העיגול ליד וירג'יניה

העיגול ליד ויר'ניה

מידע כללי
צייר	דגנית ברסט
תאריך יצירה	1975
טכניקה וחומרים	תצלום ש/ל ועיפרון שמן
ממדים בס"מ
אורך	60
רוחב	50

העיגול ליד וירג'יניה 2, 1976
תצלום: גובה 60 ס"מ, רוחב 80 ס"מ; פסל: גובה 120 ס"מ.
אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות

"העיגול ליד וירג'יניה" הוא שמן של שתי יצירות אמנות מאת האמנית הישראלית דגנית ברסט. העבודות, ממחצית שנות ה-70 של המאה ה-20, משתמשות בתצלום דיוקנה של הסופרת וירג'יניה וולף.

היצירה

בשנת 1975 יצרה דגנית ברסט את העבודה "העיגול ליד וירג'יניה" - קולאז' צילומי המכיל רפרודוקציה של דיוקנה בפרופיל של הסופרת וירג'יניה וולף. מתחת לדיוקן מופיע טקסט תיאורי: "וירג'יניה וולף, סופרת אנגליה מרתקת ומיוחדת במינה. ואחת המחדשות הגדולות בתחום הרומן המודרני". לצד דיוקן זה מופיע תיאור תלת-ממדי של עיגול, שנוצר כאשליה אופטית. מתחת לשני אלו יצרה האמנית שתי צורות, המעוצבות כמעין סהר, והמהוות מעין גרסה משלה לצורות המרכיבות את העיגול. בשנת 1976 יצרה ברסט גרסה נוספת לעבודה, בה הומר הציור בפסל תלת־ממדי עשוי עץ לבוד של צורות אלו בגובה של 120 ס"מ.

וירג'יניה וולף מופיע כאיקונוגרפיה בעבודה נוספת של ברסט בשם "אורלנדו", אף היא משנת 1975. עם זאת, אין בעבודה ביאור לקשר שבין שני הדימויים המרכזיים שבה. ברסט עצמה התייחסה בדיעבד לבעיית הפרשנות של עבודה זו:

יש אומרים שהעבודה "העיגול ליד וירג'יניה" היא אניגמטית. למען האמת, אף אני חושבת כך. מאז שנוצרה, בהרף עין, כל פעם שאני נזכרת, או פוגשת בה, אני מנסה להסביר לעצמי מהו הדבר שגרם בזמן הוצרה לתחושה של ה"נכון"… העבודה הזו מגלמת עבורי, מבין עבודותי, את הדוגמה הקיצונית ביותר לתפישתי שהדימוי קודם להבנה, שהמשמעות אינה נתונה מראש ונמסרת הלאה לצופה, אלא היא מפציעה ועולה בתוך ומתוך תהליך העבודה, ושחלק בלתי נפרד מתהליך היצירה הוא הנסיון המתמשך של האמן לפרש ולהבין את עבודותיו שלו, ומכאן את עצמו ואת עולמו. בשל כך אפשר ש"הארנבת המתה" אינה אלא האמן עצמו.

העבודות הוצגו בתערוכות שונות ביניהן "90-70-90" (1994), "גבולות השפה" (1997) ו"המזימה של הטבע" במוזיאון תל אביב לאמנות ובתערוכה "מרוץ שליחות" (2007) במוזיאון חיפה לאמנות.

מרבית הפרשנים הדגישו בכתיבתם את הפן המושגי ביצירות אלו. אופן הייצוג של העיגול משמש מעין דוגמה אירונית לפילוסופיה של הפוזיטיביזם. בפני הצופה, כפי שציינה נורית דוד, עומדת האפשרות לראות את "השמש הלבנה (או את הלבנה במילואה), או שאתה רואה את שני הסהרונים השחורים". גם מרדכי עומר, בתארו את הגרסה השנייה של העבודה, ראה בה חלק מבחינה של אופני הייצוג האמנותיים המעומתים עם שפה "גאומטרית-מינימליסטית".