אפליה

ערך זה עוסק בהתייחסות כללית למושג האפליה. אם התכוונתם לסוגים שונים של אפליות, ראו אפליה (פירושונים).

החוק לשיקום שירות המדינה המקצועי, בין החוקים הראשונים בגרמניה הנאצית שאפשרו אפליה, כפי שפורסם בספר החוקים הגרמני. החוק במהותו אוסר על כל מי שאינו בן הגזע הארי או על מתנגדי המשטר הנאצי לעסוק בתפקיד ציבורי

אפליה (מכונה גם אפליה פסולה) היא מונח סוציולוגי המציין הבדלה בין קבוצות חברתיות שונות, קטגוריות חברתיות או פרטים שונים, הבדלה המעניקה לקבוצה, קטגוריה או פרט מסוימים יתרונות או חסרונות יחסיים בהתייחסות אליהם, מבלי שתהיה הצדקה עניינית לכך.

אפליה עשויה להיות על בסיסים שונים (מגדר, גזע, לאום, דת, גיל ועוד) וליתרונות או לחסרונות הנובעים ממנה עשויים להיות ביטויים שונים (כלכליים, פוליטיים וכו').
אפליה עשויה להיות מכוונת (כלומר, בסיס האפליה הוא המניע הישיר לאפליה) או עקיפה (כלומר, בסיס האפליה משפיע על גורם מתווך, שהוא המניע הישיר לאפליה). אפליה על בסיס גזעי קרויה גזענות.

בין בני אדם קיימת שוֹנוּת, ולא כל התייחסות לשונות זו, במעשה אנושי שאינו מביע שוויון מוחלט, היא בגדר אפליה, משום שבמקרים רבים ההבחנה מוצדקת. כאשר יצרן שמלות, למשל, מבקש דווקא אישה לדוגמנות של מוצריו, אין בכך כל אפליה.

אפליה נוצרת בהקשרים אחדים:

הבחנה לא צודקת, כלומר - הבחנה שאינה מתבססת על שוני ענייני המצדיק הבחנה זו, ובכך פוגעת ביכולת האדם להתפתח ולמצות את הפוטנציאל הגלום בו.

דוגמה: דיכוי שחורים על ידי לבנים המונע מהם לרכוש השכלה, תרבות ומיומנויות הוא הבחנה לא צודקת, כלומר אפליה.

הבחנה בין קבוצות או פרטים על בסיס מאפיינים הסותרים את דפוס ההתנהגות המצופה מיוצר האפליה.

דוגמה: מורה, המצופה לתמוך בתלמידיו על בסיס צורכיהם הלימודיים, יחשב למפלה אם יתמוך יותר בתלמיד על בסיס חיבור רגשי אליו. או על בסיס צבע עור וגזע

שני מובנים אלו נחשבים ברוב המקרים ללא לגיטימיים בחברה, אך ההתייחסות אליהם היא סובייקטיבית ותלוית הקשר תרבותי. הגדרת האפליה כבלתי צודקת מקשרת אותה למוסר הנהוג בתרבות, והגדרתה כחריגה מההתנהגות המצופה, מקשרת אותה עם הנורמות והחוקים הנהוגים בה.

דוגמה: לרוב, פקיד אשר מבחין בין לקוחות שונים שלא על-פי נוהלי הארגון אליו הוא משתייך, נחשב בתרבות אליה הוא משתייך למפלה, אך אם יפורסם בעיתונות כי פקיד גילה יחס מועדף למעוטי יכולת, ייתכן שלא ייחשב לכזה (אם כי הפסוק "לא תהדר דל בריבו", המתייחס למשפט צדק, דורש להימנע גם מהעדפת הדל).

סוגי אפליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אנחנו מחפשים דיירים לבנים בקהילה הלבנה שלנו". דטרויט, 1942

חוק הדרת הסינים, ארצות הברית, 1882

אפליה הדדית היא מצב בו כל קבוצה תפלה את הקבוצות האחרות. לדוגמה, אם לבנים מעדיפים לשחק עם לבנים, ושחורים מעדיפים לשחק עם שחורים, אזי זה מצב של אפליה הדדית. אפליה הדדית נפוצה היא על רקע שובניזם מסוגים שונים- גזע, לאום, תרבות, מגדר, מעמד כלכלי-וחברתי, או העדפה מינית.
אפליה כנגד היא מצב בו כל הקבוצות מפלות את אותה הקבוצה. לדוגמה אם לבנים ושחורים כאחד מעדיפים לשחק עם שחורים, אזי זו העדפה כנגד לבנים (או העדפה בעד שחורים). יש מצבים בהם שובניזם ודעות קדומות משתרשים בתרבות הכללית, כך שדעה שובניסטית כנגד קבוצה מסוימת הופכת לדבר רווח גם בקרב אותה קבוצה, ואז יש בחברה זו אפליה כנגד. דוגמה לדבר זה הייתה בעבר בקרב חלק מהשחורים וחלק מהנשים אשר אימצו את הדעות השובניסטיות כנגד הקבוצה אליה השתייכו. דוגמאות נוספת לאפליה כנגד הן העדפה של גברים לקבלה לעבודה ותפקידים בפוליטיקה, יחס מועדף לגברים גבוהים בעבודה, אפליה לטובה של אנשים יפים, אפליה כנגד זקנים, ואפליה כנגד שמנים.
אפליה מכוונת ואפליה לא מכוונת - אפליה מכוונת היא אפליה מודעת, אפליה שבה אני באופן מודע ומכוון לא מקבל אדם על פי קריטריון שהוא לא רלוונטי. אפליה לא מכוונת - אדם שמצהיר שהוא נגד אפליה לא רלוונטית, אך באופן ססטימטי מתנהג בצורה מפלה, אף שאינו מתכוון לכך. למשל, במחקר שנעשה צילמו מורות בבית ספר תיכון, וגילו כי המורות הגיבו בצורה שונה (חיוכים והנהונים עמוקים יותר) כאשר תלמידי הכיתה ענו לשאלותיהן, זאת ביחס לתגובותיהן לתשובות התלמידות. תומכי האפליה המתקנת מתמקדים באפליה הלא מכוונת (לא מוצהרת) לטענתם ישנה כמות מאסיבית של אפליה, והרבה מאוד אנשים לא מודעים לכך אפילו.
אפליה אינדיבידואלית ואפליה תרבותית-מוסדית - אפליה אינדיבידואלית היא כאשר הפרט עצמו מפלה. אפליה תרבותית יוצאת אל הפועל דרך הפרטים, אך הכוונה היא למבנה התרבות המפלה מיסודו, למשל בסיפורי האחים גרים תמיד מופיע מוטיב של אישה אסרטיבית כרעה ומכשפה (אמה החורגת של סינדרלה) לעומת האישה הפסיבית שהיא הטובה (סינדרלה כנועה ופסיבית שהגמדים הגברים מוצאים אותה ותומכים אותה, הנסיך הוא אקטיבי מושיע את שלגיה וכו'). אפליה תרבותית היא חברתית- מוסדית, מופיעה בנישות התרבותיות כמו אגדות העם, השפה וכדומה. תומכי האפליה המתקנת מתמקדים גם באספקט הזה של האפליה המוסדית.
העדפה מתקנת – התערבות מלאכותית/עזרה פנימית על מנת לתקן חוסר שוויון. ישנן 3 מוטיבציות מקובלות להעדפה מתקנת: האחת, הרצון לפיצוי בני קבוצה מקופחת על סבלם בעבר (הסתכלות היסטורית – היום אנו כחברה "חייבים להם").^[1] המוטיבציה השנייה היא רצון לפיצוי על סבלם וקיפוחם בהווה (ההיסטוריה אינה מעניינת, ההתמקדות היא כאן ועכשיו). המוטיבציה השלישית היא הרצון לשנות מצב עתידי, רוצים לשנות את חוסר השוויון לעתיד, ראיה תועלתנית עם הפנים לעתיד. למשל, אם באופן מלאכותי נוסיף שופטות לבימ"ש העליון ניתן ליצור דימוי חברתי שונה ויצירת מודל לחיקוי לאותן נשים שירצו להיות כמוהן. עזרה פנימית – ההנחה היא שאנשים עוזרים לבני הקבוצה שלהם; אם נכניס להנהלה בצורה מלאכותית בשל העדפה מתקנת בני קבוצות מסוימות - הדבר יעורר ייצוג רב יותר של בני הקבוצה המועטה.

איסור אפליה בחוקי מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר במגילת העצמאות נקבע כי מדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין". באחדים מחוקי מדינת ישראל מופיע איסור על אפליה של אדם על-פי מאפיינים אחדים:

חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951
חוק ההסגרה, התשי"ד–1954
חוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959
חוק הבטיחות במקומות ציבוריים, התשכ"ג-1962
חוק הירושה, התשכ"ה-1965
חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965
חוק קרן וולף, התשל"ה–1975
חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988
חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990
חוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992
חוק הכנסת, התשנ"ד-1994
חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996
חוק עזרה משפטית בין מדינות, התשנ"ח-1998
חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998
חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000

דוגמה לכך היא חוק זכויות החולה, שבסעיף 4 שלו נאמר: "מטפל או מוסד רפואי לא יפלו בין מטופל למטופל מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית או מטעם אחר כיוצא באלה".

למרות חקיקות אלו, מדינת ישראל מקיימת אפליה מגדרית נגד גברים יהודים, מוסלמים ונוצרים. החוק לתיקון דיני משפחה^[2] קובע כי אביו ואמו של קטן חייבים במזונותיו בשיעור יחסי להכנסותיהם, אך הוראות החוק אינן חלות על בני דתות מוכרות בישראל, אלא הדין האישי. הדין האישי היהודי, המוסלמי והנוצרי, שלו ניתנה זכות ההכרעה בסכסוכי מזונות, מטיל את חובת המזונות על האב, בהבדלים שונים בכל מערכת דינים^[3].