הפארק הלאומי מנו
 | |||||
 אתר מורשת עולמית | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| |||||
| מידע כללי | |||||
| תאריך הקמה |
1973  | ||||
| נתונים ומידות | |||||
| שטח | 17,163 קילומטר רבוע | ||||
| מיקום | |||||
| מדינה |
 פרו | ||||
| מיקום |
מדרה דה דיוס, מחוז קוסקו | ||||
| קואורדינטות | 12°08′S 71°40′W / 12.14°S 71.66°W | ||||
|
www | |||||
 | |||||
  | |||||
מנו (ספרדית: Manú) הוא פארק לאומי בדרום מזרח פרו. הפארק הוכרז ב-1973, והוא מגן על שטח של 15,328 קמ"ר, מה שהופך אותו לפארק הלאומי הגדול ביותר בפרו.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האזור בו שוכן הפארק נכלל בתחומי אימפריית האינקה בשיא התרחבותה, בתקופת שלטונו של פאצ'אקוטי במהלך המאה ה-15. זמן קצר לאחר כיבוש האזור בידי הספרדים, הם הקימו בו את הכפר פאוקרטמבו (Paucartambo), שסיפק לקוסקו מוצרים כקוקה, סוכר, פלפלים, כותנה ועץ. ב-1537 יצאה משלחת ספרדית ראשונה, בראשותו של חואן אלברס מלדונדו, לעומק שטחו של הפארק דהיום.
בסוף המאה ה-19 החל האזור לסבול מכריתת עצים לצורך תעשיית הגומי, אך פעילות זו נפסקה בשנות ה-20 של המאה ה-20, עקב העלויות הגבוהות שהיו כרוכות בכך, שלא אפשרו תחרות מול יצרנים אחרים.
ב-1968 הוכרז האזור כ"יער לאומי", וב-1973 שודרג מעמדו והוא היה לפארק לאומי. אונסק"ו הכריז על הפארק כשמורה ביוספרית ב-1977 וכאתר מורשת עולמית ב-1987. שטחו של האזור שהוכרז כשמורה ביוספרית כולל 2,570 קמ"ר נוספים, ו-914 קמ"ר אחרים הוכרזו כ"אזור תרבותי".
בתחומי הפארק כ-30 כפרים שתושביהם דוברי קצ'ואה, וכן מספר קהילות קטנות של בני שבטים אמאזוניים שונים.
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפארק מגוון רחב של אזורים אקולוגיים. גובהו נע בין 150 מ' מעל פני הים (כחלק מאגן ההיקוות של האמאזונאס) לבין 3,500 מ' מעל פני הים (כחלק מרכס הרי האנדים). הפארק כולל את כל אגן הניקוז של נהר מאנו, עד הישפכו לנהר מדרה דה דיוס. הנהר מהווה גם את הדרך היחידה להגיע לפארק, שכן האזור כולו פראי, מבודד ולא מיושב.
האזורים הגבוהים של הפארק מכוסים עשב, משרע הטמפרטורות בהם גבוה, ובין אוקטובר לאפריל יורד בהם שלג. האזורים הנמוכים מ-2,600 מ' מיוערים, וכמות המשקעים השנתית בהם נעה בין 500 ל-1,000 מ"מ. באזורים שגובהם בין 1,600 ל-2,200 מ' עצים שגובהם 25 מ', וכן סחלבים ושרכים ממינים שונים. האזורים הנמוכים יותר הם גם חמים ולחים יותר, וגדל בהם יער גשם טרופי סבוך, שכמה מהעצים בו מתנשאים לגובה של למעלה מ-60 מ'. אזור זה נחשב לאזור המאפיין ביותר את נופי הפארק.
פלורה ופאונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המגוון הטופוגרפי הופך את הפארק גם לאחד המגוונים בעולם מבחינה ביולוגית. הוא כולל למעלה מ-15 אלף מיני צמחים, כ-2,400 מיני חרקים (מהם כ-1,200 מיני פרפראים), למעלה מ-800 מיני עופות, 210 מיני דגים, 159 מיני יונקים, 140 מיני דו-חיים ו-99 מיני זוחלים. עם היונקים המצויים בפארק נמנים היגואר, הפומה, אוצלוט, טאירה, שועל קולפאו, לוטרת ענק, דוב נמלים ענק, דוב נמלים דרומי, ארמדיל ענק, ארמדיל טאטו, עצלן חום גרון, טפיר ברזילאי, קפיבארה, אייל הביצות, אייל פרדי לבן-זנב, מזאמה אדומה, מזאמה אמזונית, צ'וני, פקארי מגוון, טאיאסו לבן שפתיים, דוב המשקפיים, קוף העכביש, טיטים, טמרין משופם, טמרין קיסרי, וכן הקוף הקטן בעולם - מרמוסט גמדי.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של הפארק הלאומי מנו- הפארק הלאומי מאנו באתר UNEP
- מפת הפארק
