הספרים המופלאים של העולם המערבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הספרים המופלאים של העולם המערבי
Great Books of the Western World
Great Books.jpg
מידע כללי
מאת רוברט האצ'ינס, מורטימר אדלר
שפת המקור אנגלית
סוגה אנציקלופדיה עריכת הנתון בוויקינתונים
נושא סיפורת, היסטוריה, שירה, מדעי הטבע, מתמטיקה, פילוסופיה, דרמה, פוליטיקה, דת, כלכלה, אתיקה
הוצאה
הוצאה אנציקלופדיה בריטניקה
תאריך הוצאה 15 באפריל 1952
מהדורות נוספות
תאריך מהדורה ראשונה 1952
תאריך מהדורות נוספות 1990
מספר כרכים 54, גרסה שנייה עם 60
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הספרים המופלאים של העולם המערביאנגלית: Great Books of the Western World) הם סדרת ספרים שפורסמה במקור בארצות הברית בשנת 1952, על ידי חברת אנציקלופדיה בריטניקה, כדי להציג את הספרים הנחשבים (אנ') בסדרה של 54 כרכים.

לעורכים המקוריים היו שלושה קריטריונים לכלילת ספר בסדרה שמקורו בתרבות המערבית: חשיבותו של הספר צריכה לחרוג מעבר להקשרו ההיסטורי, ולהיות חשוב ורלוונטי גם לימינו; הוא חייב לתגמל קריאה חוזרת ונשנית כחלק מרכישה של "חינוך ליברלי" (אנ'); והוא חייב להיות חלק מ"השיח המופלא (אנ') על הרעיונות המופלאים", ולהכיל 25 רעיונות לפחות, מבין 102 "הרעיונות המופלאים" שעורכי האינדקס המקיף של הסדרה זיהו, והכניסו למה שהם כינו "הסינטופיקון". הספרים לא נבחרו על בסיס הכלה אתנית ותרבותית (השפעה היסטורית נתפסה כמספקת על מנת להיכלל), וגם לא על סמך הסכמתם של העורכים עם הדעות שהביעו מחבריהם.[1]

מהדורה שנייה יצאה לאור ב-1990 ב-60 כרכים. חלק מהתרגומים עודכנו, חלק מהיצירות הוסרו והיו תוספות משמעותיות מהמאה ה-20 הממוקמות בשישה כרכים נפרדים וחדשים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרויקט של הספרים המופלאים של העולם המערבי החל באוניברסיטת שיקגו, שם הנשיא, רוברט האצ'ינס (אנ'), שיתף פעולה עם מורטימר אדלר כדי לפתח שם קורס מהסוג שהקים ג'ון ארסקין (אנ') באוניברסיטת קולומביה ב-1921 עם חידוש הגישה של "שולחן עגול" לקריאה ולדיון בספרים גדולים בקרב פרופסורים ובעלי תואר ראשון. [2] - הוא יועד בעיקר לאנשי עסקים. מטרתם הייתה למלא את הפערים בהשכלתם הליברלית (לרבות פערים שהאצ'ינס בעצמו הודה בהם) ולהפוך את הקורא, גבר או אישה, לשנונים אינטלקטואלית המכירים את הספרים המופלאים של הקאנון המערבי (אנ'), ובקיאים ברעיונות הגדולים שהתפתחו במהלך שלושת אלפים השנה האחרונות.

תלמיד אחד בפרויקט המקורי היה ויליאם בנטון (אנ') לימים סנטור אמריקאי, ולאחר מכן מנכ"ל חברת ההוצאה לאור של האנציקלופדיה בריטניקה). ב-1943 הוא הציע לבחור את הספרים הגדולים ביותר של הקאנון המערבי, ושהאצ'ינס ואדלר יפיקו מהדורות בלתי מקוצרות לפרסום, מאת אנציקלופדיה בריטניקה. האצ'ינס בתחילה נרתע מהרעיון, מחשש שמסחורם של הספרים יפחית מערכם כמוצר תרבותי; אף על פי כן, הוא הסכים לעסקה וקיבל 60,000 דולר עבור עבודתו בפרויקט. בנטון סירב תחילה לעסקה בטענה שאוסף היצירות שייבחרו יהיו ככה, מוצרים, ובפועל לעולם לא ייקראו.

במקרה, אדלר קרא מחדש מקור שבו השתמש לספר שכתב באותה תקופה שנקרא איך לחשוב על מלחמה ושלום. לאדם שסיפק לו את הספר הוא ציין, שהוא זוכר שכשקרא את הספר הזה כמקור לספר שהוא כותב, הוא החמיץ את הנחיותו של האדם הזה לגבי קטע מסוים, ותהה מדוע זה קרה. הם הבינו שאדלר קרא את הספר תוך התמקדות ברעיון אחד, על מלחמה ושלום, והחמיץ את המשמעות והחשיבות המיוחדת של אותו הקטע בנוגע לנושאים אחרים. אדלר העלה את הרעיון שכדי לקחת על עצמם את המשימה הזו, עליהם להכין אינדקס לכל הערכה שבאמצעותה יוכלו הקוראים לקבל מעין "גישה אקראית" ליצירות. בכך קיווה שהקוראים יפתחו עניין רב יותר ביצירות עצמן. [3]

קשיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהוחלט אילו נושאים ומחברים לכלול, וכיצד להציג את החומרים, פרויקט רישום האינדקס החל, עם תקציב של עוד 60,000 דולר. אדלר החל להרכיב את מה שקבוצתו כינתה "האינדקס היווני" הנוגע ליצירות שנבחרו מיוון העתיקה, בציפייה להשלמת הפרויקט כולו בתוך שישה חודשים. לאחר שנתיים, האינדקס היווני הוכרז ככישלון מהדהד. המונחים הנחותים תחת הרעיונות המופלאים לאורך מאות השנים שבהן נכתבו היצירות ביוונית השתנו בחשיבותם, ובאינדקס הראשוני השתקף כי הרעיונות שהוצגו לא "השלימו" זה את זה. [4]

באותה תקופה, לאדלר עלתה תובנה. הוא הטיל על קבוצתו לקרוא מחדש כל עבודה באופן ראשוני תוך מחשבה על רעיון משני אחד מנוסח בצירוף מורכב למדי. אם הופיעו מופעים כלשהם של הרעיון, הם יכלו לאסוף אותם עם רעיונות מתאימים מסוג דומה שנאספו באותו אופן, להשתמש בחומרים הקיימים כדי למסגר אותם מחדש טוב יותר במבנה של רעיון גדול יותר, ולאחר מכן להתחיל לקרוא מחדש את היצירות במלואן בנוסח המתוקן של האינדקס המלא, של הרעיונות. [5]

הצלחה ופופולריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1945 החל אדלר לכתוב את הצורות הראשוניות של החיבורים לרעיונות המופלאים ובתוך שש שנים ו-940,000 דולר, ב-15 באפריל 1952, הוצגו הספרים המופלאים של העולם המערבי במסיבת פרסום במלון וולדורף-אסטוריה, בעיר ניו יורק. בנאומו אמר האצ'ינס, "זה יותר מערכת ספרים, ויותר מחינוך ליברלי. הספרים הגדולים של העולם המערבי הם מעשה של התחסדות. אלה מקורות ההוויה שלנו. המורשת שלנו. זה המערב. זה המשמעות שלה עבור האנושות". שתי ערכות ראשונות של הספרים ניתנו למלכה אליזבת השנייה, מהממלכה המאוחדת, ולהארי טרומן, נשיא ארצות הברית המכהן. אדלר הופיע על שער המגזין טיים לספר על מערך העבודות ועל אינדקס הרעיונות שלו, ועל מלאי נושאי המחשבה המערביים בכלל למיניהם. [6]

המכירות הראשוניות של ערכות הספרים היו דלות ביותר, כאשר רק 1,863 ערכות נמכרו ב-1952, ופחות מעשירית ממספר זה נמכרו ב-1953. משבר פיננסי היה עד שאנציקלופדיה בריטניקה שינתה את אסטרטגיית המכירה, ומכרה את הספר באמצעות אנשי מכירות מנוסים של אנציקלופדיות מדלת לדלת, כפי שהאצ'ינס חשש; אך בשיטה זו נמכרו 50,000 ערכות ב-1961. ב-1963 פרסמו העורכים את השער לספרים המופלאים (אנ'), ערכה בת 10 כרכים אשר נועדה להציג הקדמה של המחברים ושל הנושאים של הספרים המופלאים. בכל שנה, מ-1961 עד 1998, פרסמו העורכים את The Great Ideas Today, עדכון שנתי על היבטים ישימים ורלוונטיים של הספרים המופלאים לזמננו.[7] [8] לפי אלכס בים, נמכרו בסופו של דבר מיליון ערכות של הספרים המופלאים. [9] האינטרנט וקוראי הספרים האלקטרוניים הפכו חלק מהספרים זמינים בפורמטים מקוונים. [10]

כרכים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורסמו במקור 54 כרכים לסדרה המכסים מגוון תחומים הכוללים סיפורת, היסטוריה, שירה, מדעי הטבע, מתמטיקה, פילוסופיה, דרמה, פוליטיקה, דת, כלכלה ואתיקה. האצ'ינס כתב את הכרך הראשון, שכותרתו השיח המופלא (אנ'), כהקדמה ושיח על חינוך ליברלי. אדלר נתן חסות לשני הכרכים הבאים, "סינטופיקון - אינדקס הרעיונות המופלאים", כדרך להדגיש את האחדות של העֶרכה, ולמעשה, של המחשבה המערבית בכלל. הצוות של האינדקסים הקדיש חודשים לאיסוף התייחסויות לנושאים כגון "חופש האדם ביחס לרצון האל" ו"הכחשת הריק לטובת פלניזם (אנ')". הם קיבצו את הנושאים ל-102 פרקים של רעיונות, עבורם כתב אדלר את 102 ההקדמות. כל כרך נצבע באחד מארבעה צבעים לפי תחום ונושא - ספרות ודמיון, מתמטיקה ומדעי הטבע, היסטוריה ומדעי החברה, ופילוסופיה ותאולוגיה.

המהדורה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהדורה השנייה שיצאה בשנת 1990, עלה מספר הכרכים מ-54 ל-60. ששת הכרכים הנוספים מכילים יצירות מהמאה ה-20, שלמעט יצירותיו של פרויד לא נכללו במהדורה הראשונה.

בנוסף חלק מהתרגומים עודכנו, אורגנו בצורה אחרת וארבעה הוסרו: "חתכים קוניים" של אפולוניוס, "טריסטרם שנדי" של לורנס סטרן, "קורות טום ג'ונס" מאת הנרי פילדינג, ו"התאוריה האנליטית של חום" מאת ז'וזף פורייה. בהמשך אדלר התחרט על הסרת "חתכים קוניים" ו"קורות טום ג'ונס", כמו גם על ההכללה של "קנדיד" מאת וולטר. [11] מבין היצירות שנוספו היו במהדורה זו גם כמה של ארבע נשים: וירג'יניה וולף, ג'ורג' אליוט, ג'יין אוסטן ווילה קאתר.[12]

ביקורות ותגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחברים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירה במחברים זכתה למתקפה, כאשר חלק דחו את הפרויקט כחגיגה של גברים אירופאים, תוך התעלמות מתרומת נשים וסופרים לא-אירופיים. [13] [14] הביקורת גברה במקביל לצמיחת התנועות הפמיניסטיות ולזכויות האזרח בעשורים שלאחר מכן. [15] באופן דומה, בספרו "אירופה: היסטוריה", נורמן דייוויס (אנ') מבקר את האוסף על ייצוג יתר של חלקים מסוימים בעולם המערבי, במיוחד בריטניה וארצות הברית, תוך התעלמות מהאחרים, במיוחד במרכז ובמזרח אירופה. לפי החישוב שלו, מבין 151 מחברים שנכללו בשתי המהדורות, ישנם 49 מחברים אנגלים או אמריקאים, 27 צרפתים, 20 גרמנים, 15 יוונים עתיקים, 9 רומאים עתיקים, 4 רוסים, 4 סקנדינבים, 3 ספרדים, 3 איטלקים, 3 אירים, 3 סקוטים, ו-3 מזרח אירופאים. דעות קדומות ועדיפויות, הוא מסכם, בולטות לאין שיעור.

בתגובה, ביקורות כאלה זכו ללעג כאד הומינם, מוטות בפני עצמן. הטענה הנגדית טוענת שביקורת כזו מבטלת את חשיבותם של הספרים רק בגלל מאפיינים גנריים, לא מדויקים ואולי גם לא רלוונטיים של מחברי הספרים, ולא בגלל תוכן הספרים עצמם.[16]

יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרים חשבו שאמנם המחברים שנבחרו היו ראויים, אך הושם דגש רב מדי על יצירותיו השלמות של מחבר יחיד ולא על מבחר רחב יותר של מחברים ויצירות מייצגות (למשל, כל מחזותיו של שייקספיר כלולים בשני כרכים). המהדורה השנייה של הסט כבר הכילה 130 מחברים ו-517 יצירות בודדות. העורכים מציינים כי ישנם לכל נושא מדריכים לקריאה נוספת בסינטופיקון המפנים את הקורא המתעניין למחברים רבים נוספים. [17]

קושי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבחירות המדעיות והמתמטיות ספגו ביקורת על היותם בלתי מובנים לקורא הממוצע, במיוחד בהיעדר כל סוג של מנגנון ביקורתי. המהדורה השנייה אכן הוציאה שני חיבורים מדעיים, מאת אפולוניוס ופורייה, בין השאר בגלל הקושי הנתפס עבור הקורא הממוצע. אף על פי כן, העורכים טוענים בתוקף שקוראים מן השורה מסוגלים להבין הרבה יותר ממה שהמבקרים חושבים שאפשרי. רוברט האצ'ינס הצהיר על דעה זו במבוא למהדורה הראשונה:

מכיוון שחלק הארי של האנושות מעולם לא זכה לקבל חינוך ליברלי, לא ניתן "להוכיח" שהם יכולים לקבל אותו. גם לא ניתן "להוכיח" שהם אינם יכולים. אולם האמירה של האידיאל, בעלת ערך בהצבעה על הכיוון שהחינוך צריך לקחת. [18]

היגיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שרוב העבודות עדיין היו מודפסות, מבקר אחד ציין שהחברה יכלה לחסוך שני מיליון דולר ופשוט לכתוב רשימה. גם העיצוב המוקטן והצפוף לא סייע לקריאה. אף על פי כן, הקידום האגרסיבי של אנציקלופדיה בריטניקה הניב מכירות איתניות. [19]

המהדורה השנייה בחרה תרגומים שנחשבו בדרך כלל למשופרים יותר, אם כי הטיפוגרפיה הדחוסה נשארה. באמצעות תוכניות קריאה והסינטופיקון, ניסו העורכים להדריך את הקוראים דרך הסט. [20]

תגובה לביקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העורכים השיבו כי הערכה מכילה ויכוחים רחבי היקף המייצגים נקודות מבט רבות בנושאים משמעותיים, ולא אסכולה מונוליטית. מורטימר אדלר טען במבוא למהדורה השנייה:

הצגת מגוון רחב של נקודות מבט או דעות, שביניהן סביר להניח שיש אמת אבל גם הרבה יותר שגיאות, הסינטופיקון [ובהרחבה הערכה הגדולה עבצמה] מזמין את הקוראים לחשוב בעצמם ולהחליט בעצמם על כל נושא הנדון. [21]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "Selecting Works for the 1990 Edition of the Great Books of the Western World", Dr. Mortimer Adler
  2. ^ Adler, Mortimer Jerome (1988). Reforming Education, Geraldine Van Doren, ed. (New York: MacMillan), p. xx.
  3. ^ Adler, Mortimer J. (1977). Philosopher at Large (New York: MacMillan), p. 237.
  4. ^ Adler, Mortimer J. (1977). Philosopher at Large (New York: MacMillan), pp. 244-246.
  5. ^ Adler, Mortimer (aft. 1957). "The Joy of Learning". The Radical Academy website.
  6. ^ Time, March 17, 1952
  7. ^ Milton Meyer (1993). "Robert Maynard Hutchins: A Memoir". University of California Press. נבדק ב-2007-05-30. This biography of Robert M. Hutchins contains an extensive discussion of the Great Books project.
  8. ^ Carrie Golus (2002-07-11). "Special Collections tells the story of a cornerstone of American education". The University of Chicago Chronicle. נבדק ב-2007-05-30.
  9. ^ Beam, Alex (November 10, 2008). "A great idea at the time." Kirkus Reviews.
  10. ^ "Great Books of the Western World - eBooks@Adelaide". אורכב מ-המקור ב-8 באוגוסט 2019. נבדק ב-7 ביוני 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ VENANT ELIZABETH, Curmudgeon Stands His Ground, Los Angeles Times, ‏3/12/1990
  12. ^ McDowell Edwin, 'Great Books' Takes In Moderns and Women, The New York Times, ‏25/8/1990
  13. ^ Sabrina Walters (2001-07-01). "Great Books won Adler fame, scorn". Chicago Sun-Times. אורכב מ-המקור ב-14 ביולי 2010. נבדק ב-2007-07-01. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ Peter Temes (2001-07-03). "Death of a Great Reader and Philosopher". Chicago Sun-Times. אורכב מ-המקור ב-2007-11-04. נבדק ב-2007-07-11.
  15. ^ Berlau, John (באוגוסט 2001). "What Happened to the Great Ideas? – Mortimer J. Adler's Great Books programs". Insight Magazine Insight on the News. 17 (32): 16. אורכב מ-המקור ב-13 במרץ 2014. נבדק ב-2 בדצמבר 2020. Harvard University's Henry Louis Gates blasted the Great Books for showing 'profound disrespect for the intellectual capacities of people of color—red, brown or yellow.' {{cite journal}}: (עזרה)
  16. ^ Mortimer Adler (בספטמבר 1997). "Selecting works for the 1990 edition of Great Books of the Western World". Great Books Index. אורכב מ-המקור ב-2007-09-27. נבדק ב-2007-05-29. We did not base our selections on an author's nationality, religion, politics, or field of study; nor on an author's race or gender. Great books were not chosen to make up quotas of any kind; there was no "affirmative action" in the process. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ Mortimer J. Adler (1990). "Bibliography of Additional Readings". The Syntopicon: II. Great Books of the Western World, vol. 1–2 (2nd ed.). Encyclopædia Britannica, Inc. pp. 909–996. ISBN 0-85229-531-6.
  18. ^ Robert M. Hutchins (1952). "Chapter VI: Education for All". The Great Conversation. Encyclopædia Britannica, Inc. p. 44.
  19. ^ Macdonald, Dwight. "The Book-of-the-Millennium Club". 29 November 1952 with later appendix. The New Yorker. נבדק ב-2007-05-29. I also wonder how many of the over 100,000 customers who have by now caved in under the pressure of Mr. Harden and his banner-bearing colleagues are doing much browsing in these upland pastures?
  20. ^ Mortimer J. Adler (1990). The Great Conversation (2nd ed.). Encyclopædia Britannica, Inc. pp. 33–34 for discussion of new translations, pp. 74–98 for reading plans and guides. ISBN 0-85229-531-6.
  21. ^ Mortimer J. Adler (1990). "Section 1: The Great Books and the Great Ideas". The Great Conversation (2nd ed.). Encyclopædia Britannica, Inc. p. 27. ISBN 0-85229-531-6.