עליית ביתא ישראל: 1948–1978
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: חסרות כמה מילות הקדמה לערך.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: חסרות כמה מילות הקדמה לערך. | |
| עליית יהודי אתיופיה |
|
השליחים הראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1948 קמה מדינת ישראל ושמה לה למטרה להעלות קהילות יהודיות אשר היו בסכנה קיומית. הראשונים היו היהודים שחיו במחנות העקורים שלאחר השואה באירופה ולאחריהם היהודים שבמדינות ערב. יהדות ביתא ישראל לא הייתה מוכרת היטב לכלל האוכלוסייה היהודית וגם אלו שהיו בהיכרות איתה לא שמו את מצבה העגום בפני הממשלה שרק קמה, שכן הקהילה לא הייתה באיום קיומי. נוסף על כך, הן עסקנים והן חוקרי גזע לא הכירו ביהדותה של הקהילה. כמו כן, לביתא ישראל לא הודיעו על הקמת מדינה יהודית כך שמחוסר ידיעה זו יהודי "הביתא ישראל" לא דרשו מהממשלה להעלותם.
ההחלטה על הקמת מערכת חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – בתי הספר של בית ישראל
ב-1950 נשלח ד"ר אלכסנדר רוזנפלד מזכיר הברית העברית העולמית יחד עם שליחים מהסוכנות היהודית חיים גרינברג ראש מחלקת תרבות וחינוך והרב זאב גולד ראש המחלקה לתרבות וחינוך תורני וכן הבטחה מראש מחלקת עליית הנוער משה קול שבעתיד יועלו לישראל צעירים שהתחנכו בה. מסקנתו של רוזנפלד הייתה כי יש לפתוח בתי ספר יהודים באתיופיה. ב-1951 שליח נוסף הגיע לכפרי היהודים ד"ר חיים שושקס בעידוד הוועד האמריקאי למען הפלאשים לאחר שזה נפגש עם הנשיא בן-צבי וסוכם איתו על עליית אותם הנערים וכן הקמת בית ספר באזור היהודי בחבש באותה הפגישה דובר גם עלייתם אך בן צבי נמנע מלתמוך בזאת מכיוון שהעדה לפי דעתו תיתקל בגזענות קשה וכן יש מספיק אפליה בעיקר לאחר שהועלו יהודי ארצות ערב וסובלים מאפליה על ידי הממסד ולכן תמך בחינוכם באתיופיה ובעתיד לעלותם, כמו כן הנשיא רצה קודם כל לחזק את הקהילה בחבש ואף ראש הממשלה דוד בן-גוריון השיב לו כך שהישרדות הקהילה בחבש חיונית ביותר, יונה בוגלה החזיק בדעה דומה לזו של הנשיא. במסעו שושקס נפגש עם בכירים במשרד החינוך האתיופי עם כהני העדה ובראשם ליקה כהנת ברהן ברוך וכן עם יונה בוגלה ועידכן אותם במצב, שושקס מתאר את רגשותיהם לאחר שהוזכר להם צמד המילים 'מדינת ישראל':
כשדיבר על ישראל קמו הכל על רגליהם. הכוהן הגדול, שיחוסו כמנהיג דתי מגיע עד לפני עשרה דורות, ענה בדמעות: אלפי שנים חיכינו בסבלנות לבוא המשיח שיוציאנו מכאן ויחזירנו לירושלים. לשם כך נלחמו אבותינו ואבות אבותינו. ועתה כשבאה הגאולה ואנו נשארנו מעט מהרבה, קשתה עלינו מאוד הצפיה.
— [1]
כמו כן נמסר לו מכתב מיונה בוגלה שיועד לנשיא ובו מתוארת הצפייה לעליה:
אלפים מאחינו, היושבים בהריה ובעמקיה של חבש, מצפים לדברו של נשיא ישראל, שלא רק יחמם את לבותיהם, אלא גם יקראם להתאחד עם כלל-ישראל... היה נא בטוח, אדוננו הנשיא, שדבריך יצלצלו כפעמונים בכל כפר ובכל בית שבו חיים אחינו בבדידותם זה אלפי שנים.
— [1]
לאחר סיום המפגש וכתיבת נאומו של אחד ממנהיגי העדה חתמו נציגי הקהילה על המכתב שיועד לנשיא ולראש הממשלה דוד בן-גוריון. שלוש שנים לאחר מכן הנשיא יצחק בן-צבי דרש מהסוכנות היהודית לפתוח בתי ספר יהודים באתיופיה. בית הספר להכשרת מורים תחת הנהלתו של הרב שמואל בארי נפתח לבסוף באסמרה שבאריתריאה בינואר 1954 תחת השם "למען נידחי ישראל" בו למדו בתחילת דרכו 19 תלמידים יהודים-חבשים, ביניהם חמישה קסים, וכן יונה בוגלה היה פעיל בו. זמן קצר לאחר פתיחת בית הספר נשלח אל הסוכנות היהודית מכתב מאת התלמידים שייצגו את בני העדה, במכתב מביעים געגוגים לארץ ישראל ומודים לפעילות של מדינת ישראל:
אנו ילדי בית ישראל גולי ארץ כוש מתפללים לאבינו שבשמים אלקי ישראל אלקי כל בשר ורוח, שיתן לאדוננו הרב שלום בריאות ויאריך ימים לראות את שיבת אחינו הנדחים בארץ כוש לארצם הקדושה ירושלים. ושיראה בעיניו את בנין בית מקדשנו ותפארתנו במהרה בימנו, אמן.
אנו מודים לכל אלו האנשים. בראש וראשונה להוד רוממותו נשיא מדינת ישראל יאריך ה' את ימיו, ולכל המוסדות הישראליים בארץ ובכל העולם כלו שהם עושים למענינו ישלם ה' לפעולתם ויראו כלם בנחמת ציון וירושלים.
— [1]
המורים ובתי הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בליל כ"ה בטבת תשט"ו (18 בינואר 1955) נחתה בישראל הקבוצה הראשונה של צעירים יהודים מאתיופיה אשר מנו 10 נערים ו-2 נערות, קבוצה נוספת של 15 נערים תגיע כשנה לאחר מכן כולם תלמידי בית הספר היהודי באסמרה תפקידם של נערים אלה היה להתחנך בכפר בתיה ובתום ההכשרה היו אמורים לעסוק בהוראה בכפרים יהודיים בצפון הרמה האתיופית ולקבל משכורת חודשית מהסוכנות היהודית. בעיתון עליית הנוער דווח כי העולים כרעו ונשקו לאדמת הארץ ואחד הנערים קרא את הדברים הבאים:
הנני מביא לכם ברכת אחי ואחיותיי ממדינת חבש, ברכת שלום וברכה (...) הנה באה הקבוצה הראשונה מהשבט הישראלי הכי נידח על אדמתנו ונהיה לעם אחד הבוטח באלוהים אחד. שלום שלום לקרוב ולרחוק. אמן
— מתוך "מעת לעט" עלון הארכיון הציוני המרכזי, גיליון מס' 17, 1 ביולי 2007
נערים אלו נפגשו עם הנשיא וכן גם עם יעקב פייטלוביץ' אשר היה על מיטת חוליו וראה את התגשמות חלומו ומפעל חייו. עשרה מתריסר נערי כפר בתיה שבו לאתיופיה בסוף שנת 1957 ושניים נשארו בארץ. חמישה עשר ילדים נוספים עלו ארצה בשלהי 1956 וקיבלו הכשרה מקצועית, מהם תשעה שבו לאתיופיה בין 1963 ל-1965 ושישה סירבו לעזוב את ארץ ישראל. במקביל לשליחת נערים לכפר בתיה שבעה קסים שלמדו בבית הספר באסמרה סיימו את לימודיהם באותה השנה וחזרו לאתיופיה שם הקימו בתי ספר בכפרים ווזאבה, אמבובר, וויניגה וסראמלה בכל בית ספר היה מורה אחד. בדצמבר 1957 נסגר בית הספר באסמרה וחודש לאחר מכן הועבר המוסד לכפר היהודי ווזאבה תוך ימים המוסד הוצף בתלמידים יהודים חדשים מכפרי היהודים, מחשש של השתלטות יהודית על האזור מבנה חדר האוכל של בית הספר וכן מבנה מגורים הוצתו על ידי השכנים הנוצרים בעקבות ההתנכלויות בית הספר נסגר והתלמידים פוזרו חזרה לבתיהם לאחר ששלטונות אתיופיה לא עשו דבר למרות סגירתו נפתחו 21 בתי ספר בשטח שכיסה כמעט את כל אזור ההתיישבות היהודי בחבש. בספטמבר 1958 בית הספר שנסגר נפתח שוב הפעם בכפר אמבובר השוכן בלב אוכלוסייה יהודית דומיננטית שלמנהלו מונה ראובן ישעיהו נוסף על כך בשנה זו נפתחו עשרים ושבעה בתי ספר בכפרי ביתא ישראל.[2]
- סאריה: טאדה, מאשה ודאוולגזה
- סקלט: אשרג'ה, וגאנה
- ארמצ'הו: גאינה ואינדבינה
- וגרה: בנקר, סאנקאטיקים, קאראוואדג, דורוהא, אייבה
- קווארה: בלוהא
- גונדר: וולקה וגולטוש
- דמביה: אטגה וקוששליט
- סאמיאן: מינטה
- בלסה: קורי, מאורי וביליבאהו
- צלמנט: פאלאשוצ'גה
- גוג'אם: אצ'פר
הסוכנות היהודית שילמה את משכורות המורים, רובם בוגרי בית המדרש באסמרה. בוגרי ההכשרה בכפר בתיה יועדו לחזק את צוות המורים בבתי הספר הללו. בשנת תשי"ח הוצא לאור לוח שנה עברי באמהרית ועליו הותאמו מועדי ביתא ישראל ללוח העברי מה שגרם לבלבול רב ולתחילת נטישתו של לוח השנה המסורתי. בין התלמידים ששבו לאתיופיה היה יעקב אליאס, לימים עובד סוציאלי חינוכי ומנחה קבוצות הורים ברחובות. יחד עם מורו ורבו יונה בוגלה, החל אליאס להקים בתי ספר ליהודים בכפרים הנידחים באתיופיה. "הלכנו יום שלם ברגל כדי להגיע לכפרים היהודיים מכיוון שליהודים לא הייתה אדמה, יונה פתח במשא ומתן עם בעלי אדמות להקמת בתי ספר".[3] פעילותם של בתי הספר העידה על חשיבותם מוהעריכו שכ-80% מהמשפחות היהודיות הכירו את האלפבית העברי וכן מנהגים רבים מהיהדות הרבנית.
הפסקת התמיכה במורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם השנים הולן שכרם של המורים - חלקו הגיע באיחור וחלקו לא הגיע כלל. בשנת 1958 צומצמה פעילות הסוכנות היהודית להחזקת שני בתי ספר באזור גונדר. תשלום המשכורות למורים שנשלחו לאתיופיה הופסק באופן חד-צדדי על ידי הסוכנות. ב-25 בנובמבר 1958 נשלח מכתב למחלקה התורנית של הסוכנות בידי הקונסול הכללי באתיופיה, בו מצוטטים דברי אחד המורים: "החזקנו אמונים לסוכנות, אך הסוכנות לא החזיקה אמונים לנו". בנוסף מציע המכתב להעביר את הטיפול בקהילה לארגון יהודי עולמי, כדי להימנע מתסבוכת מדינית, לאור חשדנותה של ממשלת אתיופיה ביחס לקשרים בין הסוכנות לבין הקהילה.
בהמשך 1958 כותב המורה אלי אבבה לחיים גבריהו מהמחלקה התורנית:
איך אתם חושבים שנהיה בלי כסף לאכול או ללבוש. פשוט אתם עושים צחוק מחיי אדם הלא אתם מבינים זאת יפה מאוד שמאוד קשה להתקיים עם כסף זה. אנו חיים עד עתה על חשבון הורינו, אבל ההורים כמה זמן הם יסבלו? אדם או בחור כמונו, יבוא ויאכל אצל ההורים בלי שיעזור להם, להפך הבן צריך לעזור לאביו אחר שהוא גדול. איך זה הדבר? בכסף שאתם אומרים שזה משכורת אתם חושבים שבחבש אפשר לחיות עם הכסף הזה? זה הטעות, וגם כל דבר לא עולה בזול. זה טעות בכסף שאתם אומרים שזה משכורת אפשר [היה] לחיות חיים כלפני 20 שנה שבאותו הזמן לא היו צריכים בגדים נקיים וכן נעליים ואף לא גרביים ולא היו צריכים להסתפר. כך נהיה בג'ונגל בכסף שאתם שולחים ולא חיים בזמננו (...) מה שמפליא אותי הסוכנות, למה מתחילים בדבר שלא גומרים להתחיל ולהפסיק איך זה? (...) רבותי. משרתת בחבש במנקה את הבית מקבלת משכורת יותר ממה שאנחנו מקבלים
— יעל כהנא, אחים שחורים - חיים בקרב הפלשים, עמ' 20
ביום ב' באדר שלחה קבוצת המורים באמבובר מכתב נואש לנשיא יצחק בן-צבי:
באופן רשמי נימקה הסוכנות היהודית את הפסקת התמיכה במורים בסיבות תקציביות וארגוניות. דין וחשבון שפרסם חבר הכנסת ישראל ישעיהו בשנת 1958 תיאר מניעים אחרים להפסקת התמיכה.[4][5]
שליחי הסוכנות היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]
משה בר-יודא[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1957 פנה פרופ' חיים גבריהו למשה בר-יודא וביקש ממנו להיות שליחה לאתיופיה של המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה בסוכנות היהודית. בר-יודא לא ידע דבר על העדה, ולכן נפגש עם הרבנים הראשיים. הרב הראשי האשכנזי יצחק אייזיק הלוי הרצוג דן איתו על מצב הקהילה וחיזק את ידו. לא כך היה עם הראשון לציון הרב יצחק נסים שהתפרץ אליו באמצע הדיון ועזב בזעם באומרו "מי צריך את השחורים האלה?".[6] בר-יודא לא ידע האם להענות בחיוב לפרופ' גבריהו ולכן פנה לרבו, הרב צבי יהודה קוק, שדרבן אותו לנסוע וכך בר יודא הגיע לאתיופיה ב-28 בינואר 1958, זמן-מה לאחר שחרורו משירות סדיר בצה"ל. מעט לפני הגעתו נשלחה ההוראה להפסיק את העסקת המורים בכפרים. במשך שלושה חודשים לא קיבל כל תמיכה כספית. תוכנית העבודה שלו מעולם לא הגיעה מירושלים ורק בקיץ הגיע כתב המינוי לשליחות. בערב פסח תשי"ח (4 באפריל 1958) פנה בר-יודא לנשיא מדינת ישראל, יצחק בן-צבי:
אדוני הנשיא! במוסד באוזבה אין מה לאכול. תלמידים ברחו למוסדות המסיון. יונה בוגלה, מתלמידי ד"ר פייטלוביץ, אדם משכיל ומלומד, מסור לאחיו הפלשים ומקדיש להם את מיטב כוחו, הגיש את התפטרותו ונימקה בזה הלשון: 'אדם יכול להיות אידיאליסט אבל לכל דבר יש גבול'...
כל המורים, כולל יונה בוגלה והנערים אשר חזרו מישראל, לא קבלו משכורת זה שלשה חדשים והם ומשפחותיהם ממש רעבים ללחם.
מי כפלשים, אדוני הנשיא, זקוק לידידים ולהתענינות, ומי כמוהם זקוק לגוף רציני שיטפל בהם. ומה מסכנים הם שאנה להם גורלם ליפול בידי חבורת בטלנים כמו האדונים היושבים במחלקה שלצערי הינני שליחה.
אני מבקש את סליחתך על שהעזתי לפנות אליך, אך יודע אני את התענינותך הכנה והרצינית בפלשים, ולמענם, אנא השתמש בהשפעתך הרבה והנכבדה לשים קץ להפקרות זו.
דו"ח ישעיהו (1958)[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הדו"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]
בדין וחשבון של המחלקה התורנית של הסוכנות נאמר: "התחלנו לעניין גורמים יהודיים בין-ארציים - ג'וינט, אורט והקונגרס הציוני העולמי - שייטלו על עצמם את הטיפול בענייני עלייה ויוכלו להתרכז בעיקר בפעילות סוציאלית-חינוכית". בשנים 1959-1958 ביקשה רשת אורט להקים בית ספר טכני לבני ביתא ישראל, אך ממשלת אתיופיה התנגדה לכך שלקהילה יהיה בית ספר ייחודי לה. בדין וחשבון שמסרו ראשי האורט בז'נבה על ביקורם בכפרי ביתא ישראל בדצמבר 1958, העידו הכותבים על זעקת בני הקהילה לעזרה וכתבו "שבוודאי היה טוב יותר שלא ללמדם כלל מאשר ללמדם ואחר כך לזנוח אותם". את תולדות פעולת הסוכנות בין הפלשים תיארו כ-"סיפור עצוב" ("Sorry Story").[7]
בשנת 1962 ביקר הפרופסור נורמן בנטוויץ' בכפרי היהודים ושנה לאחר מכן נפתחו מחדש רוב בתי הספר הכפריים, הפעם בסיוע ארגונים של יהדות התפוצות.[8] בין השנים 1964-1962 מימנה ה-Jewish Funds את שליחותו של ד"ר דן הראל לאזור באגמדיר, שהקים מרפאות באמבובר, טאדה ובגדבגה. בספרה משנת 1977 מעידה יעל כהנא כי:
פעילותה של הסוכנות הלכה והצטמצמה - הן בשל ספקותיו של היילה סילאסי לגבי יכולתה של הסוכנות לטפל בפלשים והן בשל עמדתה הלא-ברורה של הרבנות הראשית - וכיום נותר רק בית-ספר אחד ראוי לשמו באזור אמבובר.
— [9]
תודות לסיוע נוסף מארגון יק"א נפתחו 18 בתי ספר רובם במקום אלו שנסגרו וגם בכמה כפרים אחרים. בסוף שנות השישים של המאה העשרים ניסו ארגונים בארצות הברית ובבריטניה לחכור שטח אדמה באזור הומרה שעל גבול סודאן, מתוך כוונה לרכז בו את קהילת ביתא ישראל, אך התוכנית נכשלה.
הלחץ לעליית ביתא ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
רישומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מעידים כי במרוצת שנות השישים עלו ארצה תשעים ושמונה יהודים שנולדו באתיופיה. זאת בנוסף לשישים ותשעה היהודים שעלו ארצה בשנים 1948–1960.[10] פרופ' מיכאל קורינאלדי מתאר את שיטות העלייה שנקטו בני ביתא ישראל באותן שנים:
כמו כן, חרף הוראות מוסדות העלייה להימנע מטיפול בעליית בני העדה, הגיעו מדי פעם בפעם בודדים מבני העדה כתיירים לארץ, ולאחר שנתגיירו קיבלו זכויות עולים. במרוצת הזמן גבר לחץ בני העדה על הקונסוליה הישראלית באדיס-אבבה למתן אשרות כניסה לישראל, אך הממסד בארץ, שלא היה מעוניין בעידוד עליית בני העדה, הגיב בקביעת נהלים קונסולריים מחמירים, שלפיהם נדרש, על בקשות אשרת ביקור של בני העדה, אישור מראש מאת משרד הפנים בארץ.
— [8]
נוסף על כך לאחר מלחמת יום הכיפורים התרחש משבר האנרגיה העולמי שבו האימפריה האתיופית ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם ישראל דבר אשר הוסיף על קושי העלייה.
פסיקת הראשון לציון[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1966 נסע רס"ר עובדיה חזי לטיול שורשים בבאגמדיר, תיגראי ובאריתריאה, שם נפגש עם ביתא ישראל והחל לפעול למען עלייתם. כאשר גילה כי חוק השבות אינו חל עליהם החל לפעול מול רבנים על מנת שיכירו ביהדותה של העדה. בשנת 1973 עם כניסתו של הראשון לציון הרב עובדיה יוסף לתפקיד הרב הראשי לישראל, שלח ארגון קהילות בית ישראל בראשותו של לקה כהנת ברהן ברוך, מכתב דרך עובדיה חזי בשאלה ובקשה בהכרת יהודי אתיופיה כיהודים לכל דבר ועניין.[11] פסיקתו של הרב עובדיה לממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר הייתה חד משמעית וקבעה כי דין יהודי אתיופיה כדין תינוק שנשבה ומצווה לפדותם הרב עובדיה ציין את פנייתו של ארגון "קהילות בית ישראל" בתשובתו הידועה לעובדיה חזי בתאריך ז' באדר א' תשל"ג (9 בפברואר 1973):
לכן באתי למסקנא שהפלשים הם צאצאי שבטי ישראל שהדרימו לכוש ואין כל ספק שהגאונים הנ"ל שקבעו שהם משבט דן חקרו ודרשו והגיעו למסקנא זו על פי עדויות וראיות מהימנות ביותר. וגם אני הצעיר בשבטי ישראל חקרתי ודרשתי היטב בענייניהם, לאחר שמנהיגי הפלשים פנו אלי בבקשה להתחבר עם אחינו בית ישראל ברוח התורה וההלכה, תורה שבכתב ושבעל-פה, ללא כל סייג, ולקיים כל מצות התורה הקדושה, על פי הוראות רבותינו ז"ל אשר מפיהם אנו חיים, והחלטתי כי לפע"ד הפלשים הם יהודים שחייבים להצילם מטמיעה ומהתבוללות ולהחיש עלייתם ארצה, ולחנכם ברוח תורתינו הקדושה ולשתפם בבנין ארצנו הקדושה שבו בנים לגבולם.
הרב הראשי האשכנזי דאז שלמה גורן מיהר להצטרף לפסיקה, אולם שר הפנים דאז יוסף בורג סירב להחיל את חוק השבות על ביתא ישראל, כמתחייב מפסיקת הרבנות הראשית. חוק השבות הוחל בתאריך 3 במרץ 1975 כ' באדר תשל"ה על יהודי אתיופיה ובכך נסללה הדרך להבאתם לישראל.[12][13]
דו"ח ליטבק (1973)[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – דו"ח ליטבק
הלחץ של הארגונים המשיך ונראה כי הם ייפנו לרבנים בשאלה האם לעלות את ביתא ישראל בתקווה למנוע זאת פורסם דו"ח תחת דרישתו של ח"כ יוסף בורג על ידי ד"ר יוסף ליטבק שכותרתו "הפלשים", מטעם המחלקה לחקר העם היהודי בגולה באגף לתכנון ומחקר של משרד הקליטה הישראלי, משקף את הציבור אשר ניסה למנוע את עליית יהודי חבש בעיקר מהשירות הציבורי הישראלי, בנוגע לפעולות הרצויות כלפי הקהילה המבקשת לעלות ארצה. ליטבק כותב כך:
עידוד עלייתם של פלשים לישראל עלול להרחיב את ממדי התופעה של העמדת פני פלשים ולהעמיד את שלטונות ישראל בפני מצבים קשים ומסובכים וכן לספק חומר רב לגורמים עוינים בדעת הקהל העולמית להגברת ההסתה האנטי-ישראלית על ידי האשמות ב"גזענות" וכן באפליה וכפייה דתית וכדומה (...)
נראה כי אין לעודד פעילות, מצד גורמים יהודיים ובוודאי שלא מצד גורמים ישראליים, המכוונת להגברת זיקתם של הפלשים לישראל. בוודאי שלטובתם של הפלשים עצמם ולטובתה של ישראל יש לזנוח לחלוטין תוכניות כלשהן להעלאתם לישראל.
— יוסף ליטבק, שם
דו"ח זה לא חקר את המורשת היהודית-חבשית והשתמש בדעות פסולות וגזעניות כלפי העדה בין היתר הוא אינו נאמן לשיטה המדעית, המלצותיו מעולם לא אומצו באופן רשמי וממצאיו הופרכו.[8] לאחר שנבחר מנחם בגין לתפקיד ראש ממשלת ישראל פסק הלה שדו"ח ליטבק הוא "עוד מסמך אופייני לתקופת מפא"י" והורה לגנזו "במקום שצעירים לא יוכלו לקרוא אותו".[14]
המהפכה האתיופית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – המהפכה האתיופית
בעוד שבישראל הממשלה לא החלטית לגבי עליית ביתא ישראל באתיופיה המערכת הפוליטית גועשת ורועשת. המלחמה באריתריאה והמצב הפוליטי שבו היה נתון הקיסר היילה סלאסי רק החמיר, מועצה של קציני צבא החלה להפעיל עליו לחץ שיבצע רפורמות רבות למען העם ולא למען האריסטוקרטים. ההפגנות של ארגונים יחד עם הצבא גרמו להתפטרותו של ראש הממשלה אקלילו הבט-וולד ב-28 בפברואר ומינויו של אנדלקטצ'או מקונן, הקיסר וראש הממשלה החלו להיפגש עם נציגי הצבא שייצגו קבוצה שנקראה "דרג" בתחילה הקיסר נענה כמעט לכל דרישותיהם. החוקה שונתה הדרג לא אימץ את החוקה הדשה והדיח את הקיסר בתואנה של רצח של כ-200 אלף אזרחים ברעב של שנות השבעים, הקיסר הודח לבסוף ב-12 בספטמבר 1974 שלטונו של הקיסר שהחזיק כדבק את אחדות אתיופיה נפרץ בשיאו ברגע זה וברחבי המדינה קמו מחתרות אתניות רבות שאיימו על אחדותה של אתיופיה כאן החלה מלחמת האזרחים האתיופית. הדחתו של הקיסר ועלייתו לשלטון של הדרג רק הקשו על עליית היהודים מצב שהיה קל יותר תחת שלטון הקיסר. עלייה לא תתרחש אך שלטונו של המשטר הקומוניסטי החדש היה טוב יותר מיחסו של הקיסר וזאת ניתן לראות בהצהרתו:
[...] בהתאם לרוח הסוציאליסטית, הזכויות ההיסטוריות התרבויתיות והדתיות [...] של כל העמים באתיופיה, יקבלו כולם מעמד שווה [...] לא תהיה אפליה מכל סוג שהוא על בסיס דת או מין [...] לא תהיה אפליה נגד הלאומים בגלל דתם, תרבותם או מצבם הכלכלי פוליטי [...]
— [15]
הדרג יצא נגד כל התנהלות אתנית-בדלנית שאיימה לפלג את אתיופיה הוא פגע בממסד הדתי של קבוצות דתיות אך לא ייצא כנגד המאמינים, כלפי היהודים הדרג לא גילה יחס שונה אך התנער מהפעילות הציונית שאותה ראה כלאומנית ומסוכנת. הדרג הראה את יחסו החיובי ליהודים כאשר ביטל לראשונה את גזירתו של הקיסר יסחק מתחילת המאה ה-15 שאסרה על מכירה של אדמה ליהודים, הרפורמה האגררית שביצה באותו הזמן אשר כללה הלאמת כל אדמת אתיופיה החקלאית וחלוקתה לכל משפחת איכרים כולל היהודים, כל איכר קיבל חלקת אדמה שלא גדולה יותר מעשרה הקטרים כל 800 הקטרים יצרו אגודת איכרים כפרית מקומית.[16] פרויקט נוסף של הממשלה היה התוכנית לביעור הבערות ("זמצ'ה") תחת תוכנית זאת כל מוסדות ההשכלה העליונה נסגרו והאקדמאים נשלחו לכפרים, כמו כן לראשונה בנות החלו ללמוד בבתי הספר אצל היהודים הבנות הצטרפו לבתי הספר שנהפכו להיות מעורבים ליהודים, נוצרים ומוסלמים. במקביל לכך הייתה קיימת עדיין רשת אורט שחינכה יהודים.
החלת חוק השבות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-1974 נבחר יצחק רבין לראש הממשלה ולשר הפנים מונה שלמה הלל, שכיהן גם בתור שר המשטרה. מיכאל קורינאלדי פנה אל שר הפנים והם התדיינו בנושא ביתא ישראל, שם גילה לתדהמתו בתיקי משרד הפנים את מכתבו של עובדיה חזי ופסק ההלכה של הרב עובדיה. שר הפנים פנה למזכ"ל משרדו חיים קוברסקי ושאלו על הנושא נאמר לו כי ישנם התנגדויות לעלייתם ולהכרתם בתור יהודים, בעיקר בקרב הדתיים. בישיבת שרי הממשלה ויושב ראש הסוכנות היהודית ב 28 בינואר 1975 סוכם על הקמת צוות בין- משרדי לבדיקת חלות חוק השבות וב-3 במרץ 1975 אכן החליטו שיש להחיל את חוק השבות[17]
_cropped.jpg)
באותה השנה השלטון האתיופי נכנס למערבולת שלטונית, שלושת מנהגי הדרג החלו להפנות את נשקם זה נגד זה במערכה שכונתה "הטיהורים" שבסופם הצליח מנגיסטו היילה מריאם להוריד את שני מתנגדיו האחרים טפרי באנטי ואטנפו אבטה ובכך הפך למנהיג הטוטליטרי של אתיופיה למשך 14 השנים הבאות. הדבר לא מצא חן בעיני ארגוני המחתרת וארגון היחאפה אף ניסה להתנקש בחיי מנגיסטו. ניסיון ההתנקשות הכושל גרר בעקבותיו מרחץ דמים שיטתי שכונה הטרור האדום, בו מצאו עצמם היהודים בין פטיש המחתרות לסדן הממשלה. התפתחויות מדיניות אלו הובילו את ראש הממשלה לערוך משא ומתן רשמי עם שלטונות אתיופיה לעליית יהודים תמורת נשק וחלקי חילוף.
המהפך בבחירות לכנסת התשיעית, בו איבדה לראשונה מפא"י את השלטון לטובת הליכוד, הפריעו למשא ומתן החשאי עם אתיופיה. בשנת 1977 הוביל ברוך טגניה צעדת מחאה בירושלים בקריאה לסייע ליהדות אתיופיה. בעקבות הצעדה נפגש עם מנחם בגין והציג לו תוכנית לעליית יהודי אתיופיה דרך סודאן. ראש הממשלה מנחם בגין התמיד במגעים עם ממשל הדרג ושתי קבוצות של יהודים הועלו. לאחר מכן הופסקה העסקה בעקבות פליטת פה של שר החוץ משה דיין בפברואר 1978, בה הודה כי ישראל מספקת עזרה צבאית לאתיופיה. כצפוי הביאה פליטת הפה הזו ללחצים מצד מדינות הליגה הערבית על שלטון הדרג, שמיהר לגרש את הנציגים הישראלים מאתיופיה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רבבות פלשים עורגים לישראל, דבר, 20 בנובמבר 1949
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 מנחם ולדמן, אגרות יצחק בן-צבי על יהודי אתיופיה עמ' 84
- ^ יונה בוגלה, בתי הספר של בית ישראל באתיופיה, עמ' 92
- ^ איינאו פרדה סנבטו, "הרצל של אתיופיה" זוכה להכרה בישראל, באתר הארץ, 12 באוגוסט 2007
- ^ ישראל ישעיהו, ביקור באריתריאה ובחבש, עמ' 56 - 61
- ^ ישראל ישעיהו, כיצד נתייחס לעדת הפלאשים?
- ^ איינאו פרדה סנבטו, מבצע משה, באתר הארץ, 7 במרץ 2006
- ^ מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה - זהות ומסורת, עמ' 182
- ^ 1 2 3 מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה - זהות ומסורת עמ' 184
- ^ יעל כהנא, אחים שחורים - חיים בקרב הפלשים, עמ' 21
- ^ הלמ"ס, עולים, לפי תקופת עלייה, ארץ לידה וארץ מגורים אחרונה מתוך שנתון סטטיסטי לישראל 2007
- ^ מכתבו של הכהן הגדול של העדה אורי בן ברוך פורסם בעיתון הצופה ב30 בינואר 1973
- ^ עיין בספרו של הרב ד"ר בני לאו ממרן עד מרן ביוגרפיה על הרב עובדיה יוסף בפרק העוסק בימיו כראשון לציון.
- ^ משה בר-יודא, שם, דקה 51
- ^ דני אדינו אבבה, רשימה שחורה, עמ' 9
- ^ יוסי פרידמן וגליה צבר פרידמן, השינויים בקרב יהודי אתיופיה 1983-1974, עמ' 128 - 139
- ^ חלוקת האדמות יושמה רק באזורים שלממשלה הייתה שליטה ולא באזורים הנידחים והאזורים שבשליטת המחתרות.
- ^ מתוך ספרו של הרב ד"ר בני לאו ממרן עד מרן ביוגרפיה על הרב עובדיה יוסף בפרק העוסק בימיו כראשון לציון.
| הקודם: מסע אבא מהרי (1862) |
עליית ביתא ישראל 1948–1978 |
הבא: העלייה דרך סודאן |