הפארק הלאומי קוורנס דו פרואסו
 | |||||||||
| מראה במערת ז'נלאו | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| תאריך הקמה |
1999  | ||||||||
| נתונים ומידות | |||||||||
| שטח | 568 קמ"ר | ||||||||
| מיקום | |||||||||
| מדינה |
 ברזיל | ||||||||
| מיקום |
מינאס ז'ראיס | ||||||||
| קואורדינטות | 15°07′21″S 44°19′28″W / 15.12251°S 44.32434°W | ||||||||
  | |||||||||
הפארק הלאומי קוורנס דו פרואסו (פורטוגזית Parque Nacional Cavernas do Peruaçu) הוא פארק לאומי בצפונה של מדינת מינאס ז'ראיס בברזיל. הפארק שמשתרע סביב עמק הנהר פרואסו מתאפיין בנוף קארסטי עשיר במערות, דולינות, מתלולים (אנ'), בולענים ונהרות תת-קרקעיים; ובו מספר מערכות אקולוגיות במקום מפגשם של היער האטלנטי, הסראדו והקאטינגה (אנ')[1], ומגוון ביולוגי עשיר שכולל יותר מ-2,000 מיני צומח וחי. הפארק הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 2025.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפארק משתרע על-פני שטח של 568 קמ"ר ומוקף באזור חיץ בשטח של 1,433.55 קמ"ר. הוא שוכן ברמה המשתרעת משני צדדיו של עמק הנהר פרואסו התחתון שהינו יובלו השמאלי של נהר סאו פרנסיסקו. גובה הפארק נע בין 830 מטרים מעל פני הים ברמה ו-440 מטרים במקום שפכו של הפרואסו לסאו פרנסיסקו. הפארק מתאפיין בנוף קארסטי שבו כ-140 מערות שחלקן בעלות ממדים מונומנטליים עם גובה ורוחב של יותר ממאה מטרים, וכן, דולינות, מתלולים, בולענים ונהרות תת-קרקעיים. האקלים בפארק הוא אקלים סוואנה טרופי חמים שנע בין צחיח לחצי-לח ומתאפיין בכמות משקעים שנתית נמוכה. משקעים יורדים בעיקר בקיץ, בין נובמבר למרץ. טמפרטורת הקיץ נעה בין 19°C ו-26°C, ואילו ערכי החורף הם 15°C עד 23°C.
פרהיסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מחקר גאולוגי נרחב חשף ראיות ליישוב אנושי באזור הפארק כבר בסוף הפלייסטוקן ובהולוקן המוקדם (12,000 עד 11,000 שנים לפני זמננו) ובאמצע ההולוקן, לפני כ-8,000 שנה[2]. ממצא מתקופה זו הינו יחסית יוצא דופן בדרום אמריקה ובברזיל, ובשטח הפארק ידועים למעלה ממאה אתרים ארכאולוגיים אם כי לא כולם נחקרו. לפי הממצאים שנמצאו במחסות סלע רבים, עמק נהר פרואסו היה מאוכלס בקבוצות של ציידים-לקטים בראשית ההולקן, 12,000 עד 6,000 שנים לפני זמננו. באתרים אלה התגלו כלי אבן רבים ושאריות מזון מרכיכות, פירות ובעלי חוליות קטנים דוגמת ציפורים ומכרסמים, ומאוחר יותר גם ירקות וזרעים. לאחר התקופה הראשונית התגלתה תקופת יישוב מאוחרת יותר, החל מ-7,000 ועד 2,000 שנים לפני זמננו, שבה נכרת נוכחות של ציידים-לקטים שעשו שימוש בפריטים מעובדים יותר דוגמת כלים עם מגרעת קעורה, ועולה שכיחותם כלים מלוטשים דוגמת להבי גרזנים. בתקופה זו מופיעה לראשונה קבורה, מלווה בפריטים שונים וחפצים טקסיים ומתרבה שכיחותה של אמנות סלע. בתקופת היישוב השלישית, החל ב-2,000 ועד 500 שנים לפני זמננו, ניכרת התפתחות של הורטיקולטורה (בוסתנאות) ותחילת השימוש בכלי חרס. תקופה זו מתאפיינת בעלייה במגורים בשטחים פתוחים וכן מתגלה שימוש באש. צריכת מזונות חדשים דוגמת תירס וקסאווה (מניהוט מצוי) ואגירת מזון בממגורות רומזות על הופעת חקלאות מוקדמת. בשטח הפארק מגוון עצום של אמנות סלע בין בחריטה ובין בציור מפיגמנט שונים, שהופיעו כבר בתקופת היישוב המוקדמת, אך שכיחותם עלתה עם הזמן. הנושאים המתוארים כוללים דמויות מונוכרומטיות של בני אדם ובעלי חיים, ומתוארות סצנות של ציד, ריקוד, מלחמה ועריכת טקסים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]החל באמצע המאה ה-16 הגיעו לאזור האירופים הראשונים והחלו לספק מידע על התושבים הילידיים ועל האזור. נהר הסאו פרנסיסקו שימש כעורק מסחר ותחבורה והפך את האזור לנגיש. משלחות רבות של בנדייראנטס שחיפשו מתכות יקרות והקימו התיישבויות וכנסיות פקדו את האזור, והמאה ה-17 התאפיינה במאבקים בין הבנדייראנטס והילידים ובירידה דרסטית של האוכלוסייה הילידית. ילידים נלקחו לעבדות בחוות הבקר ובעבודות בניין. עם הירידה בכריית זהב במינאס ז'ראיס במאה ה-19, האזור חווה שינויים כלכליים והתפתחות של חקלאות וגידול מקנה. הנוף השתנה בשל בירוא יערות כדי לאפשר חקלאות ומרעה, והייתה לכך השפעה מכרעת על הסביבה ועל המגוון הביולוגי. במאה ה-20 הלך האזור וצבר עניין תיירותי ותרבותי, בעיקר בשל המערות שבו. גילויים ארכאולוגיים משכו חוקרים ותיירים והחלה התעניינות ביישוב האנושי הפרהיסטורי ובתרבות הילידית. יוזמות להכרזת האזור כשטח שימור זכו לתנופה ב-1986 עם תחילתה של תמיכה מצד מוסדות השלטון. ב-1997 ניתנה הגנה לשטח של 6,000 הקטאר אשר כיסה את ליבו של אזור המערות, והפארק הלאומי הוכרז ב-21 בספטמבר 1999. הוא משתרע על-פני שטח של 56,800 הקטאר, וסביבו אזור הגנה סביבתית (Environmental Protection Area) בשטח של 143,355 הקטאר.
החי והצומח
[עריכת קוד מקור | עריכה]המגוון הביולוגי בפארק עשיר באופן יוצא דופן וכולל כ-950 מיני בעלי חיים ו-1072 מיני צמחים[3].
הצומח
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפארק מתאפיין במגוון של מערכות אקולוגיות במקום מפגשם של היער האטלנטי (כ-7.5% משטח הפארק), הסראדו (כ-22% משטחו) והקאטינגה (כ-44.5% משטח הפארק). יתר השטח הוא אזורי מעבר או שטחים בשימוש האדם. תצורות הצומח העיקריות באזור כוללות:
- חורשים נשירים - משירים את עליהם בעונה היבשה ומתחדשים עם בוא הגשמים ("חורש יבש").
- חורשים נשירים למחצה - חורשים אלה המצויים באזורי מעבר לחים פחות מחורש הגשם הצפוף.
- חורשים ירוקי-עד סמוך לגופי מים (אנ') - שוכנים לאורכו של נהר פרואסו. בחורשים אלה צומחים בעיקר צמחים רב-שנתיים שנהנים מהלחות הקבועה של הנהר.
- תצורות מסלע - צמחים אלה מתפתחים באופן ייחודי על מחשופי אבן גיר עם שילוב של שיחים ועשב, ועצים אקראיים.
- תצורת סוואנה - מתאפיינת בעצים ושיחים פזורים בסביבה עשבונית.
- תצורת סוואנה-ערבה - תצורה זו האופיינית לקאטינגה ידועה בשל צמחים נשירים בעונה היבשה שגזעיהם לבנים.
- צומח בקרקעות סחף - סביבה המתאפיינת בהצפות תקופתיות.
החי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבין 950 מיני הפאונה, נבדק מצב השימור של 212 מינים וכ-10% מהם סווגו כפגיעים או בסכנת הכחדה. היונקים כוללים 56 מינים שעימם נמנים פומת ההרים, יגואר, זאב הרעמה, זאב היער, יגוארונדי, נמרון מנוקד (אונקילה), נמרון דרומי, שאגן שחור, טפיר ברזילאי, טאיאסו לבן-שפתיים וחתול קולוקולו, כולם בדרגה כלשהי של סיכון. העופות מונים 367 מינים ובהם מספר מינים בסיכון כגון עיט גואני מצויץ. 28 מיני דגים ו-25 מיני דו-חיים מאכלסים את נהרות הפארק. הזוחלים כוללים 16 מיני נחשים, 9 מיני לטאות, צב אחד נטויי-צוואר ומין אחד של אליגטוריים. במערות בפארק שפע של בעלי חיים, והם נחלקים לשלוש קבוצות - בעלי חיים שנדרשים להגיח מהסביבה התת-קרקעית באופן תקופתי; בעלי חיים שיכולים להשלים את חייהם בתוך סביבה תת-קרקעית או מחוצה לה; ובעלי חיים שמתקיימים רק בסביבה התת-קרקעית. אחד המאפיינים של בעלי החיים התת-קרקעיים הוא יחס גבוה יותר של מינים אנדמיים.
גלריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
אמנות סלע בפארק -
מראה במערת ז'נלאו -
דולינת מקקוס -
מראה מן האוויר
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
 | |
|---|---|
|