כמו כן, רצוני הוא שאם תהיה אינפנטה זו שאותיר במותי או זו שתשרוד את שאר בניי הזכרים, שתיכנס גם היא לרשת בתנאים האמורים, על אף האמור להפך בתקנה החדשה בדבר ירושת הממלכות הללו [כך במקור], שתיקן סבי רבא המרומם פליפה החמישי, מלך ספרד, ב-10 במאי 1713, אשר אני מבטל במפורש תוך שימוש בכוח הריבוני שלי, שבו איני מכיר בשום עליונות עלי אדמות". כפי שהעיר אמיליו לה פארה לופז, "המלך לא יכול היה להיות ברור יותר בנוגע לביטול החוק הסאלי. לשם קבלת החלטה זו הוא לא ראה צורך בכינוס הקורטס, כפי שנעשה ב-1789, משום שסמכותו המוחלטת הספיקה. מכאן שאשה יכלה לרשת את הכתר".[5]

לאחר מות המלכה ב-17 במאי 1829, הודיע פרננדו השביעי, מלך ספרד, בספטמבר כי בכוונתו להתחתן שוב. הנבחרת להיות אשתו הייתה הנסיכה הנאפוליטנית מריה כריסטינה, נסיכת בורבון-שתי הסיציליות, אחייניתו של פרננדו והצעירה ממנו ב-22 שנים. הם נישאו ב-10 בדצמבר ומספר חודשים לאחר מכן פרסם פרננדו השביעי את הסנקציה הפרגמטית של 1789;[6][7][8] באופן זה הבטיח פרננדו השביעי שאם אכן יהיו לו צאצאים, גם אם זו תהיה ילדה, היא תירש אותו. בראשית מאי 1830 הוכרז כי המלכה מריה כריסטינה הרה, וב-10 באוקטובר 1830 נולדה ילדה, איזבלה, כך שאחיו קרלוס מריה איסידרו, שהיה יורש העצר עד אז, נותר מחוץ לסדר הירושה לכתר, למרבה תדהמתם של תומכיו האולטרה-אבסולוטיסטים.[9] שלושה ימים בלבד לאחר מכן פרסם פרננדו השביעי צו שבו הורה "שיערכו הכבוד כמו לנסיך אסטוריאס" לבתו שנולדה זה עתה, "בהיותה יורשתו וממשיכת דרכו החוקית לכתרו כל עוד לא יעניק לו האל בן זכר" — ב-30 בינואר 1832 תלד מריה כריסטינה שוב ילדה: לואיזה פרננדה דה בורבון.[10][11]

בהתבסס על צוואתו מראשית 1829, הגיע אמיליו לה פארה לופז למסקנה שפרננדו השביעי קיבל את ההחלטה על חזרה לסדר הירושה המסורתי של קסטיליה לפני נישואיו למריה כריסטינה וכי "הוא לא הזדקק ללחצים מאף אדם, שכן היה זה רעיון המושרש בו היטב. הסנקציה הפרגמטית ממרץ 1830, לפיכך, לא הייתה אלא הביטוי הרשמי והפומבי למשאלתו של המלך שהובעה בבירור לפחות שנה קודם לכן ולפי הבנתו במלוא הלגיטימיות".[12]

בצוואה הסופית, שנחתמה בארנחואס ב-12 ביוני 1830 (כחודש לאחר שהוכרז על הריונה של המלכה), כבר לא הזכיר פרננדו השביעי את "החוק הסאלי", שכן הסנקציה הפרגמטית כבר פורסמה, והוא התייחס כמובן מאליו לכך שיירש אותו בן או בת. בצוואה זו הוא מינה את אשתו מריה כריסטינה כ"עוצרת ומושלת של כלל המלוכה, כדי שתשלוט ותנהיג אותה בעצמה", עד שיורשו או יורשתו יגיעו לגיל שמונה עשרה. בדרך זו הותיר מחוץ לעוצרות את אחיו דון קרלוס, ולכן נשמרה הצוואה בסוד.[13][14] היא נשמרה בסודיות כה רבה, שעם מותו של פרננדו השביעי חלפו שעות של בלבול עד שהצליחו למוצאה במגירה נסתרת.[14]

השלכות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

תומכיו של קרלוס מריה איסידרו, המכונים "קרליסטים", לא השלימו עם כך שאיזבלה שזה עתה נולדה תהיה המלכה העתידית וניסו לנצל את ההזדמנות הראשונה שנקלעה בדרכם לרגל מחלתו של המלך פרננדו, מה שהוביל למה שמכונה "אירועי לה גרנחה" בקיץ 1832. לאחר שהפעילו לחץ על המלכה מריה כריסטינה, הם הצליחו לגרום לה להביא לכך שב-18 בספטמבר המלך, שנראה על ערש דווי, יחתום על ביטול הסנקציה הפרגמטית. אולם במפתיע פרננדו השביעי החלים, וב-31 בדצמבר ביטל את צו הביטול שמעולם לא פורסם (היות שהמלך חתם עליו בתנאי שלא יפורסם עד לאחר מותו), אך ה"קרליסטים" דאגו להפיצו. באופן זה חזרה איזבלה, בת השנתיים, להיות יורשת העצר.[15]

על פי מכתב שתכתוב מריה כריסטינה לבתה איזבלה עשר שנים מאוחר יותר, הייתה זו האינפנטה קרלוטה, ליברלית אדוקה ואויבת של דון קרלוס, שלחצה על פרננדו השביעי על ערש דווי לחתום על ביטול צו הביטול, לנוכח חוסר העניין של המלך הגוסס וחוסר ההחלטיות של אשתו.[16][ב]

עם הדחתו מהשלטון והקמת הממשלה החדשה בראשות האבסולוטיסט ה"רפורמיסט" פרנסיסקו סאה ברמודז, ובעידוד סירובו של קרלוס עצמו להישבע אמונים לאחייניתו איזבלה כנסיכת אסטוריאס ויורשת העצר, אימצו ה"אולטרה-אבסולוטיסטים" עמדה של מרד דה פקטו נגד פרננדו השביעי. המלך הגיב באילוץ אחיו לעזוב את ספרד, וב-16 במרץ 1833 יצאו קרלוס מריה איסידרו ומשפחתו לפורטוגל. חודשים ספורים לאחר מכן, ב-29 בספטמבר 1833, מת המלך פרננדו השביעי, ובכך החלה מלחמת אזרחים על הירושה לכתר בין ה"איזבלינוס", תומכי איזבלה השנייה שכונו גם "כריסטינוס" על שם אמה שנטלה על עצמה את העוצרות, לבין ה"קרליסטים", תומכי דודה קרלוס מריה איסידרו.[17]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ למעשה, בעלותו לכס המלוכה לאחר מלחמת הירושה הספרדית, שקל פליפה החמישי להנהיג את החוק הסאלי, שהיה נהוג בצרפת, והציג תוכנית זו בפני הקורטס של קסטיליה בשנת 1713. אולם אלה לא הסכימו עם המלך, שלא הצליח להעביר את אישורה. במקום זאת, בהיות הקורטס מכונסים במדריד מ-5 בנובמבר 1712, הוכרז יחד איתם ב-10 במאי 1713 על תקנת הירושה. על פי תנאי החוק החדש, נשים כן יכלו לרשת את הכתר (בניגוד למה שקורה בחוק הסאלי), אם כי אך ורק במקרה הקיצוני שבו לא היו יורשים זכרים בקו הראשי (בנים) או העקיף (אחים ואחיינים).
  2. ↑ במכתב הממוען לבתה, מי שהייתה עוצרת ספרד כתבה מילולית:
    בראותה, לבסוף, שלעולם לא יהיה לי האומץ העצוב שניסתה לטעת בי, היא קראה לי חלשת אופי ופחדנית, ובהתקרבה בעצמה למיטת הכאב, פנתה אל הגוסס והגישה לו את הנייר שהיה עליו לחתום. אביך, אז, בהפנותו אליה מבט מתחנן, שבו בקושי ניכר ניצוץ החיים האחרון, אמר לה בקול דועך: «הניחי לי למות». אולם דודתך קרלוטה, כשהיא אוחזת בידו ומובילה את העט שהניחה, צעקה לו: «זה עניין של למות בכבוד; זה עניין של לחתום». ראי נא, בתי, באיזה מחיר הפכה אותך למלכה דודתך קרלוטה.[16]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ↑ Artola 1978, p. 52.
  2. ↑ Canal 2000, pp. 52–53.
  3. 1 2 Giménez López 1996, p. 14.
  4. ↑ Suárez 1950, p. 30.
  5. ↑ La Parra López 2018, p. 581-582.
  6. ↑ "Pragmática sanción en fuerza de ley decretada por el señor Rey Don Carlos IV á petición de las cortes del año de 1789, y mandada publicar por S. M. reinante para la observancia perpetua de la ley 2.ª, título 15, partida 2.ª, que establece la sucesión regular en la corona de España. Publicación" (PDF). Gaceta de Madrid. 3 באפריל 1830.
  7. ↑ "Pragmática sanción en fuerza de ley decretada por el señor Rey Don Carlos IV á petición de las Cortes del año de 1789, y mandada publicar por S. M. reinante para la observancia perpetua de la ley 2.ª, título 15, partida 2.ª, que establece la sucesión regular en la corona de España. Corrección" (PDF). Gaceta de Madrid. 6 באפריל 1830.
  8. ↑ "Real decreto anulando el decreto que derogaba la pragmática sanción de 29 de Marzo de 1830, decretada á petición de las Cortes de 1789, para restablecer la sucesión regular en la corona de España" (PDF). Gaceta de Madrid. 1 בינואר 1833.
  9. ↑ Fuentes 2007, pp. 88–89.
  10. ↑ La Parra López 2018, p. 584.
  11. ↑ Fontana 2006, p. 260-261.
  12. ↑ La Parra López 2018, p. 582.
  13. ↑ La Parra López 2018, p. 582-583"Todo induce a pensar que a mediados de 1830 el interés de Fernando VII se centraba casi exclusivamente en garantizar la sucesión al trono de un descendiente directo suyo, fuera varón o mujer"
  14. 1 2 Fontana 2006, p. 260.
  15. ↑ Fuentes 2007, pp. 89–90.
  16. 1 2 Pi y Margall & Pi y Arsuaga 1902, p. 197.
  17. ↑ Fuentes 2007, p. 90.

ביבליוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Artola, Miguel (1978) [1973]. La burguesía revolucionaria (1808-1874). Historia de España Alfaguara V (6ª ed.). Madrid: Alfaguara-Alianza Editorial. ISBN 84-206-2046-7.
  • Canal, Jordi (2000). El carlismo. Madrid: Alianza Editorial. ISBN 84-206-3947-8.
  • Fontana, Josep (2006). De en medio del tiempo. La segunda restauración española, 1823-1834. Barcelona: Crítica. ISBN 978-84-8432-792-9.
  • Fuentes, Juan Francisco (2007). El fin del Antiguo Régimen (1808-1868). Política y sociedad. Madrid: Síntesis. ISBN 978-84-975651-5-8.
  • Giménez López, Enrique (1996). El fin del Antiguo Régimen. El reinado de Carlos IV. Madrid: Historia 16-Temas de Hoy. ISBN 84-7679-298-0.
  • La Parra López, Emilio (2018). Fernando VII. Un rey deseado y detestado. XXX Premio Comillas de Historia, Biografía y Memorias. Barcelona: Tusquets. ISBN 978-84-9066-512-1.
  • Pi y Margall, Francisco; Pi y Arsuaga, Francisco (1902). Miguel Seguí (ed.). Historia de España en el siglo XIX. Tomo III. Barcelona.
  • Suárez, Federico (1950). La Pragmática Sanción de 1830. Valladolid: Escuela de Historia Moderna. Consejo Superior de Investigaciones Científicas.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=הסנקציה_הפרגמטית_של_1830&oldid=43163060"