הפארק הלאומי תאודור רוזוולט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הפארק הלאומי תאודור רוזוולט
Theodore Roosevelt National Park
תצורות הסלעים המכונים הודו בפארק הלאומי תאודור רוזוולט
תצורות הסלעים המכונים הודו ברחבי הפארק הלאומי תאודור רוזוולט
מדינה דקוטה הצפונית בארצות הברית
שנת הכרזה 10 בנובמבר 1978
שטח הפארק 285[1] קמ"ר
מבקרים בשנה 708,003[2] (נכון ל־2017)
גוף מנהל שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית
קואורדינטות 46°58′01″N 103°27′01″W / 46.967021°N 103.450155°W / 46.967021; -103.450155
Theodore Roosevelt National Park
מפת היחידה הצפונית של הפארק
מפת היחידה הדרומית של הפארק

הפארק הלאומי תאודור רוזוולטאנגלית: Theodore Roosevelt National Park) הוא פארק לאומי הכולל שלושה אזורים נפרדים של בתרונות ופרריה במערב מדינת דקוטה הצפונית בארצות הברית. הפארק קרוי על שם נשיא ארצות הברית תאודור רוזוולט. הפארק מנוהל על ידי שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, ומשתרע על שטח בן 285 קילומטרים רבועים בשלושה אזורים, היחידה הצפונית, היחידה הדרומית ויחידת חוות אלקהורן.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפארק הלאומי תאודור רוזוולט משתרע על שטח בן 285 קילומטרים רבועים במערב מדינת דקוטה הצפונית בתחומי המחוזות בילינגס (Billings County), ומקנזי (McKenzie County). הפארק משתרע על שלושה אזורים נפרדים: היחידה הצפונית (North Unit), היחידה הדרומית (South Unit) ויחידת חוות אלקהורן (Elkhorn Ranch Unit).

היחידה הדרומית של הפארק משתרעת לאורך כביש בין מדינתי 94 סמוך ליישוב הקטן מדורה (Medora). היחידה הצפונית הקטנה יותר שוכנת 130 קילומטרים צפונית ליחידה הדרומית, על כביש 85 של ארצות הברית, מעט דרומית לעיירה ואטפורד סיטי. שתי היחידות מוקפות בשטח המוגדר כשדות העשב הלאומיים של ארצות הברית (United States National Grassland) בניהול שירות היערות של ארצות הברית. חוות אלקהורן שוכנת על שטח של 880 דונם בין היחידה הצפונית ליחידה הדרומית כ-30 קילומטרים לכביש 85 וליישוב פיירפילד. הנהר ליטל מיזורי (Little Missouri) זורם דרך כל שלוש היחידות של הפארק. שביל מאאה דאהה הי (Maah Daah Hey Trail) מקשר בין שלוש היחידות.

הנוף האופייני בפארק הוא של בתרונות המכונות באנגלית Badlands, גבעות של סלעי משקע שעברו סחיפה במשך מיליוני שנים, וכן של פרריה, ערבות העשב שבהם רועים פרסתנים גדולים כדוגמת ביזון אמריקאי, אייל קנדי וכבש גדול-קרניים. כל הפארק מוקף בגדר בגובה 2 מטרים במטרה למנוע מהביזונים ומסוסי הפרא בתוך הפארק מלעבור לשטחים אחרים או מכניסה של מקנה של חוואים סמוכים. בעלי חיים אחרים מסוגלים לעבור מעל, מתחת או דרך הגדר במקומות מסוימים שתוכננו לכך.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבתרונות בפארק המכוסים בשלג

האקלים בפארק הלאומי תאודור רוזוולט אופייני למערב דקוטה הצפונית. הקיצים חמימים, כשהטמפרטורה הגבוהה הממוצעת בין 22°C ל-28°C מעלות. החורפים קרים מאוד כשהטמפרטורה הנמוכה הממוצעת יורדת מתחת לנקודת הקיפאון בין אוקטובר לאפריל. רוחות מנשבות באזור כל השנה ותנאי מזג האוויר יכולים להשתנות במהירות.

בפארק יורדים כ-380 מילימטרים של משקעים בממוצע בשנה, כולל 75 סנטימטרים שלג במהלך חודשי החורף. הגשמים נדירים, אבל סופת גשמים אחת יכולה להוריד כמויות גדולות של גשם. בקיץ מתחוללות לעיתים סופות ברקים עזות.[3]


מזג אוויר בפארק הלאומי תאודור רוזוולט
חודש ינואר פברואר מרץ אפריל מאי יוני יולי אוגוסט ספטמבר אוקטובר נובמבר דצמבר שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°) -2.6 0.9 6.5 14.6 21.1 26.2 30.7 30.5 23.9 16.3 6.4 -0.3 14.5
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°) -16.6 -13.2 -7.8 -1.4 4.8 9.9 12.8 11.6 5.3 -0.8 -7.6 -13.9 -1.4
משקעים ממוצעים (מ"מ) 10 10 16 33 58 79 53 34 34 24 14 9 373
מקור: Medora

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה גאולוגית של היחידה הדרומית של הפארק
תצורת גלישה סיבובית (Slump Formation) בפארק שיצרה מבנה מדורג תוך שמירה על כיוון השכבות
עץ מאובן בפארק הלאומי תאודור רוזוולט
תצביר כדור תותח בפארק

הבתרונות של הפארק הלאומי תאודור רוזוולט החלו להיווצר לפני למעלה מ-65 מיליון שנים בתקופת הפלאוקן. החלק המערבי של אמריקה הצפונית עבר תהליכים של קימוט בתהליך בניית הרים, הקרוי האורוגנזה הלרמידית. משקעים רבים נוצרו כתוצאה מסחיפה של ההרים בשל פעולת מים, רוחות וקפיאה. משקעים אלו, בצורת חול, טין ובוץ, נישאו במימי נהרות קדומים שזרמו מזרחה והושקעו בשכבות. במקביל התפרצו הרי געש בדקוטה הדרומית, מונטנה ואיידהו ופלטו כמויות גדולות של אפר געשי. חלק מאפר זה נישא ברוחות ובמימי הנהרות לדקוטה הצפונית והצטבר במים עומדים. עם הזמן הפכו משקעי החול, הטין והבוץ לשכבות של אבן חול, אבן טין ואבן בוץ, בעוד ששכבות האפר הפכו לחרסית בנטוניט.

הנוף המשיך להשתנות בתקופות שבאו אחר-כך. המשקעים מההרים במערב המשיכו להגיע במהלך מרבית תקופות האאוקן, האוליגוקן והמיוקן. ואז, כשהחלה תקופת הפליוקן הפכה סחיפה לתהליך הגאולוגי הדומיננטי, והשכבות החלו להיסחף. נהרות התפתלו בעמקים הרדודים והנרחבים של מישורי מזרח מונטנה ומערב הדקוטות. אף שהנהרות שינו את מסלולם פעמים רבות במהלך השנים, לאחד הנהרות, שזרם בסוף תקופת הפליוקן לפני כשני מיליון שנים, היה מסלול כמעט זהה לנהר ליטל מיזורי של ימינו. נהר זה זרם צפונה והתמזג עם הנהר ילוסטון הקדום שנשפך לנהר המיזורי שזרם אז צפונה דרך ססקצ'ואן ומניטובה בקנדה של ימינו עד למפרץ הדסון.

בתקופת הפליסטוקן, תקופה של עידני קרח רבים שהחלה לפני שני מיליון שנים התפשטו משטחי קרח יבשתיים גדולים דרומה מקנדה של ימינו והגיעו עד לגבול העליון של היחידה הצפונית של הפארק של ימינו. הקרח חסם את דרכם של הנהרות שזרמו צפונה, ואילץ אותם ליצור נתיבים חדשים מזרחה ודרומה, וגרם להם להישפך לנהר המיסיסיפי במקום למפרץ הדסון. הקרחונים הסיעו סלעים ממרחק רב והשקיעו אותה בקצה גבול ההתפשטות שלהם ביחידה הצפונית של הפארק. סלעים אלו מכונים סלעים תועים. סלעים אלו בולטים במיוחד משום שהם עשויים גרניט, סלע יסוד שאינו מצוי בשום מקום אחר בשכבות סלעי המשקע של הפארק.[4] כאשר הקרח נסוג לבסוף היו הליטל מיזורי והמיזורי מקובעים בערוצים החדשים שלהם. המסלול החדש של הליטל מיזורי היה תלול יותר ולכן הנהר זרם מהר יותר והתחתר לעומק בקרקע, כשהוא חוצב את דרכו בקלות בסלעי המשקע הרכים. הנהר ויובליו חצבו את הטופוגרפיה הייחודית של הבתרונות של ימינו.

מאובנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סקר פלאונטולוגי גילה יותר מ-200 אתרים של מאובנים בתצורות הסלעים המכונים "סנטינל ביוט" (Sentinel Butte) ו"בוליון קריק" (Bullion Creek) בסלעי המשקע בבתרונות של צפון דקוטה. האתרים מכילים שפע של מאובנים של צדפות של מים מתוקים, שבלולים, קרוקודילים, אליגטורים, וצבים.

בין התגליות הבולטות היה מין נכחד של זוחל המכונה צ'מפסוזאורוס (Champsosaurus) מסדרת Choristodera שנכחדה. היה זה זוחל שחי לפני כ-55 מיליון שנים, שאורכו מעל לשלושה מטרים, בעל חרטום צר ורגלים אחוריות חזקות שאפשרו לצ'מפסוזאורוס לזנק אל הטרף שכלל ככל הנראה דגים, צבים ורכיכות. עדות לכך משמש מאובן של שריון צב עם סימני נשיכה.[5]

סוג המאובן הנפוץ ביותר שנתגלה היה עצים מאובנים, כולל גזעי עצים שקוטרם נע בין שניים לשניים וחצי מטרים. מרבית העצים היו מחטניים כדוגמת עצי סקוויה וטקסודיון דו-טורי (Taxodium distichum). מאובנים אלו מעידים שהפארק היה פעם בקצה המזרחי של אזור שטוח וביצתי עתיר בנהרות שהתפרשו בצורה מניפה לתוך דלתה. באזור ביצתי זה גדלו יערות של עצי סקוויה, טקסודיון דו-טורי, מגנוליה ומינים נוספים אוהבי מים שגדלו בסמוך למים הרדודים או בתוכם.

ענפים ועלים מהעצים שנשרו למים מצטברים לשכבת כבול. עם הזמן, לחץ מהשכבות שמצטברות מעל גורמים לשינויים כימיים בכבול והוא הופך לסוג הפחם הקרוי ליגניט. כשתאודור רוזוולט התגורר בבתרונות בשנות ה-80 של המאה ה-19 הוא ועובדיו נהגו לכרות ליגניט ממורדות הגבעות לשימוש בתנורים.

עיצוב הנוף של ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תהליכים גאולוגיים ממשיכים לעצב את הבתרונות. כמות המשקעים השנתית הממוצעת באזור היא סביב 380 מילימטרים. זו אומנם כמות קטנה, אבל הגשמים, שאינם יורדים לעיתים תכופות, מגיעים במטחים כבדים. חלק מהמים נספג באדמה ובסלעים וחלק זורם בערוצים. קטעי מדרונות הספוגים במים ניתקים לעיתים וזורמים במורד הגבעות.

ברקים ושריפות של עשבים בערבה עלולים להצית את שטחי הליגניט שנחשפו, והפחם יכול לבעור במשך שנים. בבערה "נאפים" שכבות הסלע מעל לשכבות הליגניט הבוערות תוך יצירת סלע קשה המכונה בפי הגאולוגים קלינקר (clinker), והמקומיים מכנים אותו סקוריה. הסלע מקבל גוון אדמדם כתוצאת מהתחמצנות הברזל המשתחרר מהפחם הבוער. שריפות הפחם מוסיפות גוון לבתרונות ומסייעות בעיצובן. הסלע האפוי עמיד יותר לסחיפה מסלעי המשקע וברבות הימים יוצרת הסחיפה ערבוביה של תילים, רכסים והרי כפתור שפסגתם היא שכבת סקוריה אדומה עמידה.[6]

"תצבירי כדורי תותח" (Cannonball Concretion) היא תופעה גאולוגית מעניינת הקיימת ביחידה הצפונית. תצביר (concretion) הוא סוג סלע הנוצר בתוך סלעי משקע כדוגמת פצלים או אבן חול. התצבירים נוצרים כשמינרלים שוקעים סביב ליבה. כאשר הסלע המקיף אותם נסחף "כדורי התותח" נחשפים על פני השטח.

אקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תצפית על הבתרונות בפארק הלאומי תאודור רוזוולט
מישור ההצפה של הנהר ליטל מיזורי

השכבות החשופות של הבתרונות הן תוצאה של תהליכים גאולוגיים שנמשכו מיליוני שנים ונמשכים גם בימינו. הרוחות הנושבות דרך קבע וסופות גשם הזלעפות הבלתי סדירות ממשיכים לשנות את הבתרונות. הקרקע שזזה עקב סחיפה גורמת לאתגר קבוע בתחזוקת הכבישים והמבנים. שריפות עשב מציתות את רצועות הפחם התת-קרקעיות והבערה משנה את המבנה של הסלעים מעל פני השטח. אבל הבעיה העיקרית בפניה נצבים שומרי הפארק הם התושבים. מערב דקוטה הצפונית חווה שגשוג כלכלי בשל גילוי נפט ולכן יש גידול בכמות התושבים ופיתוח סביבתי מואץ. אחת ההשפעות של גידול זה הוא זיהום אור הלוך וגובר ועקב כך נפגעת הצפייה בכוכבים, שהיא אחת הפעילויות המוצעות בפארק.[7]

צמחייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצמחייה בפארק הלאומי תאודור רוזוולט היא פסיפס מגוון של סוגי צמחים טבעיים במקביל לבתי הגידול השונים: המורדות הדרומיים שטופי השמש והצחיחים יותר כנגד המורדות הצפוניים המיוערים, מישורי ההצפה וערבות העשב. בפארק זוהו 400 מיני צמחים.[8]

שטחי היערות בפארק קטנים, אבל הם בית גידול חשוב. יש שני סוגי יערות בפארק: חורשות ערער ויערות עצים רחבי עלים. חורשות הערער נפוצות על המדרון הצפוני של הגבעות שם הם מוגנים מהשמש ושומרות על הקרקע מסחף. משום כך המדרון הצפוני תלול פחות מהמדרון הדרומי הצחיח. עצים רחבי עלים גדלים על קרקעית נחלים או במישורי ההצפה של הנהר ליטל מיזורי, היכן שיש שפע יחסי של מים וכוללים אולמוס אמריקאי (Ulmus americana), אדר מילני (Acer negundo) וצפצפה.[9]

ערבות העשב הם מקור מזון עיקרי לפרסתנים הגדולים ולנובחניות. בין סוגי העשב הגדלים בערבות: Distichlis spicata (באנגלית Saltgrass)‏, Pascopyrum smithii (באנגלית Western wheatgrass)‏, Stipa comata (באנגלית Needle-and-thread grass) ו-Schizachyrium scoparium (באנגלית Little Bluestem).[10] שפע מיני הצמחים בערבות העשב תורם לפריחה מרהיבה בשלהי האביב וחודשי הקיץ. בין פרחי הבר Pulsatilla סוג של כלנית הקרוי באנגלית pasque flower, חמנית ואסתר.[8]

בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיני החולייתנים החיים בפארק כוללים:

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הידע על העבר הפרהיסטורי של אזור הפארק מוגבל משום שנתגלו בו מעט מאוד חפצים פרהיסטוריים, ועם זאת חפצים אלו מעידים כי אזור הבתרונות היה מיושב במשך אלפי שנים. במקומות אחרים בדקוטה הצפונית מצאו ארכאולוגים חפצים בני 11,000 שנים, אבל בפארק עצמו לא נתגלו חפצים בני גיל זה. ייתכן שהאזור לא היה מיושב אז, או שתהליכי הסחיפה הפעילים מאוד מחקו זכר להם. בפארק נתגלו חפצים מהתקופה הארכאית באמריקה הצפונית (משנת 5,500 לפנה"ס ועד שנת 500 לספירה), כולל חוד חנית שנוצר מצור מאזור הנהר נייף (Knife River), וכמה ראשי חץ. ראשי חץ ושברי חרס מעידים על נוכחות תושבים מהתקופה המכונה מסורת פליינס וודלנד (Plains Woodland Tradition) המתוארכת לאלף הראשון לספירה. לתקופה מאוחרת יותר שייכים ראשי חץ, שברי חרס מדגמים שונים, ושרידים של מחנה שבו עיבדו ביזונים שניצודו, והם מתוארכים לתקופה המכונה "מסורת פרהיסטורית מאוחרת / כפרי המישורים (Late Prehistoric / Plains Village Tradition). ההנחה היא שכל התגליות הארכאולוגיות מצביעות על אנשים שבאו לצוד, ואולי גם ללקט חומרים אחרים, אבל אין שום עדות על יישובי קבע באזור.[18]

שבטי אינדיאנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני מנדאן מבצעים את ריקוד הביזון. איור של קרל בודמר משנת 1833

כמה אתרים מהתקופה ההיסטורית (1742–1880), התואמים למסורות שבעל פה, נתגלו בפארק כולל מעגלי אבן, גלעד מאבנים ובקתות חרוטיות מגזעי עצים. שתיים מבקתות אלו, ששימשו כנראה למגורים בעת הנחת המלכודות העונתית לעיטים, עדיין עומדות על תילן. מבנים אלו מעידים שהשימוש באזור הבתרונות לציד, לליקוט ולמסעות רוחניים לא השתנה במשך אלפי שנים.

מגוון רחב של שבטים השתמש באזור הבתרונות. הקבוצות המשמעותיות ביותר היו המנדאן (Mandan) וההידאצה (Hidatsa), ששטחי ציד הביזונים המסורתיים שלהם כלל את אגן הניקוז של הליטל מיזורי. שבטים נוספים שפקדו מדי פעם את האזור כללו את הקרואו, הבלאקפוט, הגרוס ונטרה (Gros Ventre), האוג'יבווה, הקרי והסו. בני שבטים אלו הגיעו לאזור על מנת לצוד ולסחור בתחנת המסחר פורט יוניון.

לכידת עיטים הייתה רכיב חשוב בתרבות שבטי המנדאן וההידאצה. לכידת עיטים הייתה מותרת רק לאנשים מסוימים ורק בתקופות מסוימות בשנה (שחפפו לנדידת העיטים). לפני לכידת העיט היה הצייד חייב לצום ולהתפלל ואז חפר בור במקום אותו בחר נכנס לתוכו וכיסה אותו במארג של ענפים ועשבים. על המארג הוא הניח כפיתיון ארנבת שעורה נפשט. כשעיט היה נוחת על הפיתיון היה האיש מזנק ותופס את העיט ברגליו. הוא היה נוטל מהעיט נוצות נבחרות ואז משחרר אותו. אם העיטים היו מרובים היה הצייד הורג את העיט על מנת לקחת כנף שלמה או זנב.

הביזון היה חיה חשובה נוספת במסורת של הילידים. השטחים התלולים של הבתרונות הקלו על הציד שאפילו לא חייב שימוש בכלי נשק. כל מה שנדרש מהציידים היה לגרום לעדר הביזונים לפתוח בדהרת מנוסה ואז להוביל אותם לתהום. בכמה אתרים בפארק יש עדויות למקומות שבהם עיבדו את גוויות הביזונים. לילידים של המישורים הגדולים היה שימוש לכל חלק בגוף הביזון. החלקים החשובים ביותר היו הבשר למזון והעור לביגוד, שמיכות וכיסוי של הטיפי. חלקים אחרים שימשו בפולחנים ולהכנת כלים, תרופות וקישוטים.

הילידים הגיעו לבתרונות בשל מגוון של סיבות רוחניות. במיתולוגיה של חלק מהשבטים שימשו הגבעות כבית של רוחות של חיות, ותכלית מסע לגבעה מסוימת הייתה השתתפות בפולחן ספציפי לרוח החיה של הגבעה שבו יצרו תרופות. הבתרונות היו גם מקום מבודד ששימשו למסעי חזון שבהם היו המשתתפים מתבודדים, מתפללים ונמנעים ממים ומזון עד שחוו חזון מעולם הרוחות.[18]

תאודור רוזוולט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאודור רוזוולט כצייד בבתרונות של דקוטה הצפונית, התמונה צולמה בניו יורק ב-1885

תאודור רוזוולט הגיע לבתרונות של דקוטה הצפונית בפעם הראשונה בספטמבר 1883 במטרה לצוד ביזונים והתאהב באורח החיים הפרוע וב"חופש המושלם" של המערב. הוא השקיע 14,000 דולרים בחוות "צלב מלטה" (Maltese Cross Ranch), שכבר נוהלה בידי סילוון פריס (Sylvane Ferris) וביל מריפילד (Bill Merrifield), כ-11 קילומטרים דרומית למדורה. באותו חורף בנו פריס ומריפילד את בקתת צלב מלטה (ראו תמונה בפסקת התיירות). לאחר שאשתו ואמו נפטרו באותו יום, 14 בפברואר 1884, ולאחר שהפסיד בניסיונו למנוע את בחירת המועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית, חזר תאודור רוזוולט לחווה בדקוטה הצפונית כשהוא מעדיף להתבודד וזקוק לזמן על מנת לרפא את כאבו. באותו קיץ הוא הקים חווה שנייה, חוות אלקהורן (Elkhorn Ranch), כ-55 קילומטרים צפונית למדורה, שעבור הפעלתה הוא שכר שני חוטבי עצים ממדינת מיין: ביל סיוול (Bill Sewall) ווילמוט דואו (Wilmot Dow). תאודור רוזוולט גילה עניין רב בחוותיו ובציד במערב ותיאר את חוויותיו במאמרים שהודפסו בעיתונים במזרח ארצות הברית ובכתבי עת. הוא כתב שלושה ספרים על חייו במערב: "מסעות הציד של חוואי" (Hunting Trips of a Ranchman), "חיים בחווה ומשעול הציד" (Ranch Life and the Hunting Trail) ו"צייד אזור הבראשית" (The Wilderness Hunter).

רוזוולט כבר היה פולטיקאי משופשף והוא הביא מניסיונו לפעול לטובת האינטרסים המשותפים של אזרחי המערב. הוא הוביל בהצלחה ניסיונות לארגן חוואים לדון בבעיות של רעיית יתר ובבעיות משותפות אחרות. פעילותו הובילה להקמת אגודת החוואים של ליטל מיזורי (Little Missouri Stockmen's Association). הוא גם תיאם מאמצים לשימור והקים את מועדון בון וקרוקט (Boone and Crockett Club), שמטרתו העיקרית הייתה שימור חיות הציד הגדולות ובתי הגידול שלהם. אחרי החורף הקשה של 1886–1887, שגרם למות כל עדר הבקר שלו ושל מתחריו, ולאובדן חצי מההשקעה שלו בת 80,000 דולרים, חזר רוזוולט למזרח ארצות הברית. עם זאת, חוויותיו מהחיים כחוואי וכצייד עיצבו את דעותיו והשפיעו על מדיניות השימור האגרסיבית בה נקט כנשיא ארצות הברית (1901–1909).[19]

הקמת הפארק הלאומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר מותו של תאודור רוזוולט ב-1919 נערך סקר באדמות הבתרונות של הנהר ליטל מיזורי ביוזמת סילוון פריס, שהיה שותף של רוזוולט בחוות צלב מלטה, על מנת לקבוע אתרים אפשריים בפארק. ב-1921 עברה החלטה בבית הנבחרים של דקוטה הצפונית לסייע בהקצאת אדמה עבור פארק. ב-1924 וב-1925 נערכו סיורים על ידי אנשי ממשל פדרליים, מדינתיים מקומיים ועיתונאים. מסיורים אלו קמה "אגודת הפארק הלאומי להנצחת רוזוולט" (Roosevelt Memorial National Park Association) ועלתה תוכנית להקמת פארק לאומי בשטח של מעל ל-2,500 קילומטרים רבועים שעוררה התנגדות עזה של חוואים מקומיים. ב-1928 בדק מנהל הפארק הלאומי הרי הרוקי את האזור וכתב למנהל שירות הפארקים שהאתר אינו מצדיק פארק לאומי אלא לכל היותר מונומנט לאומי.

במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20 היו אירועי בצורת, שגרמו לתופעות של רעיית יתר ושל אובדן יבולים. חוואים רבים נאלצו למכור את אדמתם לממשל הפדרלי במחירי רצפה. הממשלה רכשה את האדמה במערב דקוטה הדרומית בעיקר לשם שיקום ובמטרה לאפשר רעיית בקר בתשלום. חלק מקרקע זו יועדה לפארק. ב-1934 נחתם הסכם להקמת מיזם פארק אזורי על שם רוזוולט (Roosevelt Regional Park Project) בין מנהל היישוב מחדש (Resettlement Administration),[א] חיל השימור האזרחי, שירות הפארקים הלאומיים של ארצות הברית ומדינת דקוטה הצפונית.

מחנות של חיל השימור האזרחי הוקמו בשתי היחידות של הפארק העתידי ופעלו החל מ-1934. העובדים פיתחו דרכים ובנו מבנים, שחלקם בשימוש גם כיום.[20] האזור הוגדר "אזור נופש לדוגמה על שם רוזוולט" (Roosevelt Recreation Demonstration Area) ב-1935. כל העבודות הופסקו ב-1941.

ויליאם למקה (William Lemke‏; 1878–1950), נציג דקוטה הצפונית בבית הנבחרים של ארצות הברית פעל בשנות ה-40 למען הקמת פארק לאומי באתר, אך נתקל בהתנגדות של אנשי שירות הפארקים. ב-1946 הועבר האזור לאחריות שירות הדגה וחיות הבר של ארצות הברית כ"מפלט חיות הבר הלאומי על שם תאודור רוזוולט" (Theodore Roosevelt National Wildlife Refuge), לאחר שהוטל וטו על הניסיון להעביר הצעת חוק להקמת פארק לאומי במקום בטענה שאין למקום תכונות המזכות אותו בתואר פארק לאומי. איש הקונגרס למקה לא נרתע והמשיך להפעיל לחצים בנושא. ולבסוף, ב-25 באפריל 1947, חתם הנשיא הארי טרומן על הצעת החוק מספר PL-38 להקמת "פארק ההנצחה הלאומי על שם תאודור רוזוולט" (Theodore Roosevelt National Memorial Park), פארק ההנצחה הלאומי היחיד שהוקם בארצות הברית. הפארק כלל בקווים גסים את השטח של היחידה הדרומית ואת חוות אלקהורן של הפארק הנוכחי. היחידה צפונית צורפה לפארק ההנצחה ב-12 ביוני 1948. בשנים הבאות בוצעו כמה שינויים בגבולות של הפארק.

בסופו של דבר התגבשה הכרה בעובדה שפרט לקשר לנשיא הנערץ יש לאתר מאפיינים תרבותיים ואוצרות טבע בפני עצמם. ב-10 בנובמבר 1978 חתם הנשיא ג'ימי קרטר על חוק מספר 95–625 ששינה את פארק ההנצחה לפארק הלאומי תאודור רוזוולט. החוק גם הגדיר 121 קילומטרים רבועים משטח הפארק כאזור טבע בראשיתי, שבו חלים חוקי השימור המחמירים ביותר.[21]

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט הכניסה לפארק
מפת סכמתית המציגה את שלוש היחידות הנפרדות של הפארק הלאומי תאודור רוזוולט

בפארק מבקרים בממוצע מעל ל-600,000 מיליון תיירים מדי שנה. בשתי היחידות בפארק יש כבישים נופיים, כ-150 קילומטרים של שבילי הליכה, שבילים לאופניים ושבילי סוסים, צפייה בחיות הבר ואפשרויות לסיורים ולינה באוהלים באזור הפתוח.

הכניסה לפארק היא בתשלום. ליחידה הדרומית אפשר להגיע מהיישוב מדורה שהגישה אליו מכביש בין-מדינתי 94. מדורה שוכנת 214 קילומטרים מערבית לעיר ביסמרק בדקוטה הצפונית והיא שוכנת 43 קילומטרים מזרחית לגבול בין דקוטה הצפונית למונטנה. הכניסה ליחידה הצפונית היא מכביש 85 של ארצות הברית, כ-20 קילומטרים דרומית לעיירה ווטפורד. הגישה לחוות אלקהורן היא בדרך חצץ כ-55 קילומטרים צפונית למדורה.[22]

מרכז המבקרים הראשי (South Unit Visitor Center) שוכן צמוד לכניסה ליחידה הדרומית הצמודה למדורה ופועל כל השנה. במרכז פועלים חנות ספרים ומוזיאון על תאודור רוזוולט ועל הגאוגרפיה והגאולוגיה של הפארק, מוקרן סרטון על הפארק ושומרי הפארק מספקים מידע על אפשרויות הסיור בפארק. דרומית לשם נמצא מרכז המבקרים של הקניון הצבוע (Painted Canyon Visitor Center) הפועל רק בקיץ. במרכז פועלים חנות ספרים ומוזיאון על תאודור רוזוולט ועל הגאוגרפיה והגאולוגיה של הפארק, מוקרן סרטון על הפארק ושומרי הפארק מספקים מידע על אפשרויות הסיור בפארק. כמו כן משמש המרכז מקור ליציאה לסיורים, לצפייה בבעלי חיים וצפייה בנוף. נכון למרץ 2018 אין ביחידה הצפונית מרכז מבקרים קבוע, לאחר שהמרכז הקיים נסגר בגלל כשלים מבניים. שומרי הפארק פועלים מתוך מרכז זמני על מנת לספק מידע למטיילים.[23]

אין בפארק עצמו מסעדות, בתי מלון או אכסניות. אלו מצויים ביישובים הקרובים דוגמת מדורה עבור היחידה הדרומית ווטפורד עבור היחידה הצפונית.[24] בפארק פועלים שלושה אתרי מחנאות מוסדרים: אחד ביחידה הצפונית: אתר ג'וניפר (Juniper Campground)‏,,[25] ושניים ביחידה הדרומית: אתר קוטונווד (Cottonwood Campground)[26] ואתר ראונדאפ גרופ הורס (Roundup Group Horse Campground).[27]

פעילויות ואתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקתת צלב מלטה של תאודור רוזוולט

אחת האטרקציות הפופולריות ביותר היא צפייה בבעלי חיים. הפארק הוא משכן למגוון רחב של חיות בר של המישורים הגדולים, כולל ביזון אמריקאי, אייל קנדי, אייל פרדי שחור-זנב, אייל פרדי לבן-זנב, כבש גדול-קרניים, זאב ערבות, פומה צפון-אמריקאית ונובחניות, ולפחות 186 מינים של עופות, כולל עיט זהוב, תרנגול הודו מצוי ושכווי חד-זנב. ביזונים עשויים להיות מסוכנים, ולמבקרים מומלץ לצפות בהם ממרחק. הביזון, האיילים, והכבש גדול-הקרניים הושבו בהצלחה לפארק לאחר שנכחדו מהאזור במאה ה-19.

הנוף משתנה כל הזמן יחסית לעונות השנה. העשב החום, הרדום, שולט בנוף מסוף הקיץ ובמהלך החורף, אבל בתחילת הקיץ מתפרץ הצבע ירוק כשמאות מינים של צמחים בעלי פרחים מתעוררים לחיים. הנוף בחורף יכול להיות תמונה יפה, כאשר השלג מכסה את השטח המשופע בגבעות של הבתרונות, ומעביר את הפארק לתוך מה שתאודור רוזוולט כינה בשם "משכן של שממת ברזל" (an abode of iron desolation).[28]

הבתרונות היו חלק חשוב בחייו של רוזוולט, והפארק מנציח את תרומותיו לשימור המשאבים הטבעיים של אמריקה. מוזיאון במרכז המבקרים של היחידה הדרומית מספק רקע על רוזוולט וימיו כחוואי. בקתת צלב מלטה של רוזוולט פתוחה לביקורים של הקהל הרחב במרכז המבקרים של היחידה הדרומית.

חוות אלקהורן של רוזוולט שוכנת באזור מרוחק של הפארק, כ-55 קילומטרים צפונית למדורה, כשהגישה אליה בדרכי עפר ודורשת שימוש ברכבי 4X4. נשמרו יסודות בית החווה, ומבני עזר אחרים, אם כי החלקים האחרים של המבנה פורקו לשימוש אחר לאחר שרוזוולט פינה את החווה. על אתר החווה מאיימים קידוחי נפט בשדות הסמוכים, בעיקר בשל הפגיעה בנוף והרעש ממתקני הנפט והתחבורה אליהם.

הפארק פופולרי לסיורים ברגל או ברכיבה על סוסים באזור הפתוח. ניתן לקבל אישור ללינה בשטח ממרכזי המבקרים. הפארק מציע שפע של אפשרויות סיורים במעל ל-150 קילומטרים של שבילים. האזור חשוך מאוד בלילה ומאפשר תנאים מעולים לצפייה בכוכבים ובזוהר הקוטב.

היישוב מדורה בכניסה ליחידה הדרומית של הפארק מספק חווית תיירות של המערב הישן של אמריקה בדמות מדרכות מקורות עץ, חנויות גלידה בסגנון ישן, וסיורים בכרכרות. יש ביישוב כמה מוזיאונים ואמפיתיאטרון בשם "הגבעות הבוערות" (Burning Hills Amphitheather) שבו מוצג מדי ערב בקיץ המחזמר מדורה (Medora Musical).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גוף פדרלי שהוקם ב-1934 במסגרת הניו דיל ועזר למשפחת של עירוניים וחקלאים במצוקה לעבור ליישובים שתוכננו על ידי הממשל. הארגון פורק ב-1937

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


פנורמה מתצפית סניק לופ על הפארק הלאומי תאודור רוזוולט
Magnify-clip.png
פנורמה מתצפית סניק לופ על הפארק הלאומי תאודור רוזוולט