העיר ללא יהודים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

העיר ללא יהודים (Die Stadt ohne Juden) הוא סרט אוסטרי מהז'אנר האקספרסיוניסטי מאת הבמאי ה.ק. ברסלאור, שיצא לאקרנים בשנת 1924 ומבוסס על ספר בעל אותו שם מאת הסופר האוסטרי יהודי הוגו בטאוור. הסרט הוא אחד מתוך קומץ סרטים אקספרסיוניסטים אוסטריים ששרדו מאותה תקופה ועל כן יש לו ערך מחקרי רב. הוא הוקרן לראשונה בווינה ב-25 ביולי 1924.

בספרו, שפורסם ב-1922, הצליח הוגו בטאוור ליצור חזון אלגורי מדויק יחסית של העתיד הקרוב. למרות שהספר נועד לבידור והיה בעיקרו תגובה סאטירית לאנטישמיות הפרימיטיבית של שנות העשרים בווינה, הוא עורר סערה רבתי, היה לרב מכר ותורגם לשפות רבות. מיד לאחר הקרנת הבכורה, רצח לאומן נאצי את הסופר הוגו בטאוור. הרוצח, שנישא על גלי ההערצה של האנטישמיות הפופולארית באוסטריה שוחרר מכלאו בלחץ ההמון.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המפלגה הנוצרית סוציאליסטית תופסת את השלטון באוסטריה, ראש הממשלה החדש הוא אנטישמי קנאי שסובר שהיהודים הם השליטים האמיתיים במדינה. אי לכך, הוא מעביר באסיפה הלאומית חוק המורה לכל היהודים לעזוב את אוסטריה עד סוף השנה. החוק מתקבל בהתלהבות רבה בקרב ההמונים, והיהודים אכן עוזבים. אך אבוי! זמן קצר לאחר יישום החוק מתגלות ההשלכות הבלתי צפויות של עזיבת היהודים על מציאות החיים באוסטריה. החיים התרבותיים העשירים של וינה הופכים שממה: בתיאטראות מציגים אך ורק את מחזותיהם של אותם שני מחזאים לא יהודים. מרבית בתי הקפה התרוקנו, או שהפכו לבתי בירה שמוכרים נקניקים. לאחר תקופה קצרה של עלייה, הכלכלה נופלת, עסקים רבים בבעלות יהודית נסגרים ועוברים לערים אירופיות אחרות כמו פראג ובודפשט. האינפלאציה והאבטלה משתוללות.

הדמויות הפוליטיות בספר שורטטו בצורה כזו שניתן לזהותם עם אישים פוליטיים בני התקופה. בסרט לעומת זאת נעשה מאמץ לטשטש את הדמיון כדי להימנע מפגעי הצנזורה. מעבר למישור הפוליטי, הסרט עוסק גם באהבה המתרקמת בין לוטה, נערה וינאית טיפוסית ובתו של חבר האספה הלאומית שהצביע בעד החוק לגירוש היהודים, לבין האומן היהודי לאו סטראקוש.

לקראת סוף הסרט האסיפה הלאומית מעוניינת להפוך את החלטתה ולהשיב את היהודים. אך כדי להשיג את הרוב הדרוש לחקיקה זו, צמד הנאהבים לוטה ולאו, שחזר בינתיים לאוסטריה באופן בלתי חוקי, עם מסמכים מזויפים המציגים אותו כצייר צרפתי, נדרשים לסלק את התנגדותו של הציר האנטישמי ברנרד (הנס מוסר), ועל כן הם משכרים ומסממים אותו. הדרמה מגיעה לשיאה כאשר ברנרד, מטושטש עדיין תחת השפעת האלכוהול והכדורים, נכנס במקרה למוסד פסיכיאטרי, הרופאים משוכנעים שמדובר במשוגע ומאשפזים אותו במחלקה. בתוך התא של ברנרד, המיוצג באמצעות תפאורה אקספרסיוניסטית המדגישה את הקלסטרופוביות והאסימטריות של המקום, הוא הוזה שהוא נרדף על ידי מגן דויד.

בקטע הזה מתגלה החריגה החריפה של עלילת הסרט מהמקור הספרותי, משום שבסרט בתום הסצנה במוסד הפסיכיאטרי, ברנרד מתעורר מחלום ומתברר לצופים למפרע שכל הסרט היה למעשה חלומו של ברנרד. התסריט של הסרט מסביר את השתלשלות העניינים: "ברגע הזה של שיא החרדה והמתח, הציר ברנרד מקיץ מחלומו, ומוצא עצמו בבית המרזח בשעת לילה מאוחרת ואומר... 'תודה לאל שהחלום המטופש הזה חלף – אנו כולנו בני אדם ואיננו רוצים בשנאה – אנו חפצי חיים – אנו רוצים לחיות ביחד בשלום".

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

Cquote2.svg

במקומות רבים הסרט עוקב אחר עלילת הספר כמעט מילה במילה, מה שמדגיש כי הסוף האוטופי של הסרט אינו אלא ביטוי לפייסנות. בסיום, הקהל המופתע לומד שכל הפעילות הדרמטית התרחשה במסגרת חלום, ועל כן מעולם לא התרחשה. הסוף השמח שעל המסך, המוכתב על ידי פשרנות, לא רק שהוא נוגד את המהות של הספר, אלא גם את המציאות האנטישמית הממשית שהוא מתאר.... המפנה המפתיע הזה בעלילה, הסוטה לחלוטין מהמשמעות הספרותית, ומציג את הדרמה כתוכן חלומי, אינו יכול להיתפס כבחירה דרמטית בלבד, אלא כדוגמה מובהקת ליכולת ההדחקה של הנפש האוסטרית. הניסוי התמים והגולמי הזה מ-1924 יכול להיחשב כגרסה ראשונית למה שיבוא לאחר מלחמת העולם השנייה באוסטריה הארץ ללא תכונות.

Cquote3.svg
– Thomas Ballhausen, Günter Krenn, 2006

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

יום ללא מקסיקני

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]