הפארק הלאומי יער הגשם גולה
 | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| תאריך הקמה | 2010 | ||||||||
| נתונים ומידות | |||||||||
| שטח | 699.52[א] קמ"ר | ||||||||
| מיקום | |||||||||
| מדינה |
 סיירה לאון | ||||||||
| מיקום | המחוז המזרחי | ||||||||
| קואורדינטות | 7°30′00″N 10°59′00″W / 7.5°N 10.983333333333°W | ||||||||
|
www | |||||||||
  | |||||||||
הפארק הלאומי יער הגשם גולה (אנגלית Gola Rainforest National Park) הוא פארק לאומי בדרום-מזרח סיירה לאון המגן על חלקו הגדול ביותר של יער הגשם במדינה, ובשל המגוון הביולוגי שבו הוא נחשב כנקודה חמה[1]. הפארק מוכרז כאתר מורשת עולמית מאז שנת 2025 כחלק מההכרזה על קומפלקס גולה-טיוואי.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]שטחו של הפארק הוא 69,952 הקטאר והוא נחלק לשלוש יחידות שאין ביניהן רצף טריטוריאלי: גולה צפון משתרע על-פי שטח של 5,368 הקטאר, שטחו של גולה מרכז הוא 38,572 הקטאר, ואילו גולה דרום משתרע על-פני שטח של 26,012 הקטאר[2]. סביב שטחים אלו משתרע אזור חיץ שעשוי מרצועה ברוחב של עד 4 ק"מ, ואשר שטחו הוא 91,471 הקטאר. גולה צפון מתאפיין בנוף גבעי בגובה ממוצע של כ-300 מטרים מעל פני הים ורק כ-8%-9% משטחו הם נהרות או ביצות. גולה מרכז מתאפיין בנוף טרשי ובמחשופים מבודדים ורובו שוכן בגובה של מעל 250 מטרים מעל פני הים. רובו של גולה דרום עשוי מגבעות נמוכות והוא הופך מישורי בחלקו המערבי. אזור זה מתאפיין בנהרות ונחלים רבים ובביצות. מבחינה גאולוגית קרקע האזור היא בבסיסה תשתית סלע קריסטליני מהפרקמבריון, שמעליה מסלע גרניט מותמר ירוק עשיר בברזל ובמגנזיום. האקלים באזור הוא אקלים מונסון טרופי עם עונה גשומה בין החודשים מאי עד אוקטובר, עת יורדים גשמים בהיקף של כ-2,500 עד 3,000 מ"מ בשנה. טמפרטורת המכסימום הממוצעת נעה בין 27°C ל-34°C, וערכי המינימום עומדים על 21°C.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מעט מאוד ידוע על ההיסטוריה של הפארק, אך נראה שהיה נושב בשבטים דוברי גולה שגורשו החל במאה ה-16 על-ידי שבטי מנדה שהגיעו מאזור גינאה של ימינו. במהלך המאה ה-18 וראשית המאה ה-19 התגוררה בשטח הפארק אוכלוסייה גדולה למדי, והיער נפגע ככל הנראה ממלחמות שבטים באמצע המאה ה-19. אם הנחה זו נכונה, הרי שרק 10% עד 30% משטח היער המקורי נותר וחלק ניכר ממנו הוא תוצר של התחדשות בשתי המאות האחרונות[1]. בין השנים 1926 עד 1930 נוסדו שמורות טבע בשטח כולל של 58,923.40 הקטאר במה שמכונה כיום גולה דרום וגולה מרכז, אך לא הוטלו הגבלות על ציד. בשנות ה-50 של המאה ה-20 שטח האזור המוגן הוגדל ל-74,903.05 הקטאר. השמורות נותרו מבודדות עד 1961 עת התחילה כריתת עצים מסיבית שנמשכה עד 1989 וכילתה 28% משטח היער. חלקו הדרומי של הפארק היה נגיש יותר מהחלק הצפוני הטרשי, ובו הגיעו אחוזי הכריתה למעל 40%.
ב-1972 התקבל במדינה חוק ראשון שעסק בשימור חיות בר, הסדרת הציד והקמת אזורים מוגנים, ונוצרה הזדמנות לקדם יוזמות של שימור סביבתי ושל עולם החי באזור. החל בשנות ה-80 של המאה ה-20 החלו מספר ארגונים סביבתיים בשיתוף עם ממשלת סיירה לאון לפעול במטרה להסדיר את הנושא גם בשטח יער הגשם של גולה, ונערכו מחקרים שבדקו את המגוון הביולוגי באזור[3].
ב-1991 פרצה מלחמת האזרחים בסיירה לאון, וליבריה הסמוכה אל הפארק ממזרח הייתה מעורבת בה ותמכה במורדים. מסיבה זו הפארק וקהילות קטנות רבות בסביבה סבלו מהמלחמה באופן ישיר, ואזור הפארק היה בסיס מרכזי של כוחות המורדים. אוכלוסיות של בעלי חיים בפארק הצטמצמו, ורק בהווה שבו לממדיהם לפני המלחמה[3]. לאחר שהמלחמה הסתיימה ב-2002 נוסחה מסגרת לשימורו של האזור ומחקר מתאים החל ב-2006. ב-2007 נחתם הסכם שיתוף עם האוכלוסייה המקומית והפארק הלאומי הוכרז באופן רשמי ב-25 בנובמבר 2010 ונחנך ב-3 בדצמבר 2011. באותה שנה חתמו נשיאי סיירה לאון וליבריה על הסכם שימור של "פארק יער השלום של גולה" (Gola Forest Peace Park) שאמור ליצור רצף טריטוריאלי עם פארק בשם זהה השוכן בליבריה, ואשר נמצא ברשימה הטנטטיבית של ארגון אונסק"ו[4]. ב-2022 הפארק נכלל ברשימה הטנטטיבית של ארגון אונסק"ו וזכה למעמד של אתר מורשת עולמית בשנת 2025.
החי והצומח
[עריכת קוד מקור | עריכה]הערכות בוטניות זיהו יותר מ-1,000 מיני צמחים ומחציתם אנדמיים ליערות גינאה העיליים (אנ'). מאלף מינים אלה, 232 הם עצים - המשפחה השכיחה ביותר היא זו של הקטניות, והעץ הנפוץ ביותר הוא Heritiera utilis. אף שסיווג הצמחים של IUCN אינו מושלם, 39 מינים בפארק נמצאים ברשימה האדומה של הארגון ונחשבים למאוימים או לפגיעים.
הפארק הוא בית לאוכלוסיות בריאות של 12 מיני פרימטים, ושישה מהם מסווגים על-ידי IUCN כמאוימים בקנה מידה עולמי. עשרה מהמינים אנדמיים למערב אפריקה (לדוגמה גנון דיאנה וקולובוס מלכותי) או שרוב אוכלוסייתם מרוכזת באזור זה של העולם (לדוגמה קולובוס אדום מערבי וקולובוס ירוק). רוב הפרימטים בפארק הם חיות שוכנות עצים; יוצא דופן הוא קוף סבוס המעדיף את הסוואנה כאזור מחיה. השימפנזה המערב אפריקאית (Pan troglodytes verus) (אנ') שמסווגת כנמצאת בסכנת הכחדה חמורה נפוצה יחסית בתחומי הפארק עם אוכלוסייה המונה כ-200 פריטים[5]. היונקים האחרים מונים 155 מינים, מהם 24 אנדמיים לייערות גינאה העיליים ו-19 מאוימים בקנה מידה עולמי. עם היונקים החיים בפארק נמנים צביון ז'נטינק, צביון זברה, פיל יער אפריקני, נמר, חתול זהוב אפריקני, היפופוטם ננסי, שלושה מיני פנגולין ו-34 מיני עטלפים.
העופות מונים 347 מינים הכוללים לדוגמה את העורב קירח-הראש, פנינייה לבנת-חזה ושמונה מינים של קלאוניים. בנהרות הפארק ניתן למצוא את התנין צר-החרטום המערב-אפריקני ואת התנין הגמדי, כמו גם 43 מיני דו-חיים ו-31 מיני דגים.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ביאורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ לפי מקורת אחרים שטח הפארק הוא 710.70 קמ"ר
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה] | |
|---|---|
|