העדפת הבן הבכור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

העדפת הבן הבכור או פרימוגנטורהאנגלית: Primogeniture) היא כלל במשפט המקובל לפיו רק הבן הבכור יורש את משפחתו.

מקורה של מסורת זו במסורת הנורמנית והיא הובאה אל המשפט המקובל לאחר כיבוש אנגליה על ידי הנורמנים בשנת 1066.

בהתאם לכלל זה, יורש הבן הבכור, או ראשון הבנים (אם יש בת בכורה לפניו בסדר ההורשה). בהיעדר ילדים, יורשים בני משפחת המוריש לפי כלל זה (כלומר אחיו הבכור של המוריש יירש אותו). כלל זה נשמר כאשר מתרחקים מהמוריש בחיפוש אחר יורש, כך כשמוריש ללא בנים נפטר - יירשו אותו בניו הבכורים של אחיו הבכור, או בניו הבכורים של דודו הבכור, וכן הלאה.

ישנם כללי הורשה דומים, כגון זה הנהוג כיום בבית המלוכה הבריטי לפיו בהיעדר בן בכור יורשת העצר היא הבת הבכורה.

שבע מונרכיות באירופה ביטלו את ההעדפה הגברית: שבדיה ב-1980, הולנד ב-1983, נורבגיה ב-1990, בלגיה ב-1991, דנמרק ב-2009, לוקסמבורג וממלכות חבר העמים הבריטי ב-2011. נכון ל-2013, המדינות היחידות בעולם בהן יורש העצר היא אישה הן שבדיה (הנסיכה ויקטוריה) והולנד (הנסיכה קתרינה אמיליה).

בהלכה היהודית הבכורות מועדפים באופן חלקי: הירושה מחולקת רק בין הבנים הזכרים (או יורשיהם), והבכור שביניהם מקבל כפליים מכל אחד מהאחרים. בהיעדר בנים, הבנות יורשות בשווה.‏[1] המלוכה בממלכות ישראל בתקופת המקרא הייתה עוברת לאחד הבנים הזכרים, לאו דווקא לבכור שביניהם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מתקנת חכמים, לבנות עשויות להיות זכויות סוציאליות גם כשישנם בנים. כמו כן, כיום רבים עוקפים את הלכות הירושה באמצעות צוואה שמקבלת תוקף בתורת מתנה פרק זמן קצר לפני פטירת המוריש.