העוקץ הניגרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

העוקץ הניגריאנגלית: Nigerian scam), או הונאה ניגרית 419 (Nigerian 419 scams), הוא אחד הסוגים הנפוצים יותר של תרגילי העוקץ שקורבנם נופל לתרמית כספית. הונאה זו מתבצעת בדרך כלל על ידי בקשת תשלום בדואר או בדואר האלקטרוני באמצעות פיתויים שונים.

לסוג העוקץ הזה וריאציות רבות, ובהן תרמית האסיר הספרדי, הונאת כסף שחור ותרמית דטרויט (הנקראת לעתים "תרמית באפלו"). המספר "419" מתייחס לקוד המשטרתי בניגריה לטיפול בהונאות אלה. הונאת העוקץ הניגרי אינה מוגבלת רק לניגריה, אך נוכלים בניגריה מעורבים בה ביותר, והיא זכתה למוניטין מפוקפק בשל היותה מוקד לעבירות הונאה בדואר האלקטרוני. המדינות מהן מגיעה התרמית בדרך כלל הן ארצות הברית, בריטניה וניגריה[1]. מדינות נוספות הידועות במקרים רבים של הונאות שהגיעו מכתובות במדינה הן חוף השנהב, טוגו, דרום אפריקה, ‏הולנד וספרד.

העוקץ הניגרי הוא סוג של הונאה כספית הדומה להונאת האסיר הספרדי, שהופיעה לראשונה בשנות ה-20. בתקופה זו הפנייה הייתה בעיקרה לאנשי עסקים: הפונה ביקש עזרה בהברחת אדם כלשהו ממשפחה עשירה הנמצא בכלא בספרד; בתמורה לעזרה, הבטיח הפונה סכום כסף גדול, זאת במקרה שיעזרו לו בסכום כסף קטן על מנת לשחד את שומרי הכלא. העוקץ הניגרי הפך לפופולרי בשנות ה-80, בתקופת נשיאותו של שהו שאגארי‏‏‎ בניגריה.

יישום ההונאה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הונאה מסוג זה מתחילה בשליחת מכתב או הודעה בדואר אלקטרוני, שלכאורה נכתבת לאדם מסוים (המקבל), אך למעשה נשלחת לרבים באותו עותק. במכתב ישנה הצעה שבסופה יכול הקורבן להרוויח סכום כסף גדול.

שורת הנושא במכתב תהיה לרוב בנוסח הבא:
"ממשרדו של (אדם בעל תפקיד רשמי או תואר מכובד) - עזרתך נדרשת בדחיפות"

ישנם נוסחים רבים לתוכן המכתב הנשלח, החל מסיפור אישי על ועד לפירוט כספי, אך בדרך כלל מסופר במכתב על אדם היודע על סכום כסף רב, והוא אינו יכול לגשת אליו מסיבה זו או אחרת, בדרך כלל כי אין לו את הזכות לעשות זאת תחת המשטר בשל היותו אסיר, אשתו של אסיר ועוד. לדוגמה, מכתב אחד, שנשלח בדואר והיה ממוען לאשתו של אדם כלשהו, התעניין לגבי בריאותו ועל כך שלא דיברו במשך זמן רב. לאחר מכן נשאל הנמען במכתב מה לעשות עם רווחי השקעה של 24.6 מיליון דולר, ובסיום המכתב נכתב מספר טלפון. מכתבים אחרים נראו רשמיים, ונחתמו בשם הדירקטור של תאגיד הנפט הלאומי של ניגריה; הללו ביקשו להעביר 20 מיליון דולר לחשבון בנק מחוץ לניגריה. בתמורה להוצאת הכספים האלו מחוץ לניגריה, הנמען יקבל 30% מהרווחים. על מנת להתחיל את התהליך, השולח ביקש מסמכים רשמיים של הנמען, חשבונות בנק ומידע אישי נוסף.

מכתבי עוקץ דומים נכתבו לכאורה מנסיך ניגריה או מאנשים אחרים ממשפחת המלוכה המעוניינים בהעברת סכומים גדולים מחוץ למדינה. תפוצת הדואר האלקטרוני ותוכנות להפצת דואר זבל הקטינו את העלות הכספית של ביצוע תרמיות רשת בסגנון זה.

הממון שמציע המוען יכול להיות כסף מזומן, זהב, העברה בנקאית לחשבון בנק, יהלומים, המחאות ועוד. הסכומים המדוברים עומדים על מיליוני דולרים, ולקורבן מובטחים רווחים נאים מסכום זה, הנעים בין 10% ל-40%, בתמורה לעזרה.

רוב הנמענים לא מגיבים לסוג זה של מיילים, ורק אחוז קטן מאמין - אך אחוז קטן זה הופך את ההונאה לשווה, בשל העלות הנמוכה של תפוצת דואר אלקטרוני והרווח הפוטנציאלי הגדול למבצע ההונאה. הסיבה לכך היא שהסכומים שמבצעי ההונאה מבקשים הם קטנים מהרווחים המובטחים בעסקה (הסכומים שהקורבנות צריכים לשלם כשוחד לסוהרים, עלות העברה בנקאית וכו')- והקורבנות כבר רואים בעיני רוחם את הרווחים הגדולים לכאורה.

בניגריה הונאות אלו מבוצעות בצורה מאורגנת, וכוללות משרד, מספרי טלפון, ולרוב אף קשרים עם הממשלה והרשויות במדינה. גם אלו שמנסים לעקוב אחר הארגון שממנו נשלח המייל מגלים גוף רשמי ואמין לכאורה. רמאים מסוג זה יפנו בדרך כלל לאנשים מבוססים, קבוצות השקעה או גופים עסקיים. חלק מההונאות הם פחות מאורגנות, ומנוהלות על ידי אנשים פרטיים, ואלו משתמשים בתוכנות להפצת דואר זבל לכל עבר. לרוב מכתבים אלו מופצים מחיבורי אינטרנט במקומות ציבוריים. כתובת המייל של הנמען מועתקת למחשב בודד או לכרטיס זיכרון נפרד. מקומות ציבוריים אלו מגבים את הרמאים ונותנים להם שירותים. בנוסף, בניגריה קיימים נותני שירותים לזיוף מסמכים.

במקרה שהקורבן האמין לעוקץ, מבצע התרמית שולח מסמך מזויף בעל חותמות רשמיות. הונאות העוקץ הניגרי משתמשות לרוב בכתובות מזויפות ובתמונות שנלקחו מהרשת, על מנת להציג את עצמם. אנשים נוספים שלכאורה מעורבים במכתב זה הם פיקטיביים.

מבצעי מזימות רבות כאלו דורשים מהקורבנות מספרי חשבון בנק, בדרך כלל כמבחן לנכונותו של הקורבן להמשך התהליך והרווח הגדול. הם מבקשים שהתשלום יועבר בעזרת שירותי העברה בנקאית כמו וסטרן יוניון, ומסבירים שזוהי הדרך המהירה ביותר. למעשה, הסיבה היא לא רק משום שזוהי הדרך המהירה אלא משום שבדרך זו לא ניתן לאתר את המקום אליו הגיע הכסף.

אחוז ההצלחה של תרמיות אלו קשה למדידה, מאחר שהללו מתנהלים בצורה בלתי חוקית ולא שומרים על מספר טלפון או כתובת מסוימת. אחד ממבצעי התרמיות הודה כי שלח 500 מיילים ליום, וקיבל כ-7 תגובות. בהנחה שעשרות אלפי מיילים נשלחים מדי יום - גם תגובות מעטות הופכות את שליחת המייל לשווה וכדאי. כמו כן, ישנם מקרים קיצוניים של אנשים שגם לאחר שנעקצו ולא קיבלו תמורה, עדיין לא הבינו שרומו, ולכן לא דיווחו על כך לרשויות.

התמודדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתמודדות עם ההונאות בניגריה בעייתית - צעירים משתמשים במחשבים ציבוריים, שולחים מיילים בתפוצה רחבה, ומבטיחים לקורבנותיהם ממון או אהבה בתמורה להבטחה או השקעה קטנה.

מערכת הגנה של פיירפוקס גרסה 2.0 מתריעה על אתר החשוד בדיג מקוון.

בשנים האחרונות נעשה מאמץ רב למניעת התופעה, גם על ידי הממשלות וגם על ידי אנשים פרטיים, על מנת למנוע מאנשים נוספים ליפול קורבן לעוקץ הניגרי. בשנת 2004 הקימה הממשלה הניגרית את "הוועדה לפשעים כלכליים ופיננסיים" (EFCC-economic and financial crimes) כדי להתמודד עם פשעים מסוג זה. ב-2009 הכריזה הוועדה כי בידיה תוכנה מתקדמת שנועדה לאתר מיילים אלה; תוכנה זו, שפותחה על ידי מיקרוסופט, נקראת "ציפורני עיט" (Eagle Claw).

ב-2005 הופצה ברשת הונאה שעליה היה חתום ראש ממשלת ניגריה. רשויות ניגריה תפסו כמויות גדולות של דרכונים זרים וניגרים, ואלפי מסמכים לגבי העברות בנקאיות ומחשבים.

אנשים רבים החלו להיות מודעים להונאות אלו, ומנסים להילחם בהן באופן פרטי. לדוגמה, גולש באינטרנט שקרא לעצמו "ג'יימס ט'. קירק", חשף עוקץ ניגרי שנשלח אליו ושלח בחזרה למוען הניגרי עותק של דרכון עם תמונה של קפטן קירק מ"מסע בין כוכבים", מתוך תקווה שזה יעשה בו שימוש וייעצר.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בהמשך נעשו מדינות אחרות למרכזי הונאה כאלו, ולא רק ניגריה; לדוגמה, בשנת 2006, 61% מפשעי האינטרנט אותרו מארצות הברית, 16% מבריטניה ורק 6% מניגריה.