הפארק הלאומי לואנגו

הפארק הלאומי לואנגו
Parc national de Loango
מידע כללי
תאריך הקמה	2002
נתונים ומידות
שטח	1,550 קילומטר רבוע
מיקום
מדינה	גבון
קואורדינטות	2°10′00″S 9°34′00″E / 2.16666667°S 9.56666667°E
	האתר הרשמי
	(למפת גבון רגילה) ליברוויל פורט-גנטיל אויים פרנסוויל טשיבאנגה מואילה מאקוקו גינאה המשוונית קמרון קונגו מפרץ גינאה הפארק הלאומי לואנגו

הפארק הלאומי לואנגו (בצרפתית: Parc national de Loango) הוא פארק לאומי במערב גבון, המגן על בתי גידול חופיים מגוונים, כולל חלק מ-220 קמ"ר לגונת איגואלה, הדוגמה המשמעותית היחידה למערכת לגונה מערבית אפריקאית טיפוסית המוגנת בפארק לאומי.

הפארק ממוקם בין לגונות נקומי ונדוגו והפארק הוא היהלום האמיתי של החוף המערבי של יבשת אפריקה. חוקר הטבע מייק פיי כינה את לואנגו 'גן העדן האחרון של אפריקה' וכאן צילם מייקל "ניק" ניקולס מ"נשיונל ג'יאוגרפיק" את תמונותיו הידועות של היפופוטמים בגלישה. שני הגברים מכנים את לואנגו 'ארץ ההיפופוטמים הגולשים'. גודלו הוא 1,550 קילומטרים של סוואנה, חוף, יער והפארק הלאומי לואנגו מציע נופים נרחבים והזדמנות לתצפית על פילים, תאו, היפופוטמים, גורילות ונמרים היוצאים לחופי החול הלבן.

אחרי דרום אפריקה, ניתן למצוא כאן את הריכוז המגוון והגדול ביותר בעולם של לווייתנים ודולפינים ממש מול חוף לואנגו. באזור יש למעלה ממאה קילומטרים של קו חוף לא מיושב וקל להתבונן כאן על קטלנים ולווייתנים גדולי-סנפיר. זו ללא ספק הנקודה היפה ביותר בחוף המערבי של אפריקה - המקום בו יערות, סוואנות, שטחי ביצות, לגונות ואוקיינוס נפגשים. לואנגו ידועה ברחבי העולם כאתר לטרפון בגודל שיא, כמו גם דגי מים מלוחים גדולים אחרים.

האיחוד העולמי לשימור טבע (IUCN), ארגון בינלאומי המוקדש לשימור משאבי טבע, סיווג את הפארק הלאומי לואנגו כשמורה חיה ואזור מוגן לשימור.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1956 נוצרו שמורות החי הטבעיות האזוריות בפארק הלאומי לואנגו ובסביבתה כדי לקדם שימוש בר קיימא בחיות הבר ובאדמות הבר באזור.

בנובמבר 2002 החליט הנשיא עומר בונגו אונדימבה על יצירת 13 פארקים לאומיים חדשים בגבון. בסך הכל, שלושה עשר הפארקים שנוצרו מייצגים 10% משטח האדמה של גבון. אחד הפארקים המרהיבים יותר במערכת זו הוא הפארק הלאומי לואנגו. מעט מאוד כפרים קיימים כיום בפארק, מכיוון שרובם ממוקמים על הגדה הנגדית של לגונת נגוב. ככזה, הפארק כמעט נטול אנשים ובית למגוון עצום ומרהיב של חיות בר יבשות, עופות וים. בעוד שחלק מבעלי החיים הללו מאכלסים שמורות אקולוגיות ספציפיות אליהן הם הסתגלו לאורך זמן, אחרים כמו פילים ותאו נעים על פני מספר נופים. רבים מבעלי חיים יכולים להיתקל במבקרים ברגל, ברכב, או לראותם מרחוק.

תיירות ושימור[עריכת קוד מקור | עריכה]

רומבוט סוונבורן, משקיע הולנדי חלוץ ב"שימור תיירות" פיתח את SCD (החברה לשימור ופיתוח ,Société de Conservation de Developoppement). מחקר, ניהול פארק ופעילויות חינוכיות מבוצעות בשותפות עם החברה לשימור חיות הבר. כמו כן, הוא פיתח את התשתית והלוגיסטיקה כדי לספק חוויות תיירות טבע יוקרתיות באזורים מרוחקים של גבון (ומאז 2006 גם בסאו טומה ופרינסיפה) על בסיס הרעיון "התיירות משלמת עבור השימור".

אנשים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התושבים באזור לואנגו נותרים תלויים במשאבי הטבע המקיפים אותם לצרכיהם היומיומיים. כיום, למרות שחלק מאזרחי גבון נדדו לעבר המרכזים העירוניים או נכנסו לתעסוקה בתעשיות מודרניות, כגון ייצור נפט ועץ, רוב האנשים החיים בכפרים מסורתיים עדיין תלויים במידה רבה בסביבתם הטבעית לצרכיהם היומיומיים.

עמים השוכנים בכפר משתמשים בטכניקה חקלאית ומגדלים מספר מיני צמחים מבויתים, כולל מניוק, בוטנים וירקות. הנשים אחראיות על מרבית הגינון, למעט כריתה ראשונית ופינוי עצים. גברים מתפרנסים מדייג או ציד. הדייגים משתמשים ברשתות ארוכות, מערכי חכות, ווים ופיתיונות, מלכודות דגים וחניתות כדי לתפוס דגים ושרימפס. סרטני היבשה נתפסים ביד. ציוד ציד מסורתי כמו קשתות וחצים, חניתות ומלכודות הוחלפו ברובים ובאקדחים ברמה גבוהה. מספר מוצרי מזון אחרים נקצרים ביער או בסוואנה או מחופי הים, כמו ביצי צבים.