הפילוג היהודי-נוצרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: הערך מציג את השתלשלות האירועים בעיקר מנקודת המבט הפרושית-רבנית/"אסכולת ירושלים". מהמאה הראשונה עד המאה הרביעית התגבשו שתי דתות..
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הפיצול בין היהדות לבין הנצרות החל בתוך הקהילה היהודית נוצרית (הנצרנים) עוד בדור הראשון של שנים-עשר השליחים והתעצם במהלך המאות הראשונה והשנייה עד ששתי הקהילות נפרדו לגמרי במאה ה-3. זה היה תהליך איטי שהיה כרוך בהתפשרות על קיום מצוות מצד היהודים הנוצרים לטובת קליטה קלה של גויים אל תוך הקהילה. בסיכומו של תהליך נוצרה דת חדשה, היא הנצרות ואילו הקהילות היהודיות-נוצריות נעלמו.

אכילת לחם הקודש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסתייגות הראשונה של יהודים מהכת הנוצרית החדשה מוזכרת בברית החדשה, הבשורה על-פי יוחנן, פרק ו', שם מסופר כי כאשר ישו נשא את דרשת לחם החיים, ואמר כי יוושע רק מי שיאכל את בשרו של ישו וישתה את דמו, פרשו רוב הנוכחים מהקהל ונותרו רק שנים-עשר השליחים.

ויתור על הכשרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פטרוס, שהיה בעצמו יהודי, רצה לצרף אל הכת גם נוכרים שלא מקפידים על קלה כחמורה. כאשר היה בבית שמעון הבורסקאי, חלם את חזון החיות.

וירא את השמים נפתחים והנה-כלי ירד אליו כדמות מטפחת-בד גדולה ויורד קשור בארבע כנפותיו על-הארץ: ובתוכו מכל-בהמת הארץ וחיה ורמש ועוף השמים: ויהי-קול אליו לאמר קום פטרוס טבח ואכל: ויאמר פטרוס חלילה לי אדני כי מעולם לא אכלתי כל-פגול וטמא: ויהי-עוד קול אליו פעם שנית לאמר את-אשר טהר האלהים אתה אל-תטמאנו: וכן היה שלש פעמים והכלי שב והעלה השמימה

מעשי השליחים, פרק י', פסוקים 11–16

מחלום זה הסיק כי אין צורך בשמירת הכשרות וכך היה יכול לנצר את קורנליוס, שר המאה מהגדוד הרומאי בקיסריה ואת אנשיו. שאר השליחים התרעמו על כך שאכל בחברת לא-יהודים, "ויהי כאשר עלה פטרוס ירושלים ויריבו עמו המולים לאמר: אל-אנשים אשר-להם ערלה באת ותאכל אתם לחם." (שם, פרק י"א, פסוקים 2–3) אולם פטרוס סיפר להם את שחלם והוסיף " ועתה אם-מתנה אחת נתן האלהים להם ולנו המאמינים באדון ישו המשיח מי אנכי כי אעצר לאלהים." (שם, פרק י"א, פסוק 17) והם השתכנעו "ויהי כשמעם זאת ויחרישו ויהללו את-האלהים ויאמרו אכן גם-לגוים נתן האלהים התשובה לחיים." (שם, פסוק 18).

כך נפתח הפתח לשנות את הגישה באנטיוכיה, במקום לפעול בקרב היהודים בלבד "ולא דברו את-הדבר כי אם-אל-היהודים לבדם" (שם, פסוק 19) פעלו לצרף לקהילה גם גויים "באו אל-אנטיוכיא וידברו גם-אל-היונים ויבשרו אתם את-האדון ישו: ותהי עמהם יד-יהוה ורבים האמינו" (שם, פסוקים 20–21).

המרת הדת הגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחג השבועות, אותו עדיין חגגה הקהילה היהודית נוצרית יחד עם שאר היהודים, התכנסו תלמידי ישו, ועל פי המסופר במעשי השליחים נשמע רעש מהשמיים, הדומה לקולה של רוח סערה. לשונות אש ירדו מהשמים ונחתו על כל אחד מהשליחים, הם התמלאו ברוח קודש והטיפו בלשונותיהם של עולי הרגל שהגיעו מארצות שונות. לשונות אותם לא ידעו לפני כן.

האירוע נחשב כאירוע מכונן ומסופר בספר מעשי השליחים פעמיים: פעם בפרק ב' ופעם בפרק י'. על פי המסופר נוספו לקהילת היהודים-נוצרים באותו יום 3,000 מאמינים חדשים מקרב היהודים.

וביום מלאת שבעת השבעות נאספו כולם לב אחד: ויהי קול רעש מן-השמים פתאום כקול רוח סערה וימלא את-כל-הבית אשר הם יושבים בו: ותראינה אליהם לשנות מתפרדות במראה אש ותנוח אחת אחת על כל-אחד מהם: וימלאו כולם רוח הקדש ויחלו לדבר בלשונות אחרות כאשר נתנם הרוח לספר: ובירושלים שכנו יהודים יראי אלוהים מבין כל-גוי אשר תחת כל השמים: ויהי בהיות קול הרעש ההוא ויקבצו עם-רב ויהיו נבוכים כי כל-איש שמע אותם מדברים כשפת ארצו: וישתוממו ויתמהו ויאמרו איש אל-רעהו הנה המדברים האלה הלא כולם בני הגליל המה: ואיך שומעים אנחנו אותם איש כשפת-ארץ מולדתנו: פרתיים ומדים ועילמים וישבי ארם נהרים יהודה וקפודקיה פנטוס ואסיא: פרוגיא ופמפוליא מצרים וחבל לוב אשר על-יד קוריני והבאים מרומי יהודים וגרים: כרתים וערבים הנה אנחנו שומעים אותם מספרים בלשנותינו גדלות האלוהים: ויתמהו כולם וייבהלו ויאמרו איש אל-אחיו מה-זאת: ואחרים לעגו ויאמרו כי-מלאי עסיס המה

מעשי השליחים, פרק ב', פסוקים 1–13

ופטרוס עודנו מדבר הדברים האלה ורוח הקדש צלחה על כל-השמעים את-הדבר: והמאמינים המולים אשר באו את-פטרוס תמהו כי-מתנת רוח הקדש נשפכה גם על-הגוים: כי שמעו אתם ממללים בלשנות ומגדלים את-האלהים: ויען פטרוס ויאמר היוכל איש למנע את-המים מטבל את-אלה אשר קבלו את-רוח הקדש גם-הם כמנו: ויצו בשם האדון לטבל אתם ויבקשו ממנו לשבת אתם ימים אחדים

שם, פרק י', פסוקים 44–48

פאולוס, יהודי במוצאו אף הוא, הרחיק את קבוצות המתנצרים מהזרם היהודי המרכזי, דבר שבא לביטוי במשפט שאמר

הנה כשאמר ברית חדשה ישן את-הראשונה ומה-שהוא נושן ומזקין קרב קצו

. איגרת יעקב מייצגת מחשבה שהגיעה דרך היהודים נוצרים על חשיבות קיום המצוות.

ביטול ברית המילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבן הנגף האחרונה בדרך לספח קבוצות גדולות של אנשים הייתה ברית המילה. סוגיה זו העסיקה את הקהילה היהודית-נוצרית, גרמה חיכוכים רבים ולמעשה פיצלה את הכת הנוצרית לשניים, לכנסיית הנימולים, Ecclesia ex circumcisione, ולכנסיית הגויים, Ecclesia ex gentibus (שלא נימולו). אחת הסיבות למרכזיותה של סוגיה זו היא העובדה שמילה היא סימן זיהוי הניתן לבדיקה ואימות מיידיים.

בתחילה דרשו מכל המצטרפים לכת היהודית נוצרית לעבור ברית מילה, כפי שנדרשו לכך כל המצטרפים ליהדות:

וירדו אנשים מיהודה והם מורים את-האחים לאמר אם-לא תמולו כדת משה לא תושעון: ויהי ריב ומחלקת רבה לפולוס ולבר-נבא עמהם ויגזרו שיעלו פולוס ובר-נבא ואחרים מהם לירושלים אל-השליחים והזקנים על השאלה הזאת: ותלוה אתם הקהלה ויעברו את-פינוקיא ואת-שמרון והם מספרים את-תשובת הגוים וישמחו כל-האחים שמחה גדולה: ויהי כבאם ירושלים ויקבלו אתם הקהלה והשליחים והזקנים ויגידו להם את-אשר הגדיל האלהים לעשות עמהם: ויקומו אנשים מאמינים מכת הפרושים ויאמרו למול אתם ולצותם לשמר את-תורת משה: ויקהלו השליחים והזקנים לעין בדבר הזה.

מעשי השליחים, פרק ט"ו, פסוקים 1–6

אולם פאולוס וברנבא, יהודים במוצאם, הבינו כי החשש הגברי מחיתוך בסכין של איבר המין יפחיד את המיועדים להצטרף עד כי לא יסכימו לעבור את הטקס ולא יצטרפו לכת, ולכן פעלו לפטור אותם מעריכת ברית מילה ובמקום זאת להסתפק בהתרחקות מטומאות האלילים. אחרי ויכוח פנימי הוחלט כי אלוהים טיהר את לבבם של המצטרפים לקהילה על ידי האמונה ואין צורך שיעברו ברית מילה:

ויהי ברבות המחלקת ויקם פטרוס ויאמר אליהם אנשים אחים אתם ידעתם כי מימים ראשונים בי בחר האלהים מכלנו לשמע הגוים מפי את-דבר הבשורה ויאמינו: והאלהים ידע הלבבות העיד עליהם בתתו גם-להם את-רוח הקדש כאשר נתן לנו: ולא הבדיל בינינו וביניהם כי טהר את-לבבם על-ידי האמונה: ועתה מה-תנסו את-האלהים לשום על על-צוארי התלמידים אשר גם-אבותינו גם אנחנו לא יכלנו לשאת: אבל מאמינים אנחנו כי בחסד ישו המשיח אדנינו נושע כמוהם כמונו:

שם, פסוקים 7–11

הנימוק לכך מתבסס על הפסוק "וְהֶאֱמִן בַּיהוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" (ספר בראשית, פרק ט"ו, פסוק ו') שקדם למעשה המילה, ואם כן מספיק להאמין באל:

ומה-נאמר אפוא על-אברהם אבינו מה-זה השיג לפי הבשר: כי אם-נצדק אברהם מתוך המעשים לו התהילה אבל לא לפני האלהים: כי מה אמר הכתוב והאמן אברהם ביהוה ויחשבה לו צדקה: הנה הפעל לא-יחשב לו שכרו לפי החסד כי אם-לפי החובה: אבל לאשר איננו פעל כי אם-מאמין במצדיק את-הרשע אמונתו תחשב לו לצדקה: כאשר גם-דוד מאשר את-האדם אשר האלהים יחשב-לו צדקה בלא מעשים באמרו: אשרי נשוי-פשע כסוי חטאה: אשרי אדם לא-יחשב יהוה לו עון: ובכן האשור הזה העל-המילה הוא או-גם על-הערלה הלא אמרנו כי לאברהם נחשבה אמונתו לצדקה: ואימתי נחשבה-לו בהיותו נמול או בעודנו ערל הן לא בהיותו נמול כי אם בעודנו ערל: ואות המילה נתן לו לחותם צדקת האמונה אשר היתה-לו והוא ערל להיות לאב לכל-אשר יאמינו והם ערלים למען תחשב הצדקה אף-להם: ולהיות לאב גם-למולים אך-לא לאשר אינם אלא נמולים כי אם-גם-הלכים בעקבות האמונה שהיתה-לו לאברהם אבינו בעודנו ערל: כי לא על-ידי תורה היתה ההבטחה לאברהם או לזרעו להיות ירש העולם כי אם-על-ידי צדקת האמונה

הנושא לא עבר ללא התנגדות, ואחרי שהוחלט כי אין צורך במילה, קיבל פאולוס קבוצת מצטרפים שלא עברו מילה

וישמעו ויהללו את-האלהים ויאמרו אליו הנך ראה אחינו כמה רבוא יהודים באו להאמין וכלם מקנאים לתורה: והם שמעו עליך לאמר תלמד את-כל-היהודים אשר בקרב הגוים לסור מאחרי משה באמרך שאינם חיבים למול את-בניהם ולא ללכת בחקות התורה: ועתה מה-לעשות הנה יאסף הקהל כי ישמעו כי-באת: לכן אשר נאמר אליך אתו עשה: הנה ארבעה אנשים אתנו אשר נזירות עליהם ואתה קח אתם והטהר אתם והוצא עליהם את-הוצאת התגלחת וידעו כלם כי-שמע שוא שמעו עליך וגם-אתה הולך בחקות התורה: ועל-דבר המאמינים מן-הגוים כתבנו וגזרנו אשר לא ישמרו דבר מן-הדברים ההם רק אשר ישמרו מזבחי אלילים ומן-הדם ומבשר הנחנק ומן-הזנות: ויקח פולוס את-האנשים ויטהר אתם וממחרת בא אל-המקדש ויגד כי-מלאו ימי טהרתם עד כי-הקרב קרבן כל-אחד מהם

מעשי השליחים, פרק כ"א, פסוקים 20–26

אולם הקהל בבית המקדש התנגד למעשה "ויהי כמלאת שבעת הימים והיהודים אשר מאסיא ראו אתו במקדש ויעוררו את-כל-ההמון וישלחו ידם בו: ויזעקו לאמר אנשי ישראל עזרו זה הוא האיש אשר באזני כל-אדם ובכל-הארץ ידבר סרה על-העם הזה ועל התורה ועל המקום הזה וגם-הביא אל-המקדש אנשים יונים ויחלל את-המקום הקדוש הזה:" (מעשי השליחים, פרק כ"א, פסוקים 27–28) ורק התערבות חיילים רומיים הפסיקה את המהומה. גם השליחים חליקו בינם לבין עצמם את השליחות, כפי שכתב פאולוס

ותהי להפך בראותם כי-הפקדתי אני על-בשורת הערלים כאשר הפקד כיפא על בשורת המולים: כי-המעיר כיפא לשלחו אל-המולים הוא-העירני גם-אתי לשלחני אל-הגוים: וכאשר הכירו יעקב וכיפא ויוחנן הנחשבים כעמודים את-החסד הנתן לי נתנו לי ולבר-נבא את-יד ימינם ונאות כי-נלך אנחנו אל-הגוים והמה אל-המולים:....... כי כלכם אשר למשיח נטבלתם לבשתם את-המשיח: ואין עוד יהודי ולא יוני אין עבד ולא בן-חורין אין זכר ולא נקבה כי כלכם אחד אתם במשיח ישו: ואם-למשיח אתם הנכם זרע אברהם ויורשים כפי ההבטחה:

האיגרת אל הגלטים, פרק ב', פסוקים 7–9, ופרק ג', פסוקים 27–29

חברי כנסיית הנימולים (מאמיני תורת משה וישו) המשיכו להקפיד על מצוות הדת, ובמשך מספר שנים עמדו בראש קהילות הנוצרים בארץ ישראל יהודים-נוצרים (יעקב אחי ישו הבישוף של ירושלים ואחריו אחיו שמעון, בימי הקיסר דומיטיאנוס היו נכדיו של יהודה אחי-ישו ראשי הקהילות בגליל). כת האביונים התפתחה כנראה מתוך כנסיית הנימולים. חברי הכת שמרו על המילה, על השבת ועל כל המצוות החשובות שביהדות במקביל לאמונתם בישו.

המילה נאסרה בגזירות אדריאנוס (איסור סירוס וברית מילה בשנת 120 לערך). עם עלותו לשלטון של אנטונינוס פיוס, קיסר רומא משנת 138 לספירה, הותר ליהודים למול את בניהם, אך האיסור נותר בתוקפו ביחס לשאר האוכלוסייה, ובכך מנע אפשרות של גיור גברים. הנצרות שלא דרשה מילת גברים יכלה לצרף אליה מצטרפים חדשים ללא מגבלות.

ויתור על כיסוי הראש[עריכת קוד מקור | עריכה]

פאולוס, באיגרת אל הקורינתים קבע כי גברים לא חייבים לכסות את ראשם בזמן התפילה:

כל-איש אשר יתפלל או יתנבא וראשו מכסה מנול הוא את-ראשו.... אמנם האיש איננו חיב לכסות את-ראשו כי הוא צלם אלהים וכבודו

העברת יום המנוחה ליום ראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל עוד היו רוב הנוצרים יהודים, היה "יום האלוהים" (יום התפילה הנוצרי) מצוין בשבת, ורק במאה השנייה לספירה, כאשר המתנצרים מקרב האוכלוסייה האלילית באימפריה הרומית הפכו לרוב, עברו ההתכנסות והתפילה ליום ראשון. העדות הראשונה למעבר יום התפילה הנוצרי משבת לראשון היא בכתביו של איגנטיוס מאנטיוכיה (תלמידו של יוחנן כותב הבשורה) מתחילת המאה השנייה (שנת 110), אשר מנומקת בתחייתו של המשיח ובשאיפה להיבדל מהיהודים שלא קיבלו את בשורתו של ישו[1]:

אם גם כיום נחיה כיהודים, נעיד בכך שלא קיבלנו את החסד. מי שהלכו פעם בדרכים הישנות זכו בתקווה חדשה. לא עוד שומרים את השבת אלא מתאימים את חייהם ליום אדוננו... מחריד הדבר לדבר על ישו ולשמור על היהדות.

איגנטיוס מכתב למגנזים (to the Magnesians) פרק 9

ייתכן כי שמו של היום המזוהה עם השמש (dies Solis בלטינית) התאים ל"יום אלוהים" יותר מיום שבת, שמזוהה בתרבות הרומית עם האל סטורנוס - שסירס את אביו אוראנוס ואכל את בניו.

יום ראשון היה גם יומו של מיתרה וייתכן שעל מנת לחבב את הדת החדשה על מאמיני מיתרה העבירו את יום המנוחה ליום שהיה קדוש עבורם ומוכר כיום האל.

ב-321 הוציא הקיסר קונסטנטינוס צו ובו נדרשו העירונים לסגור את עסקיהם ולהפסיק מלאכתם ביום הנכבד של השמש, venerabili die solis, הוא יום ראשון. צו זה עדיין לא חל באותו שלב על הכפריים, שנדרשו להמשיך בעבודות החקלאות גם בימי ראשון.

שינוי מועדי החגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוח הליטורגי הנוצרי נקבע כך שחגים משמעותיים כמו פסחא לא נחגגים באותו תאריך בו נחוג חג הפסח. קביעת תאריך שונה גרמה לנתק בין החג לבין מועדי העלייה לרגל וגרמה לתחושת קונפליקט.

ברכת המינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ברכת המינים

היהדות הממוסדת הייתה בין אלו שדחקו את המשיחיים החוצה, הן את הנימולים והן את הבלתי-נימולים. וזאת בין היתר על ידי ברכת המינים שהתווספה ל-תפילת שמונה עשרה בתקופתו של רבן גמליאל הזקן[2]. ברכה זו סימלה את הנתק בין היהדות לנצרות בדורות הראשונים להופעת הנצרות, יחד עם עוד תקנות שנועדו לכך, כמו ביטול אמירת "עשרת הדברים"[3] יחד עם קריאת שמע וכמו האיסור לעמוד בזמן קריאתם בתורה.

יש עדויות על כך שגם אחרי הכנסת ברכת המינים לתפילה, יהודים-נוצרים השתתפו בתפילות. למשל בדיאלוג עם טריפון היהודי, בפנריון של אפיפניוס "אמנם הם מאוסים בעיני היהודים, משום שלא זאת בלבד שילדי היהודים ניזונים לשנאה כלפיהם, העם אף הוא קם בבוקר, בצהרים ובערב, שלוש פעמים ביום, ומסננים דברי קללה ומארה לעברם באומרם את תפילותיהם בבתי הכנסת שלוש פעמים ביום, הם מוקיעים ומנדים אותם באומרם "ארורים הנזוראים (הנוצרים) בפי האל""

איסור רדיפת מומרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת המאה ה-4 קונסטנטינוס הטיל עונש מוות בשריפה על יהודים התוקפים או רודפים מומרים. חוק זה מופיע גם בקודקס תאודוסיאנוס (16:8:1) וגם בקודקס יוסטיניאנוס (1:9:3). החוק אומר שאם יהודי יתקוף באבנים או בדרך אחרת של תוקפנות מישהו שעזב את היהדות לטובת עבודת האל (dei cultum, הכוונה לנצרות שהפכה לדת המדינה באותה תקופה), אותו יהודי יוצא להורג בשריפה יחד עם שותפיו.[4]

היחס אל ישו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיהודים לא יכלו היהודים-הנוצרים לקבל את האמונה הכריסטולוגית באלוהותו של ישו. להשקפתם ישו לא החשיב את עצמו כמשיח ולא כאל, אלא ראה עצמו כסוג של נביא. נוצרים שהגיעו מהשקפת העולם היהודית ראו הפרה של עשרת הדיברות בקבלת האינקרנציה על ידי הממסד הנוצרי ועבירה על הדיבר "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי".

שלילת הרעיון של ישו כאלוהי בעצמו נמצאת גם בברית החדשה,

ובשעה התשיעית ויזעק ישו בקול גדול אלהי אלהי למה שבקתני ופרושו אלי אלי למה עזבתני

התייחסות לחורבן בית המקדש[עריכת קוד מקור | עריכה]

חורבן המקדש (בתשעה באב שבשנת 70 השפיע בצורה שונה על תת-הקבוצות של היהודים-נוצרים. מיעוט, בעיקר רוב הנימולים ראו בחורבן הבית אסון דתי ולאומי. אולם רוב היהודים-נוצרים לא ראו בכך אסון וראו בחורבן הזדמנות ליצירת מקדש רוחני חדש

הלא ידעתם כי היכל אלהים אתם ורוח אלהים שכן בקרבכם: ואיש אשר ישחית את-היכל אלהים האלהים ישחית אתו כי היכל אלהים קדוש ואתם היכלו

וכן

וגם-אתם כאבנים חיות נבניתם למשכן הרוח לכהנת קדש

השלכות מרד בר כוכבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

גזירות אדריאנוס אסרו בין היתר על המילה והעבירו שליטה בערים מההנהגה היהודית להנהגה נכרית, עם ירידת כוחה של ההנהגה היהודית והיהודית-נוצרית, עלתה כוחה של ההנהגה ההלניסטית, הלא יהודית גם בקהילות המשיחיות.

אחת ההשלכות של מרד בר כוכבא הייתה התדלדלות אזורים נרחבים בארץ ישראל מאוכלוסייה יהודים, לחלק מהמקומות היגרו נכרים ובחלק מהמקומות קמו קהילות נוצרים ממוצא פגני. כל אלו החלישו את כוחם של היהודים נוצרים והעבירו את ההגמוניה לידי הנוצרים הבלתי נימולים.

הקרע מהכנסייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים נוצרים, שהמשיכו בקו אותו נקטו היהודים המשיחיים הראשונים, המשיכו לדבוק בחוקי התורה (ובהם על חוקי הטהרה) ועל מנת לא לחלל שבת שמרו הן את יום ראשון והן את יום השבת. לדבקותם בחוקי התורה יש ביטוי בבשורה על פי-מתי שם נאמר מפי ישו "אל-תדמו כי באתי להפר את-התורה או את-דברי הנביאים לא באתי להפר כי אם-למלאת. כי אמן אמר אני לכם עד כי-יעברו השמים והארץ לא תעבר יוד אחת או-קוץ אחד מן-התורה עד אשר יקים הכל: לכן האיש אשר יפר אחת מן-המצות הקטנות האלה וילמד את-בני האדם לעשות כמוהו קטון יקרא לו במלכות השמים ואשר יעשה וילמד אותן לזה גדול יקרא במלכות השמים:" (פרק ה', פסוקים 17–19)

היהודים הנוצרים ניסו להגיע לפשרה ופיוס עם הנוצרים הגויים מחד ועם ההנהגה היהודית מאידך[5], במקביל גם ההנהגה היהודית ניסתה למצוא דרכים לא להרחיק לגמרי את היהודים-נוצרים[דרוש מקור] וכך למשל, בתלמוד הבבלי (מסכת תענית, דף כ"ז, עמוד ב'), בדיון על סדר התעניות שהתענו אנשי המשמר בבית המקדש השני, כתוב: "באחד בשבת מאי טעמא לא? אמר ר' יוחנן: מפני הנוצרים". יש מי שהסיק מדברי רבי יוחנן שהחלטה לא לקבוע ימי תענית בימי ראשון נועדה על מנת שלא ייגרם לנוצרים היהודים קונפליקט בין התענית לבין היום הקדוש. אומנם, בספרות הרבנית דברי רבי יוחנן פורשו באופנים אחרים.

עד המאה הרביעית הייתה היהדות דת מותרת ברומא ואילו הנצרות דת אסורה. במצב דברים זה היה נוח לקהילות נוצריות לטשטש את הבידול בינן לבין קהילות היהודים ולהציג עצמם כיהודים משיחיים. ברגע שהנצרות הפכה לדת מותרת, ועוד יותר כאשר הפכה לדת המדינה היה לנוצרים אינטרס הפוך – להדגיש את השוני וההבדל וזה היה השלב בו נפער הפער הסופי בין היהדות לנצרות ודעכה הקהילה היהודית-נוצרית.

התבדלות נוצרים שאינם ממוצא יהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל שחלף הזמן הרכב האוכלוסייה בתוך הנצרות הקדומה השתנה, כך שצאצאי היהודים הפכו למיעוט וכך התגברו הקולות בקהילה הנוצרית שקראו להינתקות ולשלילת היהדות.

כבר מרקיון במאה ה-2, כפר בברית הישנה ובכל המוטיבים היהודיים שהשתרשו בנצרות. לטענת מרקיון, הייתה גם השפעה חריפה של מקורות יהודיים על הכתבים הנוצריים, ולכן המייצגים הטהורים ביותר של תורתו של ישו היו רק חלק מהברית החדשה: הבשורה על-פי לוקאס (אותה ערך מחדש) ועשר האגרות הראשונות של פאולוס.[6]

מטיפים נוצרים מאוחרים מעט יותר, כבישוף יוחנן כריסוסטומוס נשאו דרשות בהן קראו לנוצרים לא להשתתף בחגים היהודיים, לא להגיע לבית הכנסת ולא להיות מושפעים מהיהדות.

פיצולים מקבילים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקביל לפיצול היהודי-נוצרי, חלו בנצרות פילוגים ופיצולים נוספים, בהם המונטניזם, מרקיוניזם והולנטיניזם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • J.D.G. Dunn, The Partings of the Ways between Christianity and Judaism and their Significance for the Character of Christianity, SCM Press, 1991.
  • Giorgio Jossa, Jews Or Christians?: The Followers of Jesus in Search of Their Own Identity, Mohr Siebeck, 2006.
  • Adam H. Becker, Annette Yoshiko Reed, The Ways That Never Parted: Jews and Christians in Late Antiquity and the Early Middle Ages, Fortress Press, 2007.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 The Epistle of Ignatius to the Magnesians
  2. ^ לבירור התקופה ראו שמואל הקטן#תקופתו.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ב, עמוד א' וכן תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק א', הלכה ג'
  4. ^ Iudaeis et maioribus eorum et patriarchis volumus intimari, quod, si quis post hanc legem aliquem, qui eorum feralem fugerit sectam et ad dei cultum respexerit, saxis aut alio furoris genere, quod nunc fieri cognovimus, ausus fuerit attemptare, mox flammis dedendus est et cum omnibus suis participibus concremandus.
  5. ^ רבקה ניר, הנצרות הקדומה: שלוש המאות הראשונות עמ' 301
  6. ^ אביעד קליינברג, הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, עמודים 44-45