העיצומים נגד עיראק (1990)
העיצומים נגד עיראק הם אמברגו פיננסי ומסחרי כמעט מוחלט, שנכפה על עיראק על ידי מועצת הביטחון של האו"ם, ב-6 באוגוסט 1990, ארבעה ימים לאחר פלישת עיראק לכווית. הסנקציות שהוטלו על עיראק היו רחבות היקף ונמשכו לאורך זמן, וכללו אמברגו על סחר, הגבלות פיננסיות ופיקוח על משאבים, ונועדו להפעיל לחץ על משטרו של סדאם חוסיין לשנות את מדיניותו.
במאי 2003 - כאשר הודח סדאם חוסיין משלטונו במלחמת עיראק, פג תוקפם של חלק מהעיצומים, למעט העיצומים שכללו פיצויים שנפסקו לטובת כווית, לפיצויים נקבע תוקף לשנים אחר כך. כבר בשנים שלאחר מכן הפך המקרה העיראקי לנקודת מבחן מרכזית בדיון הבינלאומי על יעילותן של סנקציות, במיוחד לאור השלכותיהן ההומניטריות והפוליטיות. הסנקציות היו נושא למחלוקת בינלאומית, בעיקר בשל השפעותיהן ההומניטריות והוויכוח בדבר יעילותן.
הסנקציות שהוטלו על עיראק היו רחבות היקף ונמשכו לאורך זמן, וכללו אמברגו על סחר, הגבלות פיננסיות ופיקוח על משאבים, ונועדו להפעיל לחץ על משטרו של סדאם חוסיין לשנות את מדיניותו. עם זאת, כבר בשנים שלאחר מכן הפך המקרה העיראקי לנקודת מבחן מרכזית בדיון הבינלאומי על יעילותן של סנקציות, במיוחד לאור השלכותיהן ההומניטריות והפוליטיות. הסנקציות על עיראק ממחישות את המורכבות שבשימוש באמצעי זה, ואת המתח בין מטרות מדיניות לבין השלכותיהן בפועל.[1]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מטרתם המוצהרת של העיצומים הייתה להכריח את עיראק לסגת מכווית, לשלם לה פיצויים, להשמיד את מלאי הנשק להשמדה המונית שלה, ולסיים את פרויקט הגרעין העיראקי.
על עיצומים כלכליים מחמירים אלה הוחלט באימוץ ואכיפת החלטה 661 של מועצת הביטחון של האו"ם. בתום מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, עיצומים אלה הורחבו, כולל הדרישה להסרת הנשק הלא קונבנציונלי בהחלטה 687. העיצומים אסרו כל סחר ואספקת משאבים פיננסים למעט תרופות, ומזון "בנסיבות הומניטריות", אספקת מצרכים אלה פוקחה בקפדנות.[1]
מחקרים ודו"חות שונים הציגו הערכות שונות בנוגע לעלייה בתמותת ילדים בתקופת הסנקציות. חלק מההערכות נעו בין 100,000 ליותר מ־500,000 מקרי מוות, אך הנתונים ושיטות החישוב היו נתונים למחלוקת.[1] בנוסף, הוטלו מגבלות על אספקת נשק, חומרים בעלי שימוש צבאי ומוצרים בעלי שימוש כפול, במטרה לצמצם את יכולותיה הצבאיות של עיראק.[1] הסנקציות נועדו להפעיל לחץ על משטרו של סדאם חוסיין לסגת מכווית ולעמוד בהחלטות מועצת הביטחון.[2] עם זאת, אופיין המקיף של הסנקציות, אשר כללו הגבלות רחבות על סחר וקשרים כלכליים, הביא לכך שהשפעתן חרגה מעבר למוסדות השלטון והשליכה באופן ישיר על כלל האוכלוסייה והמערכת הכלכלית.[1]
משטר הסנקציות שהוטל על עיראק כלל מגוון רחב של מגבלות כלכליות, פיננסיות וביטחוניות, מעבר לאמברגו מסחרי בלבד. בראש ובראשונה, הוטל אמברגו כלכלי כולל שאסר כמעט לחלוטין על ייבוא וייצוא של סחורות מעיראק ואליה, ובכך ניתק את המדינה ממערכת הסחר הבינלאומית.[2] בנוסף, הוטלו מגבלות חמורות על ייצוא הנפט העיראקי, מקור ההכנסה המרכזי של המדינה, דבר שפגע באופן ישיר ביכולתה לממן פעילות ממשלתית ולספק שירותים בסיסיים לאוכלוסייה.[1]
לצד זאת, כללו הסנקציות גם הקפאת נכסים פיננסיים והגבלות על העברות כספים, אשר צמצמו את יכולתה של עיראק לפעול בזירה הכלכלית הבינלאומית.[3] בתחום הביטחוני, נאסרה אספקת נשק וחומרים בעלי שימוש צבאי, ונקבעו מנגנוני פיקוח על סחורות בעלות פוטנציאל לשימוש כפול.[1] שילוב המגבלות הכלכליות והביטחוניות הפך את משטר הסנקציות על עיראק לאחד המקיפים והמורכבים ביותר שהוטלו במסגרת האו״ם.
משטר הסנקציות על עיראק כלל לא רק מגבלות רחבות, אלא גם מנגנוני פיקוח ואכיפה מורכבים. מועצת הביטחון של האו"ם הקימה ועדות ייעודיות שפיקחו על תנועת סחורות, משאבים והעברות כספים אל תוך עיראק ומחוצה לה. מנגנונים אלה יצרו מערכת בינלאומית הדוקה של בקרה, שחייבה אישור מוקדם להעברת סחורות ומשאבים.[1] במסגרת זו, חלק ניכר מהפעילות הכלכלית של המדינה הוכפף לאישור בינלאומי, דבר שהגביל את יכולתה לפעול באופן עצמאי.[3]
תוכנית נפט תמורת מזון
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות לחץ בינלאומי שנבע מהשלכותיהן ההומניטריות של הסנקציות, הוקמה "תוכנית נפט תמורת מזון". התוכנית פעלה תחת פיקוח הדוק של האו"ם ואפשרה העברת משאבים הומניטריים באופן מבוקר. התוכנית אפשרה הקלה מסוימת על המצוקה ההומניטרית, אך כללה מגבלות נוקשות, שכללו הגבלת היקף הייבוא ותלות באישורים בינלאומיים לכל עסקה במסגרת הפיקוח הבינלאומי.
היקף הסחורות שאושרו לייבוא היה מוגבל, וכל רכישה דרשה אישור מוקדם של גורמים בינלאומיים, דבר שהוביל לעיכובים ולחסמים בירוקרטיים משמעותיים.[4] בנוסף, פעילותה הכלכלית של עיראק במסגרת התוכנית הייתה תלויה במנגנוני פיקוח חיצוניים, מנגנונים אלה הסדירו את אופן השימוש.[3]
במהלך שנות ה־90 משטר הסנקציות על עיראק השתנה מספר פעמים, בין היתר כדי להתמודד עם השלכותיו ההומניטריות ולשפר את מנגנוני הפיקוח. לאחר סיום מלחמת המפרץ, החלטה 687 של מועצת הביטחון הרחיבה את משטר הסנקציות וקשרה אותו לדרישות לפירוק נשק ולהגבלות ביטחוניות נוספות, וכך העמיקה את הפיקוח הבינלאומי על פעילותה של עיראק.
משטר הסנקציות לא היה סטטי, אלא כלל מנגנון דינמי של התאמות ושינויים לאורך זמן. היקפן הרחב של הסנקציות ואופן יישומן השפיעו על הכלכלה והחברה העיראקית, והובילו לדיון בינלאומי רחב בהשלכותיהן.[1]
בינואר 2020 איים נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, להטיל שוב עיצומים על עיראק, אם ממשלת המדינה תדרוש את פינוי הכוחות האמריקאים מתחומה בעקבות חיסולו של קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס והחלטת הפרלמנט של עיראק להוציא את כל הכוחות הצבאיים הזרים מהמדינה.
האפקטיביות שלהן.
מטרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]להחלטת האו"ם הייתה כוונה מוצהרת של השמדת הנשק להשמדה המונית והטילים הבליסטיים, מניעת התמיכה בטרור, ואילוץ עיראק לשלם פיצויי מלחמה וחובות לנושים זרים.
יש הטוענים כי מטרה בלתי מוצהרת של העיצומים הייתה הפלתו מהשלטון של סדאם חוסיין. לדוגמה ב"חוק שחרור עיראק 1998" מוצהר שמטרת מדיניות ארצות הברית היא "להחליף את המשטר", מטרה שלא מוצהרת בהחלטת האו"ם, אך מוזכרת רבות בקרב תומכיה. ב-1991, פול לואיס כתב בניו יורק טיימס: ”מאז שנוצר אמברגו הסחר ב-6 באוגוסט, לאחר הפלישה לכווית, ארצות הברית טענה נגד כל הקלה מוקדמת מדי של העיצומים, וע"י הפיכת חיי העם העיראקי ללא נוחים, ניתן יהיה לעודדם להוריד את הנשיא סדאם חוסיין מהשלטון”. אחד מאדריכלי מדיניות המלחמה, דאגלס פיית', טען כי העיצומים מפחיתים מכוחה הצבאי של עיראק. ומלומדים כגון ג'ורג' לופז ודייוויד קורטרייט זוקפים לזכותם של העיצומים את הסכמתה של עיראק לביקורות; ובזכייה בוויתורים מצד בגדד בנושאי הגבולות עם כווית; מניעת התעצמות צבאית עיראקית לאחר מלחמת המפרץ הראשונה; ומניעת ייבוא חומרים וטכנולוגיות חיוניים להמשך ייצור הנשק להשמדה המונית. חוסיין אמר לחוקרו ב-FBI שהחימוש העיראקי ”חוסל על ידי עיצומים האו"ם”.[5]
מנהל
[עריכת קוד מקור | עריכה]כמתואר על ידי משרד האו"ם לצורכי תוכנית עיראק, החלטת מועצת הביטחון 661 מטילה עיצומים על עיראק בעקבות פלישתה של זו לכווית. עיצומים אלה כוללים מגבלות נוקשות גם על הייצוא וגם על הייבוא.
מגבלות על היבוא
[עריכת קוד מקור | עריכה]ועידת העיצומים של האו"ם לא הוציאה רשימה שלמה של סחורות שאינן יכולות להיות מיובאות לעיראק. במקום זאת, היא מעריכה בקשות ליבוא פריטים לעיראק על בסיס אינדיבידואלי, על פי החלטת מועצת הביטחון המתירה ייבוא מוצרי מזון, תרופות, ופריטים הכרחיים לצרכים אזרחיים.
השפעת הסנקציות
[עריכת קוד מקור | עריכה]השפעת הסנקציות על עיראק נבחנה בהיבטים כלכליים, הומניטריים, פוליטיים וביטחוניים. במחקר קיימות גישות שונות להערכת תוצאותיהן: חלק מהחוקרים מתמקדים במידת השינוי במדיניותו של המשטר העיראקי, ואחרים בוחנים גם את השפעת הסנקציות על משאבי המדינה, יכולותיה הצבאיות ומעמדה הבינלאומי.[1]
מבחינה כלכלית, ההגבלות על הסחר הבינלאומי, העברות הכספים וייצוא הנפט צמצמו את הכנסותיה של עיראק ואת גישתה למשאבים ולשווקים חיצוניים. מגבלות אלה השפיעו גם על יכולת המדינה לממן פעילות ממשלתית, לתחזק תשתיות ולספק שירותים ציבוריים.[1]
לסנקציות יוחסו גם השפעות הומניטריות - במהלך שנות ה־90 דווח על מחסור במזון, בתרופות ובציוד רפואי, לצד פגיעה בתשתיות המים, החשמל והבריאות. עם זאת, קיימת מחלוקת באשר להיקף ההשפעות ובאשר לחלוקת האחריות להן בין הסנקציות, תוצאות המלחמה, מצבה הכלכלי של עיראק ומדיניותו של המשטר העיראקי.[4]
ההגבלות שהוטלו על הייבוא כללו חריגים למזון, לתרופות ולמוצרים שנועדו לצרכים אזרחיים. עם זאת, הכנסת סחורות מסוימות לעיראק הייתה כפופה לאישור ולפיקוח בינלאומיים. מנגנונים אלה נועדו למנוע הכנסת ציוד וחומרים בעלי שימוש צבאי או שימוש כפול, אך הם השפיעו גם על היקף הסחורות ועל קצב העברתן למדינה.[2]
מבחינה פוליטית, הסנקציות לא הביאו להפלת משטרו של סדאם חוסיין ולא הובילו לשינוי מלא ומיידי במדיניותו. המשטר המשיך לשלוט בחלוקת המשאבים בתוך המדינה, ולכן הפגיעה הכלכלית באוכלוסייה לא תורגמה בהכרח ללחץ פוליטי ישיר על ההנהגה.[4]
לצד זאת, חוקרים הצביעו על כך שהסנקציות הגבילו את יכולותיה הכלכליות והצבאיות של עיראק. ההגבלות על הכנסות מנפט, על רכישת נשק ועל הכנסת חומרים בעלי שימוש כפול הקשו על המדינה לממן ולתחזק יכולות צבאיות, והפחיתו את חופש הפעולה שלה בזירה האזורית והבינלאומית.[2]
לפיכך, הערכת יעילותן של הסנקציות תלויה במדדים המשמשים לבחינתן. כאשר המדד המרכזי הוא שינוי ישיר במדיניות המשטר, תוצאות הסנקציות נחשבות מוגבלות. לעומת זאת, כאשר נבחנים גם צמצום המשאבים, הגבלת היכולות הצבאיות והעמקת הבידוד הבינלאומי, ניתן לזהות השפעות משמעותיות יותר.[1]
הדיון בסנקציות על עיראק תרם לבחינה מחודשת של השימוש בסנקציות רחבות, הביקורת על הפגיעה האפשרית באוכלוסייה האזרחית ועל הקושי לתרגם לחץ כלכלי לשינוי פוליטי שימשה בסיס לדיונים בדבר שימוש באמצעים ממוקדים ומוגבלים יותר.[1]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 L. Oette, A Decade of Sanctions against Iraq: Never Again! The End of Unlimited Sanctions in the Recent Practice of the UN Security Council, European Journal of International Law 13, 2002-02-01, עמ' 93–103 doi: 10.1093/ejil/13.1.93
- 1 2 3 4 II.D.53 United Nations Security Council resolution 660 (Condemning the Invasions of Kuwait by Iraq) (2 August 1990), Martinus Nijhoff Publishers, עמ' 1–1, ISBN 978-90-04-20870-4
- 1 2 3 Peter Wallensteen, Carina Staibano, Mikael Eriksson, The 2004 roundtable on UN sanctions against Iraq: lessons learned: [executive summary], Uppsala: Department of Peace and Conflict Research, Uppsala University, 2005, ISBN 978-91-506-1792-4
- 1 2 3 Denis J. Halliday, The Impact of the UN Sanctions on the People of Iraq, Journal of Palestine Studies 28, 1999-01-01, עמ' 29–37 doi: 10.2307/2537932
- ↑ Iraq - Action under section C of Security Council resolution 687 (1991), UN, 1991-12-31, עמ' 32–54, ISBN 978-92-1-057995-7