לדלג לתוכן

העיר והבית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
העיר והבית
La città e la casa
מידע כללי
מאת נטליה גינצבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור איטלקית עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה רומן מכתבים עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
הוצאה Giulio Einaudi editions עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה בשפת המקור הוצאת אינאודי (איט')
תאריך הוצאה 1984 עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר עמודים 231 עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה בעברית
הוצאה הוצאת הספריה החדשה
תאריך 1998
תרגום אלון אלטרס
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

העיר והביתאיטלקית: La città e la casa), הוא רומן מאת הסופרת האיטלקייה נטליה גינצבורג, שיצא לאור באיטליה ב-1984 בהוצאת אינאודי (אי'). הספר הוא מסוגת רומן מכתבים. זהו הרומן האחרון שכתבה גינצבורג ונחשב לאחד מהבולטים ברומנים שכתבה.[1] ב-1998 יצא הרומן ב"ספריה החדשה" בתרגום לעברית של אלון אלטרס.

הרומן מתאר את קורותיהם ואת יחסיהם של הפרטים בחבורת ידידים שנהגה להיפגש בסופי שבוע בבית אחת המשפחות ואת התפרקותה של חבורה זו. "העיר" היא רומא, שבה מתגוררים חלק מהגיבורים ו"הבית" הוא בית אותה משפחה המצוי בסביבה כפרית באזור פרוג'ה. ברומן אין התייחסות לשום מאורע היסטורי, כך שלא ניתן למקם אותו כרונולוגית, אולם על פי ההתנהגות החברתית של הדמויות ועל פי רמז מסוים, ניתן למקם אותו בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20.[א] המאורעות המתבארים מתוך המכתבים נפרשים על תקופה של כשנתיים וחצי.

שתי הדמויות המרכזיות הן ג'וזפה ולוקרציה. חלק גדול מהמכתבים הם ביניהם. הם גם הכותבים או המכותבים בחלק גדול מהמכתבים האחרים, אם כי לא בכולם.

  • לוקרציה – בת 35–40. נשואה לפיירו ואם לחמישה ילדים צעירים. מתגוררת בבית המכונה "המרגֶריטֶה" שנמצא במונטה פרמו שבאזור פרוג'ה והמשמש כמרכז להתכנסות חבורת ידידים בסופי שבוע. לוקרציה מחפשת ריגושים בדמות התאהבויות בגברים שונים.
  • ג'וזפה – בן 45–50. אלמן שנים רבות (לאחר שהיה פרוד מאשתו). מתגורר בדירה ברומא ברחוב נאזאריו סאורו (Via Nazario Sauro (מצפון לקריית הוותיקן). הדירה משמשת נושא משמעותי בספר), ועובר להתגורר בארצות הברית. קשה לו לתקשר עם בנו הבוגר, אלבריקו והוא מתקשה למצוא את דרכו בחיים. בעבר היה לו רומן עם לוקרציה והיא אף טוענת כי הוא אביו של אחד מילדיה. עתה הם ידידים.

דמויות נוספות המשתתפות ככותבים ומכותבים:

  • פרוצ'ו – אחיו הבוגר של ג'וזפה. מרצה באוניברסיטת פרינסטון שבארצות הברית. ג'וזפה מעריכו ורוצה להיות בקרבתו.
  • רוברטה – בת דודתו של ג'וזפה. מתגוררת ברומא בשכנות לג'וזפה. מתוארת על ידי אג'יסטו כ"אישה שמחה, פעלתנית, שנדחפת לכל דבר". מתגלה במהלך הספר כקול השפוי והאיתן ביותר מבין הדמויות הפועלות.
  • אג'יסטו – עיתונאי, מתגורר בטרסטוורה, רומא. מתואר על ידי ג'וזפה כ"בקיא בעניינים של כולם".
  • פיירו – בעלה של לוקרציה. עובד ושותף במשרד של דוקטור בפרוג'ה. מתואר כאדם מכיל. נישואיו עם לוקרציה מוגדרים כ"נישואים פתוחים".
  • אלבינה – ידידה של אג'יסטו. במקור מגיעה מלוקו דיי מרסי (אנ') שבאברוצו.
  • סרנה – חובבת ויוצרת תיאטרון מושבעת.
  • אלבריקו – בנו של ג'וזפה. הומוסקסואל. שכנו של אג'יסטו. מתקשה למצוא את דרכו בחיים. בהמשך הופך ליוצר קולנועי הזוכה להצלחה.
  • איגנאציו פזיץ' – רסטורטור של ציורים המתגורר ברומא ומסתפח לחבורה

דמויות נוספות המתוארות במכתבים:

  • איפוליטה – מכונה איפו, ציירת ומקיימת יחסים קרובים עם איגנאציו. מתגוררת ברומא, אך איננה שייכת לחבורה.
  • אנה מריה – בשמה המלא, אנֶה מריֶה רוזנטל, יהודיה. אשתו המנוכרת של פרוצ'ו.
  • שֵנטָל – בתה של אנה מריה מנישואיה הראשונים
  • דָני – בעלה של שנטל

מנחם פרי טוען: "עזיבתו של ג'וזפה לאמריקה והתפרקותו של "הבית" שבו נפגשים כולם בסופי־שבוע, מאפשרת חליפת־מיכתבים ענפה המשקפת פיסות־חיים כבחתיכות של מראה שהתנפצה לרסיסים. אכן, זהו גם הדימוי של נטליה גינצבורג עצמה, שכתבה על הספר: " כבר מן ההתחלה לא קיוויתי לדבר. המראה הייתה שבורה, ואני ידעתי שלאחות את השברים יהיה בלתי־אפשרי.".[1] פרי טוען כי המצב הכללי בספר הוא "של התפוררות, של עזיבת בית, שהוא מטאפורה לאיזו יציבות אשלייתית." לדעתו, דמויותיה של גינצבורג אינן דמויות "מעבדה", וגם לא דמויות של "אנשים פשוטים" שהקורא יכול להסתכל עליהן מלמעלה, אלא דמויות אנושיות באמת וכי בספר, מעל לכל, יש "איזה חסד של אמפתיה אנושית.".[1]

המתרגם לעברית, אלון אלטרס, ראיין ב-2001 את נכדתה של גינצבורג. כשנשאלה מדוע בספריה גינצבורג מתארת את המשפחות כאומללות ענתה: "המשפחה האיטלקית התפרקה למול עיניה. הדורות הצעירים, של שנות השישים והשבעים, ריתקו אותה. בעיקר ריתקו אותה השינויים הגדולים שהתחוללו באיטליה בשנות השבעים. אחרי מאבקים ממושכים הותרו אז באיטליה גירושים והפלות מלאכותיות. נערך משאל עם על הנושאים האלה. היא התעניינה, בעשורים האחרונים לחייה, בזוגות המוזרים שצצו בחברה האיטלקית וגם בתופעות שקודם לכן לא דיברו עליהן בגלוי, כמו הומוסקסואליות או לסביות.".[2]

ציור העטיפה בהוצאה העברית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בציור העטיפה מופיע הציור "ואנסה בל בהיריון". הצייר הוא דאנקן גרנט ומושא הציור היא הציירת ואנסה בל.[3] התמונה נבחרה על ידי המעצבת יעל שורץ.
על הזיקה ההדוקה שבין העטיפה לתוכן הספר עמד מנחם פרי בדבריו בגב הספר: "ציור העטיפה שבחרה יעל שורץ מאיר זווית שנראית תחילה לא צפויה. הוא מתייחס ללוּקרֶציה, האשה בעלת ההריונות הרבים ביותר בספר (משלושה גברים), האומרת: "אני אוהבת שהבטן שלי גדולה". במחשבה שנייה, אכן, ההוֹרוּת הטבעית, הספונטנית, היא הערך החריף ביותר בספר; מול כל הדמויות המחפשות חסוּת וביטחון, היא הדבר שמפציע למרות־הכל, היא הממשי שיכולים להעניקו אפילו אבות לא־אמיתיים, כמין תיקון ליחסים קודמים, חסרים, של הורים־ילדים.".[1]

הסופרת רות אלמוג העידה כי כתבה את רומן המכתבים שלה, "באהבה, נטליה" (הוצאת כתר, 2005), לאחר שקראה את "העיר והבית". היא התרגזה על "העבודה הקלה" שסברה שעשתה גינצבורג, ואמרה לעצמה כי תכתוב רומן דומה בתוך חודשיים. על ניסיונה היא אמרה מאוחר יותר: "התברר לי שזה לא קל לכתוב רומן מכתבים. היה קשה מאוד להעמיד את המבנה. זה מאוד קשה לתאם את התאריכים והזמנים - הייתי צריכה ללכת לספרייה לשבת עם עיתונים ולבדוק דברים. אבל זה היה ניסיון מאוד מעניין מבחינתי וגם קיבלתי סטירת לחי על זה שכל-כך בזתי לה.".[4]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 מנחם פרי, גב עטיפת הספר בהוצאת הספרייה החדשה, 1998. חלק מהטקסט מצוי בדף הספר באתר הספרייה החדשה
  2. ^ אלון אלטרס, גירושים היו בעיניה טרגדיה, מקור ראשון (לשעבר "מעריב"), 8 ביוני 2001
  3. ^ Vanessa Bell Pregnant, באתר גלריה לאמנות אוקלנד
  4. ^ מאיה פלדמן, ככה זה קרה, באתר ynet, 13 בספטמבר 2005
  1. ^ פרוצ'ו כותב לג'וזפה: "אנה מריה היא בת ארבעים־ושמונה, צעירה ממני בשש שנים. היא הגיעה לאמריקה בזמן המלחמה. ... היא הגיעה לאמריקה כתינוקת, ...", עמ' 45