הפארק הלאומי וויאז'ורס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הפארק הלאומי וויאז'ורס
Voyageurs National Park
תחילת הסתיו בפארק הלאומי וויאז'ורס
תחילת הסתיו בפארק הלאומי וויאז'ורס
מדינה מינסוטה בארצות הברית
שנת הכרזה 8 באפריל 1975
שטח הפארק 883[1] קמ"ר
מבקרים בשנה 241,912[2] (נכון ל־2016)
גוף מנהל שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
קואורדינטות 48°30′00″N 92°53′00″W / 48.5°N 92.883333°W / 48.5; -92.883333קואורדינטות: 48°30′00″N 92°53′00″W / 48.5°N 92.883333°W / 48.5; -92.883333
Voyageurs National Park


מפת הפארק הלאומי וויאז'ורס

הפארק הלאומי וויאז'ורסאנגלית: Voyageurs National Park) הוא פארק לאומי המשתרע על שטח בן 883 קילומטרים רבועים, שכ-40% מהם מכוסים במים, בצפון מדינת מינסוטה בארצות הברית ושגבולו הצפוני הוא קו הגבול בין ארצות הברית לקנדה.

ההתיישבות האנושית בשטח הפארק היא בת לפחות 10,000 שנים, כאשר המתיישבים הראשונים, פלאו-אינדיאנים, ציידים-לקטים התקיימו על ציד בעלי חיים וליקוט צמחים ופירות בר. שבטי אינדיאנים שונים חיו באזור בתקופות שונות, כשהאחרונים היו בני האוג'יבווה. במאה ה-17 הגיעו לאזור סוחרי הפרוות הצרפתים, המכונים בצרפתית וויאז'ור (Voyageurs – "נוסעים") בשיט בסירות קאנו ורכשו מהשבטים המקומיים פרוות בונים. סוחרים אלו הם שנתנו לפארק את שמו.[3] מתיישבים ממוצא אירופי הגיעו לאזור במאה ה-19 ועסקו בתעשיית העץ ולתקופה קצרה גם בכריית זהב.

הפארק הוכרז ב-8 באפריל 1975, בתקופת נשיאותו של ג'רלד פורד. הפארק מנוהל על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, סוכנות ממשלתית שמטרתה להגן על משאבי הטבע והמשאבים התרבותיים. הפארק הוא משכן ליותר מ-900 מינים של צמחים,[4] ולמעלה מ-300 מינים של בעלי חוליות.[5] הפארק נודע בשל שפע המים בו והוא פופולרי בקרב שייטי סירות קאנו, קיאקים, ספינות אחרות ודייגים.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפארק הלאומי וויאז'ורס משתרע לאורך כ-90 קילומטרים בצפון מדינת מינסוטה על הגבול עם קנדה, שהוא גם הגבול הצפוני של הפארק. שטח הפארק 883 קילומטרים רבועים, מתוכם 40% מכוסים במים של יותר מ-30 אגמים המקושרים ביניהם בנתיבי מים הזורמים מערבה, ולבסוף צפונה, כחלק מאגן הניקוז הארקטי של מפרץ הדסון.[6] השטח היבשתי של הפארק מיוער בצפיפות או שהוא ביצתי והוא מתחלק בין מעל ל-900 איים, לבין רצועת חוף לבין כל חצי האי קבטוגמה (Kabetogama Peninsula), גוש יבשתי ארוך מפורץ המהווה את רוב השטח היבשתי של הפארק והגישה אליו אפשרית רק בשיט.[7] ממזרח לפארק משתרע האזור הבראשיתי באונדרי ווטרס קאנו (Boundary Waters Canoe Area Wilderness).

הנוף עוצב על ידי רעידות אדמה והתפרצויות געשיות קדומות, ומאוחר יותר על ידי קרחונים לפני למעלה מ-10,000 שנים, שחשפו את סלעי הפרקמבריון העתיקים. היערות המכסים את השטחים הגבוהים יותר בפארק גדלים על שכבת קרקע דקה שנוצרה בזמן הקצר יחסית מאז שהקרחונים האחרונים נסוגו מהאזור.[6]

היישוב הקרוב ביותר הוא העיירה אינטרנשיונל פולס (International Falls), כ-18 קילומטרים מערבית לפארק. העיר הגדולה הקרובה ביותר היא דולות השוכנת כ-200 קילומטרים דרומית לפארק.

מים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצר אגם קבטוגמה (Kabetogama Lake Narrows)

כאמור, כ-40% משטח הפארק מכוסים במים, כשרוב שטח זה משתייך לארבעה אגמים גדולים:

  • אגם רייני (Rainy Lake) – האגם הגדול ביותר שרק חלק קטן יחסית ממנו שוכן בתחומי הפארק. אורכו כ-100 קילומטרים אורך חופיו 1,495 קילומטרים, שטחו 921 קילומטרים רבועים ועומקו המקסימלי 49 מטרים.
  • אגם קבטוגמה (Kabetogama Lake) – אורכו 24 קילומטרים אורך חופיו 126 קילומטרים, שטחו 104 קילומטרים רבועים ועומקו המקסימלי 24 מטרים.
  • אגם נמאקן (Namakan Lake) – אורכו 26 קילומטרים אורך חופיו 235 קילומטרים, שטחו 101 קילומטרים רבועים ועומקו המקסימלי 46 מטרים.
  • אגם סנד פוינט (Sand Point Lake) – אורכו 13 קילומטרים אורך חופיו 148 קילומטרים, שטחו 21 קילומטרים רבועים ועומקו המקסימלי 56 מטרים.

גבול ארצות הברית-קנדה עובר בשלושה מאגמים אלו: רייני, נמאקן וסנד פוינט. הגישה אל האגמים נמאקן וסנד פוינט היא בסירה בלבד (מלבד בחורף). הגבול הדרומי של הפארק הוא החוף הצפוני של אגם קריין (Crane Lake). בנוסף לארבעת האגמים הגדולים יש בפארק אגמים קטנים רבים נוספים, בייחוד בחצי האי קבטוגמה. הפופולריים ביותר נגישים באמצעות "שביל איתור האגמים" (Locator Lakes trail).

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקלים בפארק הוא אקלים יבשתי המאופיין על ידי קיצים קצרים וחמימים וחורפים ארוכים וקרים. הטמפרטורות נוחות בחודשים יוני, יולי ואוגוסט, כשמזג האוויר הוא בדרך כלל נעים והטמפרטורות נעות בין 21°C ל-27°C. בחורף הטמפרטורה הגבוהה הממוצעת נעה בין 9°C- ל-4°C-, בעוד שהטמפרטורות הנמוכות הממוצעות נעות בין 20°C- ל-15°C-. בממוצע לא שורר כפור במשך 120 ימים בשנה מיוני עד אמצע ספטמבר. האגמים קפואים מאמצע נובמבר עד אמצע אפריל, כשהקרח על האגמים נשבר בממוצע ב-3 במאי, אבל התאריך משתנה משנה לשנה. כמות המשקעים השנתית הממוצעת נעה בין 630 ל-700 מילימטרים, כשעיקר הגשמים בקיץ. כמות השלג הממוצעת היורדת נעה בין 140 ל-180 סנטימטרים, אבל היא משתנה מאוד משנה לשנה. השלג הראשון יורד בשלהי אוקטובר והאחרון בשלהי אפריל או תחילת מאי.[8][4]

מזג אוויר בפארק הלאומי וויאז'ורס
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) -11 -7 1 10 18 23 26 24 18 11 0 -8 8
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) -23 -19 -12 -3 4 9 12 11 6 1 -8 -18 -3
משקעים ממוצעים (מ"מ) 20 18 30 41 64 97 86.1 80 79 46 33 23 620
מקור: International Falls, Minnesota

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה גאולוגית של הפארק הלאומי וויאז'ורס

הפארק הלאומי וויאז'ורס שוכן על השילד הקנדי (Canadian Shield), כשהסלעים בו בני מיליארד עד 3 מיליארד שנים. סלעי הפארק שנוצרו בשלבים הראשונים של היווצרות כדור הארץ נדחסו ועברו התקמטות תחת לחץ עצום. ואז זרמים של לבה מותכת חדרו בין השכבות תוך יצירת פסיפס מגוון של גנייס וגרניט. עם השנים התפתחו מעל לסלעים שכבות נוספות של סלעי משקע שהוסרו בפעילות הקרחונים של תקופת הקרח ויסקונסין (Wisconsin Glacial epoch) ובתקופות קדומות עוד יותר.[9]

מרבית הסלעים בפארק מתוארכים לעידן הארכאיקון בחבל הגאולוגי קוטיקו (Quetico) של הפרובינציה הפיזיוגרפית סופריור (Superior Physiographic province), המעורבת באורוגנזה האלגומנית (Algoman orogeny). הם בנויים מצפחה וגנייס במערב וסלעי גרניט מהמכלול הגרניטי ורמיליון (Vermillion Granitic Complex) במזרח ובדרום-מזרח שהם בני 2.69 עד 2.64 מיליארד שנים. נחיל הדייקים קבטוגמה-קנורה (Kabetogama-Kenora dike swarm), שהם בני 2.2 עד 2.1 מיליארד שנים עוקב אחר מערכת ההעתקים מהפרקמבריון שכיוונה לצפון-מזרח. הפינה הצפון-מערבית של הפארק כוללת סלעים מותמרים מהחבל הגאולוגי ואביגון (Wabigoon subprovince), היוצר חגורת אבן ירוקה שכיוונה צפון-מזרח. העתק הסטה אופקי מפריד בין שני החבלים הגאולוגיים ומכונה "אזור ההעתקים של אגם-רייני-נהר סיין" (Rainy Lake-Seine River fault zone).

באזור זה של צפון-מערב הפארק על חצי האי קבטוגמה פרצה בהלה לזהב בין השנים 1893 ל-1898. מכרה ליטל אמריקן (Little American Mine), על האי ליטל אמריקן, הוא אחד מ-13 מכרות נטושים בתחומי הפארק.

סימנים לפעילות הקרחונים בעבר כוללים מורנות קצה הנמצאות בחלק הדרומי של הפארק, בעוד שהחלק הצפוני מכיל אגני אגמים שלוטשו על ידי קרחונים, אם כי הצטברות של נהרי קרחון[א] ומשקעי טיל בגובה של פחות מ-30 מטרים הם תופעות נפוצות. עדויות נוספת מהווים משקעים מאגם אגאסי (Lake Agassiz) הקדום בתחומי הפארק, סימני חריצה קרחונית[ב] וסלעים תועים הנפוצים בתחומי הפארק.[10]

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרץ בפארק הלאומי וויאז'ורס

הפארק הלאומי וויאז'ורס משתרע על 883 קילומטרים רבועים, מתוכם 40% מכוסים במים. הפארק הוא פסיפס מגוון של נתיבי מים נרחבים, אגמים המקושרים ביניהם, מחשופי סלעים, ביצות נרחבות, איים, ושטחי יבשה המכוסים ביערות טייגה. הצמחייה בפארק היא יער מעורב. הפארק שוכן ברְצוּעַת מִנְשָׁק[ג], אזור מעבר בין שתי חברות אקולוגיות הכולל מינים משתיהן. בפארק הלאומי וויאז'ורס המעבר הוא בין יער נשירים צפוני ליער מחטניים דרומי. הפארק כולל מגוון של מערכות אקולוגיות, כולל יערות מחטניים, יערות עצים רחבי עלים, ביצות, מחשופי סלע וחופי אגמים. בעלי החיים האופייניים לפארק הם בעלי חיים שהסתגלו לסביבה מימית זו וכוללים 53 מינים של דגים, 10 מינים של דו-חיים וזוחלים, 240 מינים של עופות ו-42 מינים של יונקים.[4]

בעבר היו אש ורוח הגורמים העיקריים שהשפיעו על המערכות האקולוגיות בפארק. הגורמים המשפעים כיום על מערכות אלו הם כריתת עצים היסטורית, בונים, צמחים פולשים ושינוי האקלים. וויאז'ורס הוא אחד הפארקים הלאומיים שהצמחייה בו תושפע במידה הרבה ביותר משינוי האקלים.[4] במטרה להגביר את המודעות לחלק מנושאים אלו ולפרסם את היתרונות של הצמחייה המקומית יצר הפארק גן אתנו-בוטני בשטח מרכז המבקרים של אגם רייני. הפארק גם מטפח משתלה על מנת לסייע בשתילת צמחים מקומיים מחדש באזורים שנפגעו.[11]

צמחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

זריחה באגם רייני

הפארק הוא משכן למעל ל-50 מינים של עצים ושיחים, מעל ל-40 מיני שרכים וטחבי עלים, מעל ל-200 מיני עשבים ומעל ל-400 מינים של פרחי בר.[11]

בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעלי החיים בפארק הלאומי וויאז'ורס כוללים 53 מינים של דגים, 10 מינים של דו-חיים וזוחלים, 240 מינים של עופות ו-42 מינים של יונקים.[4]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תושבים ראשונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיישבות האנושית בשטח הפארק היא בת לפחות 10,000 שנים, כאשר המתיישבים הראשונים, פלאו-אינדיאנים, שחדרו לאזור כאשר המים מאגם אגאסי הקרחוני הקדום נסוגו. ואז במהלך התקופה הארכאית באמריקה הצפונית (מלפני 8,000 לפנה"ס ועד 100 לפנה"ס) נעו ציידים-לקטים נוודים באזור כשהם צדים בעלי חיים ומלקטים דגנים שהבשילו. דיג הפך למקור עיקרי של מזון בתקופה זו. בתקופת וודלנד (Woodland Period מ-100 לספירה ועד 900) חל גידול בשימוש באורז בר. החל בתקופה זו הם השתמשו בקדרות לייצר ראשי חץ קטנים משולשים. מעל ל-220 אתרים ארכאולוגיים מהתקופה לפני המפגש עם האירופאים תועדו בתחומי הפארק.[12]

הסחר בפרוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרי ארצות אירופאים החלו להגיע לאזור בערך ב-1688. חוקר צרפתי ז'אק דה נויון (Jacques de Noyon) חרף לאורך הנהר רייני (Rainy River). אבל הייתה זו הדרישה לפרוות בונים שהביאה לאזור את סוחרי הפרוות. ככל שהביקוש לפרוות גרם לדלדול משמעותי של אוכלוסיית הבונים במזרח הוויאז'ורס הרחיבו את פעילותם לשטחים הצפון-מערביים של אמריקה הצפונית. כאן, לאורך הגבול המודרני של ארצות הברית וקנדה, היו שבטי הקרי, המונסוני (Monsoni), האסיניבוין (Assiniboine) הראשונים איתם יצרו הסוחרים קשר. עד אמצע המאה ה-18 נטשו שבטים אלו את אזור אגם רייני לטובת שבטי האוג'יבווה. ב-1780 היו האוג'יבווה התושבים העיקריים בגבול. הם מילאו תפקידי מפתח כספקים של מזון, פרוות וסירות קאנו.[13]

חוטבי עצים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוטבי עצים הגיעו אל יערות הצפון לאחר שכל העצים בחורשות של אורן לבן במישיגן, ויסקונסין ומרכז מינסוטה נכרתו. פעילות חוטבי העצים הלכה והתגברה החל משנות ה-80 ושנות ה-90 של המאה ה-19 עד שקמו שתי חברות גדולות לכריתת עצים והובלתם. "חברת כורתי העצים הבינלאומית" (International Logging Company) במחוז קוצ'יצ'ינג (Koochiching) הפעילה מנסרות באינטרנשיונל פולס (International Falls) ובפורט פרנסס (Fort Frances) עד 1937. זה היה הצורך המתמיד במים שגרמו לבניית הסכרים באינטרנשיונל פולס ("מפלי אינטרנשיונל"), קטל פולס (Kettle Falls – "מפלי הקומקום") וסקווירל פולס (Squirrel Falls – "מפלי הסנאי") בתחילת המאה ה-20. "חברת העץ של וירג'יניה ואגם רייני" (Virginia and Rainy Lake Lumber Company) חטבה עצים במחוז סנט לואיס שממזרח במינסוטה.הם השיטו את בולי העץ במורד הנהר עד מפרץ הויסט (Hoist Bay – "מפרץ ההנפה") עד 1929. מפרץ הויסט קרוי על שם המכונות ששימשו להנפת בולי העץ הצפים מתוך האגם. רכבות הובילו אותם אז למנסרות בווירג'יניה. כריתת העצים שינתה את הרכב היער. במקום שבו פעם שלטו על היער אורן לבן ואורן אדום הם רק חלק קטן. בפארק קיימות כמה חורשות של עצים גדולים ובוגרים.[14]

הבהלה לזהב באגם רייני[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידים במכרה האמריקני הקטן
בקתה שבנה ז'ון פוג'יטה, אמריקני ממוצא יפני, לפני מלחמת העולם השנייה על אי. כיום בבעלות הפארק

במסע מחקר שמומן על ידי צ'ארלס מור (Charles Moore) גילה ג'ורג' דייוויס (George Davis) בקיץ 1893 זהב על אגם רייני. בזמן שדייוויס חקר אי קטן ליד בלק ביי נרוז (Black Bay Narrows) הוא מצא עורק קוורץ הכולל זהב. תגלית "האמריקאי הקטן" הולידה את השם המודרני של האי "ליטל אמריקן איילנד" (Little American Island - "אי האמריקאי הקטן"). עם אימות הגילוי, שכר צ'ארלס מור את ג'ף הילדרית (Jeff Hildreth), כורה מהגבעות השחורות כדי להשיג זכות קנין על האי. באביב 1894, החל פיתוח של המכרה ושל היישוב הסמוך רייני לייק סיטי (Rainy Lake City). היישוב התאגד רשמית ב-17 במרץ 1894.[15] בקיץ של אותה שנה כבר התגוררה בעיירה קהילה של כמה מאות אנשים. היה בה בית ספר, בנק, חנות כללית, בתי מלון, מסעדות, עיתון, חנות לחומרי בניין, אטליז וכמה ברים. עם התפתחותו של "מכרה האמריקני הקטן" (Little American Mine), הגיעו לאזור מחפשי זהב אחרים. שרידי מכרות שעדיין ניתן לראות כוללים את "מכרה לייל" (Lyle Mine), צפונית לאי דרייוויד (Dryweed Island), "מכרה האמריקני הגדול" (Big American Mine) על אי ביג אמריקן, "מכרה בושיהד" (Bushyhead Mine) באי בושיהד, ו"מכרה סולג'ר" (Soldier Mine) על האי דרייוויד. עד 1898 גרמה התפוקה הנמוכה מהמכרות לסיום הבהלה לזהב בפשיטת רגל. העיירה רייני לייק סיטי הפכה לעיירת רפאים ב-1901.[16]

התיישבות ונופש[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הפארק הוקם בשנת 1975, היו מעל ל-60 אתרי נופש סביב הפארק. בתוך הפארק היו 12 אתרי נופש, 97 אתרי בקתות להשכרה, ויותר מ-120 בתי נופש בבעלות פרטית. רבים מכרו את אדמתם ואת המבנים לפארק. יש אנשים שבחרו למכור את רכושם ולצאת מיד, בעוד שאחרים בחרו למכור את רכושם, אך שמרו על השימוש בו כשכירות לכל החיים או ל-25 שנה. כאשר נכסים אלה פונו, הפארק הסיר מבנים רבים כדי לשחזר את התנאים הטבעיים. עשרים נכסים, המכילים מעל 50 מבנים, יישמרו וינוהלו על ידי שירות הפארקים הלאומיים בגלל חשיבותם ההיסטורית.[17]

דיג מסחרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיג בקנה מידה גדול החל בנהר רייני ב-1892. בעשור האחרון של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 פעלו באזור שבע או שמונה חברות דיג. מרביתן פעלו באגם קריין (Crane Lake). תוצר העיקרי היה קוויאר שיוצר מביצי חדקן האגם (Acipenser fulvescens). מרביתן פשטו רגל מכיוון שהמרחק הגדול לשווקים וחוסר היכולת לשמור את התוצר בקירור פעלו לרעה על התעשייה. בהגיע שנות ה-30 של המאה ה-20 נעלמו כל חברות הדיג הגדולות.

דיג כעסק משפחתי החליף את חברות הדיג הגדלות. ב-1910 פעלו כ-48 עסקים משפחתיים. השלל נמכר במכירה פומבית שהתקיימה בקטל פולס. ב-1923 נאסר הדיג המסחרי באגם קבטוגמה. ב-1942 פעלו רק עשרה עסקים משפחתיים ברישיון. מחנות הדיג הישנים ואתרי זיפות הרשתות עדיין קיימים בפארק. האתר שנשמר בצורה הטובה ביותר הוא מחנה הדיג אובסון (Oveson Fish Camp) משנות ה-50 של המאה ה-20.[18]

הקמת הפארק הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

צד הערך של מטבע קוורטר המוקדש לפארק הלאומי וויאז'ורס

ההצעה להקים פארק לאומי במקום החלה כהחלטה של בית הנבחרים של מינסוטה באפריל 1891 שדרשה מנשיא ארצות הברית להקים פארק לאומי במדינה. חלפו שמונים שנים עד שהחקיקה הפדרלית המאשרת הקמת פארק נחתמה כחוק על ידי הנשיא ריצ'רד ניקסון ב-8 בינואר 1971. הפארק אושר רשמית ב-8 באפריל 1975 תחת נשיאותו של ג'רלד פורד.

בין 1891 ל-1971 היו כמה פעמים ניסיונות לקבל תמיכה להקמת פארק לאומי בצפון מינסוטה, אבל התנועה שהביאה להקמת הפארק הלאומי וויאז'ורס כפי שהוא היום החלה ב-1962 וצברה תאוצה עם הקמת אגודת הפארק הלאומי וויאז'ורס (Voyageurs National Park Association) במאי 1965.[19]

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרוב לרבע מיליון תיירים מבקרים בממוצע בפארק מדי שנה. הפעילות המוצעת בפארק כוללת מחנאות, דיג, סיורים רגליים וספורט החורף.

גישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרך הקרח על אגם רייני בתחילת אפריל 2013

בפארק פועלים שלושה מרכזי מבקרים שבהם אפשר לקבל מידע, לצפות בסרטים על המקום, ולראות תצוגות המספרות על ההיסטוריה, הגאולוגיה, הצמחייה ובעלי החיים שבפארק:

  • אש ריוור (Ash River) – שוכן בגבול הדרומי של הפארק ופתוח משלהי מאי ועד שלהי ספטמבר
  • קבטוגמה לייק (Kabetogama Lake) – שוכן ביישוב הקטן באותו שם בקצה הדרום-מערבי של הפארק ופתוח משלהי מאי ועד שלהי ספטמבר
  • רייני לייק (Rainy Lake) – שוכן כ-19 קילומטרים מזרחית לעיירה אינטרנשיונל פולס ופתוח כל השנה.

לנוהגים ברכב מדולות יש לנסוע צפונה כ-180 קילומטרים על כביש 53 של ארצות הברית. על מנת להגיע לאגם קריין (Crane Lake) יש לפנות מזרחה באור (Orr) ולהמשיך בכבישים מחוזיים מספר 23 ו-24. על מנת להגיע למרכז המבקרים אש ריוור יש להמשיך בכביש 53 כ-40 קילומטרים ולפנות ימינה על פי השילוט. למרכז המבקרים קבטוגמה לייק יש להמשיך עוד 5 קילומטרים על כביש 53 ולפנות ימינה לכביש מחוזי 122. למרכז המבקרים רייני לייק יש להמשיך בכביש 53 עד סופו בעיירה אינטרנשיונל פולס ואז לפנות מזרחה בכביש 11 עד לשער הכניסה לפארק. שדות התעופה הקרובים ביותר נמצאים באינטרנשיונל פולס ובפורט פרנסס באונטריו בקנדה.

בניגוד לפארקים לאומיים אחרים שבהם הגישה לאתרים בפארק היא ברכב, באופניים או ברגל, התנועה בפארק עצמו חייבת להתנהל דרך המים או בחורף באופנועי שלג. מבקרים רבים שטים בסירות קאנו או קיאקים. אחרים שוכרים בתי סירות או שמצטרפים לסיורים מאורגנים בספינות.

פעילות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתר מחנאות בפארק הלאומי וויאז'ורס
שביל בפארק הלאומי וויאז'ורס
  • מחנאות – אתרי קמפינג מתוחזקים על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית ונגישים רק בשיט. 175 האתרים מסווגים לאתרים להקמת אוהלים, אתרי עגינה לבתי סירות או אתרים לשימוש במהלך היום בלבד. כולם משולטים. הקמת אוהלים אינה מותרת באתרי עגינה לבתי סירות או באתרים לשימוש במהלך היום בלבד. מפות מיקום של אתרים אלו מחולקות במרכזי המבקרים. לינה בפארק מחייב השגת היתר ממרכזי המבקרים או ממזח הסירות. בנוסף יש אתרי קמפינג פרטיים וציבוריים בקרבה לפארק.
  • דיג – האגמים הגדולים בפארק הם משכן למיני הדגים Stizostedion vitreum (באנגלית Walleye), זאב נהרות צפוני, זאב נהרות מוסקי, בס קטן-לוע (Micropterus dolomieu) ו-Pomoxis nigromaculatus (באנגלית Black crappie). באגמים הקטנים המפוזרים בפארק שוכנים בס גדול-לוע (Micropterus salmoides), טרוטת האגמים, כחול-זים (Lepomis macrochirus) ואוקונוס צהוב (Perca flavescens), אם כי לא בכל אגם מצויים כל המינים. האגמים שופק (Shoepack) ורוט (Root) במרכז חצי האי הם בית הגידול של זן שופק של זאב נהרות מוסקי. זן זה שונה באופן מובחן מזן המיסיסיפי (או זן אגם ליץ') המצוי ברחבי דרום מינסוטה וויסקונסין. גם דגי נסיך לבן הם מין פופולרי ללכידה באמצעות רשתות בסתיו כאשר הם שוחים אל המים הרדודים על מנת להתרבות.
  • שיט – מבקרים יכולים לסקור את האגמים של הפארק והאיים בו בעזרת סירות קאנו, קיאקים וסירות מנוע. חצי האי קבטוגמה השוכן כולו בתחומי הפארק נגיש רק באמצעות שיט למעט בחורף שאז האגמים הקפואים מאפשרים דרכי גישה אחרות. לשיט באגמים הפנימיים הפארק מציע סירות קאנו וסירות אחרות להשכרה. הפארק מציע במהלך חודשי הקיץ גם שירותי הסעה לאגמים הפנימיים, כמו גם סיורי ספינות בהדרכת שומרי הפארק שבהם מספרים על ההיסטוריה של הפארק ועל תוואי הנוף.[20] ערוצים בטוחים לשיט מסומנים באמצעות מצופים מסופררים. מצוף ירוק מסמל את הצד השמאלי של הערוץ ואדום את הצד הימני. סלעים מסוכנים רבים מפוזרים מתחת לפני המים ורק 10% מהם מסומנים. הפארק בנוי מרכסים מקבילים של סלע שמהם בנויים האיים וחצי האי.
  • סיורים רגליים – יש בפארק למעלה מ-80 קילומטרים של שבילים מסומנים. אף שחלקם מצויים בחלק היבשתי של הפארק, רובם עוברים בתחומי חצי האי קבטוגמה, כולל שבילים ארוכים מאוד כדוגמת "שביל קב-אש" (Kab-Ash Trail) שהליכה בו אורכת ימים.[21]
אופנועי שלג בפארק
  • פעילויות חורף – הפארק מכוסה מעטה שלג קבוע משלהי נובמבר ועד תחילת אפריל. דרך על אגם רייני הקפוא נסללת ממזח הסירות של מרכז המבקרים לכיוון מפרץ קרנברי (Cranberry Bay) או סביב האי דרייוויד, כתלות בתנאים. הפעילויות האפשריות הן נסיעה על האגם ברכב, נסיעה באופנועי שלג, סקי למרחקים, מחנאות חורפית, דיג בקרח (מתוך חורים שנקדחים בו) וסיורים רגליים על נעלי שלג. השימוש באופנועי שלג מוגבל לאגמים הקפואים ול"שביל שרשרת האגמים הנופי" (Chain of Lakes Scenic Trail) במרכז חצי האי קבטוגמה. הפארק מציע כ-180 קילומטרים של דרכים שנסללו לאופנועי שלג, בהם דרך בת 60 קילומטרים הקרויה "שביל וויאז'ור" (Voyageur Trail). מפות שבילים אפשר לקבל במרכז המבקרים. האזורים המסוכנים ביותר לרוכבים על אופנועי שלג הם מקומות שבהם הקרח דק או שיש מים גלויים. אלו קיימים לאורך ערוצי הנחלים כולל מקומות כמו הנהר רייני או כל אחד מהמצרים. הזרמים מתחת לקרח יוצרים נקודות רכות שמהן יש להימנע.[22]
    השימוש באופנועי שלג בפארק הלאומי וויאז'ורס, כמו השימוש בהם בפארק הלאומי ילוסטון שנוי במחלקות, כשהמתנגדים טוענים שהם מזיקים ליופי הטבעי של הפארק ופוגעים בבעלי החיים השוכנים בו.[23]

אתרים בפארק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלון קטל פולס
אגם רייני הקפוא מכוסה בשלג בתחילת האביב
  • אגם רייני
    • מלון קטל פולס (Kettle Falls Hotel) – מפלי קטל (Kettle Falls) נמצאים בין אגם נמאקן ואגם רייני, והם האתר בו הוקם מלון קטל פולס. המלון נבנה ב-1910 ביוזמת אד רוז שעשה את הונו בתעשיית העץ ופועל כבית מלון ואתר נופש עד ימינו. האתר נוסף למרשם הלאומי של מקומות היסטוריים (National Register of Historic Places) ב-1976. בחודשי הקיץ אפשר להגיע למלון בשיט בלבד, והוא אחד המקומות הבודדים ב-48 המדינות הרצופות בארצות הברית שבהם יש להסתכל דרומה על מנת להשקיף על קנדה.[24][25]
    • מפרץ אנדרסון (Anderson Bay) – מפרץ אנדרסון הוא דוגמה מצוינת לסיבת הקמתו של הפארק. הצוקים של המפרץ מתנשאים לגובה 20 מטרים מעל פני המים. מפסגתם יש נופים של המפרץ ואגם רייני. מפרץ אנדרסון הוא הקצה הצפוני של מערכת השבילים אגם קרוזר (Cruiser Lake Trail system). מהמזח, שביל מעגלי עולה לפסגת הצוקים. מפרץ אנדרסון הוא בערך שני שלישים מהדרך בין מרכז המבקרים רייני לייק לנקודת קטל (Kettle Point) הוא שוכן בצד הצפוני של חצי האי קבטוגמה.[26]
    • אי סרוויירס (Surveyor’s Island) – האי סרוויירס (מילולית "אי הסוקר") שוכן בקצה המזרחי של אגם רייני ומסמן את הכניסה ל"ערוץ אמריקן" (American Channel), אל מפלי קטל. במקום זה הקימו סוקרי קו הגבול מחנה בתחילת המאה ה-20. סוחרי הפרוות נהגו לעצור באי זה לפני שנכנסו למרחב אגם רייני.[27]
    • מחנה מרסטון (Camp Marston) – מחנה מרסטון היה מחנה קיץ שהפעילה אוניברסיטת המדינה של איווה (Iowa State University) בין השנים 1922 ל-1940. סטודנטים להנדסה אזרחית שהו במחנה. ממבני המחנה המקוריים נותרו הבקתה המכונה פולאריס (Polaris) שבה התגוררו המרצים ויסודות וארובות מהמבנים האחרים.[27]
    • רייני לייק סיטי (Rainy Lake City) – עיירת רפאים ששגשגה כעשור בשנות ה-90 של המאה ה-19 במהלך הבהלה לזהב. לאתר יש היסטוריה ארוכה יותר מאשר רק תקופת הבהלה לזהב. המסבאה עדיין קיימת ומשמשת כמקום מחסה למוצגים. ניתן לראות רחובות לשעבר ושרידים ארכאולוגיים של מבנים. רייני לייק סיטי היא הנקודה הצפונית-מערבית של חצי האי קבטוגמה הפונה לאי ליטל אמריקן וליבשת.[27]
    • מחנה הדיג של אובסון (Oveson Fish Camp) – מחנה הדיג של הארי אובסון הוא אתר הכולל מבנים הקשורים לפעילות הדיג: בית אובסון, בית קירור ומבנה לעיבוד דגים.[27]
    • האי ליטל אמריקן (Little American Island) – האי ליטל אמריקן שוכן באגם רייני מעט צפונית מהיבשת. זהו האי המערבי ביותר בתחומי הפארק. באי נתגלה זהב ב-1893. במסגרת פיתוח האי נסלל בו שביל, אתר עגינה ותחנת מנוחה.[27]
מעגן הסירות וספינות הסיור של קבטוגמה
  • אגם קבטוגמה
    • גני הסלע אלסוורת (Ellsworth Rock Gardens) – הגנים הם אתר שהקים ג'ק אלסוורת (Jack Ellsworth) בין שנות ה-40 לשנות ה-60 של המאה ה-20, כחלק מבית הקיץ של המשפחה. הוא בנה 62 ערוגות בין הסלעים ושתל בהם מעל ל-13,000 פרחים, שלהם הוסיף פיסול מופשט באבן. סיורי ספינות מודרכים ממרכז המבקרים קבטוגמה מבקרים במקום שעל החוף הצפוני של אגם קבטוגמה.[28]
    • מעבר מסור היד (Hacksaw Pass) – באתר זה ניתן לבקר בכמה אזורי ביצות, שביל גולד פורטג' (Gold Portage), מגורי משפחת וודנפרוג (Woodenfrog) ואתרים אחרים הקשורים להיסטוריה של שבט אוג'יבווה.[27]
  • אגם נמאקן
    • מפרץ הויסט (Hoist Bay) – מפרץ הויסט (מילולית "מפרץ ההרמה") שוכן בחוף הדרומי של אגם נמאקן, מזרחית לנהר אש ומרכז המבקרים. מפרץ ששימש את חוטבי העצים ולנופש. ניתן עדיין לראות מזחים של חברת הרכבות ובניינים מהתקופה שהמפרץ שימש לנופש.[27]
    • הכפר האינדיאני מוז ריוור (Moose River Indian Village) – הנהר מוז נשפך למפרץ מוז מערבית למפרץ הויסט. בני קבוצת בואה פורטה של שבט האוג'בווה (Bois Forte Ojibwe) חיו באזור מ-1760 עד שנות ה-30 של המאה ה-20 עד שהוקמה שמורת האינדיאנים בואה פורטה (Bois Forte Indian Reservation). חמש קבוצות של שבט האוג'יבווה חיו ברחבי הפארק, כולל הקצה המערבי של אגם קבטוגמה, מפלי קטל, מפרץ בלאק באגם רייני, אגם קריין ונהר מוז של אגם נמאקן.[27]
    • אתר הנופש של איי. ו. סטיוונס במפרץ האורן (I.W.Stevens Pine Cove Resort) – אינגוולד וולטר סטיוונס (Ingvald Walter Stevens) נולד בנורווגיה ב-1885 והגיע לארצות הברית בגיל 19. ב-1930 הוא רכש אי בן 1,600 דונם באגם נמאקן שבו שכן בעבר המטה של חברת העץ וירג'יניה ואגם רייני. החברה העדיפה לא לכרות את עצי האורן סביב המטה שלה והעצים כיום בוגרים וגדולים. הוא השתמש בחלק ממבני החברה ובנה בקתות נוספות ששימשו בקתות לדייגים, אם כי הוא הפסיק עיסוק זה ב-1959. הוא היה סופר פורה, נהג לכתוב יומן, כתב מאמרים לכתבי עת של טיולים וענה למכתבים. חייו כמתבודד באגם נמאקן היו לאגדה לאחר שסיפורים על חוויותיו התפרסמו בתחנות רדיו, עיתונים וכתבי עת. הוא חי על האי עד 1973 ומת ב-1889 בגיל 104. האתר על שמו כולל מבנים היסטוריים בינות לעצי האורן ובהם: ביתו, בקתה לאורחים, סאונה, בקתת הגנרטור ומרתף לשמירת ירקות.[27]
אחוזת אינגרסול
  • אגם קריין/סנד פוינט
    • בקתת הקיץ של קסארטו (Casareto Summer Cabin) – בקתת הקיץ של קסארטו היא דוגמה לבתי הנופש שהוקמו בשטח לפני שהפך לפארק. הבקתה הוקמה ב-1932 עבור רופא ממינסוטה. היא שוכנת בחוף חולי בחורשה של עצי אורן לבן ואדום.[27]
    • מפרץ גראסי (Grassy Bay) – מפרץ מערבי גדול באגם סנד פוינט. מעל המפרץ מתנשאים צוקי גרניט בגובה של 38 מטרים, אחד המקומות הגבוהים ביותר בפארק. הצוקים הם חלק מהמחדר הגרניטי המכונה הבתולית הגרניטי ביוטיטי של לק לה קרואה (Lac La Croix biotite granite batholith) המתוארך בין לפני 2.64 ל-2.69 מיליארד שנים.[29] בקתת מיטט, הקרויה על שם איוור מיטט (Iver Mittet), מהגר מנורווגיה שחי בגפו במקום מ-1920, היא דוגמה לתקופה הראשונה של בתי הנופש בפארק.[27]
    • אחוזת אינגרסול (Ingersoll Estate) – ויליאם אינגרסול (William Ingersoll) היה פילנתרופ עשיר מאילינוי שקנה את האי הקרוי כיום על שמו ב-1927 ובנה בו אחוזת קיץ ב-1928. אפשר לצפות באחוזה מהאגם צפונית למצר האריסון (Harrison Narrows).[27]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ glacial outwash, ערוצים המנקזים את מי ההפשרה מחזית קרחון ומובילים אותם במורד העמק הקרחוני
  2. ^ glacial striation, שריטות מקבילות על פני הסלעים שנוצרו כתוצאה מהתחככות של הסלעים שבבסיס הקרחון הנע
  3. ^ ecotone, אזור הגבול והמעבר בין שתי חברות אקולוגיות או בין שני בתי גידול

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


מבט על הפארק הלאומי וויאז'ורס ביום גשום
Magnify-clip.png
מבט על הפארק הלאומי וויאז'ורס ביום גשום