הפארק ההיסטורי איוטהאיה

הפארק ההיסטורי איוטהאיה
อุทยานประวัติศาสตร์พระนครศรีอยุธยา
Ayutthaya Historical Park
	הפארק ההיסטורי איוטהאיה
אתר מורשת עולמית
	העיר ההיסטורית איוטהאיה
	האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1991, לפי קריטריונים 3
שטח האתר	2,890 דונמים
מידות
אורך	4.2 קלומטר
רוחב	2 קילומטר
שטח	7,696 דונם
היסטוריה
תרבויות	קמרית, בורמזית, סינית ויפנית
תקופות	בין המאות 14–18 לספירה (ימי הביניים)
ננטש	1767
סוג	historical park of Thailand
אתר ארכאולוגי
מצב	משוחזר חלקית
גישה לציבור	נגישות נוחה מאפשרת סיורים רגליים ובאופניים
מיקום
מדינה	תאילנד
מיקום	במחוז פראה נאקון סי איוטהאיה
קואורדינטות	14°20′54″N 100°33′36″E / 14.348472216894194°N 100.56007561423178°E
	(למפת תאילנד רגילה) בנגקוק האד-יאי אודון טהאני צ'יאנג מאי נאקון ראטצ'אסימה סוראט טהאני קון קאן נאקון סי טמרט פאטאיה פוקט קמבודיה וייטנאם וייטנאם לאוס מיאנמר מלזיה מפרץ; תאילנד; ים; אנדמן; הפארק ההיסטורי איוטהאיה
	;
	מפת הפארק ההיסטורי איוטהאיה

הפארק ההיסטורי באיוטהאיה (באנגלית: Ayutthaya Historical Park ; בתאית:- อุทยานประวัติศาสตร์พระนครศรีอยุธยา ) כולל את שרידי העיר העתיקה איוטהאיה, שבמחוז פראה נאקון סי איוטהאיה, תאילנד, אשר הייתה בירת ממלכת סיאם במשך כ-400 שנים.

גאוגרפיה וגישה

ערך מורחב – איוטהאיה

העיר איוטהאיה, שוכנת במרחק של כ-70 ק"מ צפונית לבנגקוק, ומהווה יעד פופולרי לטיולים יומיים מבירת תאילנד. במרכז העיר נמצא הפארק ההיסטורי שהוכרז על ידי ממשלת תאילנד. שטח הפארק ההיסטורי 7,696 דונם, כולל שטחים עם למעלה מ-300 אתרים היסטוריים (מקדשים, ארמונות, גשרים ישנים, אזורים מסחריים קהילתיים ועוד).^[1] מתוך כלל שטח הפארק ההיסטורי כ-2,890 דונמים הוכרזו כשטח אתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.^[2] איוטהאיה נבנתה על אי מוקף בשלושה נהרות — צ’או פראיה (Chao Phraya), פא סאק (Pa Sak) ולופבורי (Lopburi).^[3] נגישות נוחה מאפשרת סיורים רגליים ובאופניים בין המקדשים והאתרים הפזורים בעיר העתיקה.^[4]

היסטוריה

ערך מורחב – ממלכת איוטהאיה

העיר איוטהאיה נוסדה בשנת 1351 על ידי המלך ראמת'יבודי הראשון, אם כי קיימות עדויות לכך שהאזור היה מיושב זמן רב קודם לכן, בתקופת התרבות המון־דווראווטי. מקורות נוספים מציינים כי סביב שנת 850 לספירה כבשו הקמרים את האזור והקימו בו מצודה בשם איודיה (Ayodhya), על שם אחת הערים הקדושות ביותר בהודו הנושאת אותו שם.^[5]^[6] ראשית ההיסטוריה של איוטהאיה קשורה בהתיישבות הקמרית זו. בנוסף, הנסיך דמרונג העיד גם הוא על קיומה של עיר בשם איודיה, שנוסדה בידי שליטי הקמרים מלופבורי על אי, בנקודה שבה נפגשים שלושה נהרות.^[7] צ’או פראיה (Chao Phraya), פא סאק (Pa Sak) ולופבורי (Lopburi) — מה שאיפשר לה שליטה על דרכי המים, סחר, וכן הגנה טבעית מסוימת.^[3]

מפת חפירות ארכאולוגיות מציגה שרידים של בריי (מאגר מים עתיק) סמוך לקצה הדרום־מערבי של מקדש ואט יאי צ’אי מונגקון, אשר ייתכן שנבנה על גבי מתחם מקדש קמרי חשוב קדום יותר.^[8]^[4]

הבסיס העיקרי לטענות האמורות היא כתובת שרי צ’נאסה (Śri Canāśa), כתובת K.949, המתוארכת לתקופת שלטונו של בהגאדאטה, שליט צ’יאן ג’י פו (Qiān Zhī Fú), אשר שלט בעיר סי ת’פ (Si Thep) בשנות ה־850. כתובת זו מצוטטת לעיתים קרובות כראיה לקיומה הקדום של איוטהאיה. עם זאת, יש שהעלו טענה (לא צוין מי) כי ייתכן שהכתובת הועברה לאיוטהאיה בתקופה מאוחרת בהרבה מזו המתוארת בתאריך המקורי שלה. טענה זו נתמכת בעובדה כי באיוטהאיה לא נמצאו ממצאים ארכאולוגיים שניתן לייחס בביטחון לתקופה האמורה.^[9] האזכור הקדום ביותר הידוע של איוטהאיה מופיע ב"כרוניקה הצפונית המלכותית" (Royal Northern Chronicle), המייחסת את ייסוד העיר לאציל מן האזור הצפוני בשנת 944 לספירה.

העיר נכבשה בידי הבורמזים בשנת 1569. אף שלא נבזזה, היא איבדה "פריטים רבים בעלי ערך אמנותי ותרבותי". היא נותרה בירת הממלכה עד לשנת 1767 בה הצבא הבורמזי כבש אותה בשנית, החריב אותה באופן נרחב, וגרם לנטישתה.^[10]

בשנת 1969 החל אגף האמנויות היפות של תאילנד בשיקום שרידי העיר. הפרויקט הורחב לאחר שהאתר הוכרז כפארק היסטורי בשנת 1976. חלק מהפארק הוכרז בשנת 1991 כאתר מורשת עולמית של ארגון אונסק"ו.^[11]

שיקום ושימור

בעשורים האחרונים השקיעה ממשלת תאילנד ומוסדות אונסק"ו משאבים רבים בשימור ושחזור האתרים המרכזיים בפארק. מאמצי השימור כוללים שחזור מבנים, חפירות ארכאולוגיות, ומיזמים להנגשת המידע ההיסטורי לתיירים ולחוקרים.^[12] ב-1969 החל אגף האמנויות היפות של תאילנד (Fine Arts Department) בשיקום אתרים ההיסטוריים בעיר. ב-1976 העיר הוכרזה כפארק היסטורי על ידי ממשלת תאילנד ובשנת 1991 הוכרז חלק מהפארק ההיסטורי כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו (UNESCO World Heritage Site), תחת הקריטריון התרבותי III.^[13]

אתגרי השימור

האתר מתמודד עם נזקים עקב הקרבה לנהרות, מסחף, הצפות, ומקרבה לערים המודרניות ופעילות תיירותית. חלק מהאזורים שנמצאים מחוץ לגבולות האתר הרשום באונסק"ו אך עדיין שייכים לפארק ההיסטורי איוטהאיה מוגנים באמצעות משאבים מטעם ממשלת תאילנד.

הערך התרבותי והדתי

הפארק משמש מוקד למחקר היסטורי ולתיירות תרבותית, ובו מתקיימים אירועים דתיים וחגיגות מסורתיות. הפארק מהווה עדות לעושר התרבותי והאמנותי של ממלכת איוטהאיה — שילוב של השפעות סוקוטאי (Sukhothai), ואדריכלות קמרית. אתרי הפארק מדגימים את עוצמת האדריכלות ההינדית והבודהיסטית שפרחה ברחבי ממלכת סיאם. המבנים, המנזרים והפראנגים (מגדלי פולחן) שנותרו מאפשרים לראות את אוריינטציית התכנון העירוני, תשתיות מים ומערכת תעלות שהיו חדשניות בזמנן. השימור והמחקר הארכאולוגי של הפארק חושפים את הפיתוח העירוני והשלטוני בימי הביניים של תאילנד.^[3]^[14]

אתרים מרכזיים בפארק

האתרים העתיקים החשובים בפארק ההיסטורי איוטהאיה
מספר	שם האתר	שנת הקמה (לערך)	יוצר/מלך מייסד
1	הארמון העתיק	1893 לספירה	המלך ראמתיבודי הראשון
2	ואט מהאטהאט (Wat Mahathat)	1917 או 1927	המלך בורומראצ'אתיראט הראשון
3	ואט פְּרה סִי סַנְפֶט (Wat Phra Si Sanphet)	1991	המלך בורומטריילוקנאט
4	ואט רָצ'אבּוּרַאנָה (Wat Ratchaburana)	1967	המלך בורומראצ'אתיראט השני
5	ואט פְּרה רָאם (Wat Phra Ram)	1912 לספירה	המלך ראמסואן
6	מקדש פְּרה מוֹנְגְקוֹן בּוֹפִּיט (Phra Mongkhon Bophit Temple)	לא ידוע	המלך פראסאט תונג