הפלישה האיטלקית למצרים
 | ||||||||||||||
| טנק שיוט סימן 2 ששימש את כוחות השריון הבריטיים | ||||||||||||||
| מערכה: המערכה במדבר המערבי | ||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||
| תאריכים | 9 בספטמבר 1940 – 16 בספטמבר 1940 (8 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב אחרי | מבצע מצפן | |||||||||||||
| מקום | מצרים | |||||||||||||
| קואורדינטות |
26°N 30°E / 26°N 30°E | |||||||||||||
| תוצאה | כישלון איטלקי | |||||||||||||
| ||||||||||||||
הפלישה האיטלקית למצרים החלה את המערכה בצפון אפריקה במלחמת העולם השנייה בספטמבר 1940. מטרת הכוחות האיטלקיים הייתה להגיע לתעלת סואץ וכדי לעשות זאת היה עליהם לעבור דרך צפון מצרים.
האיטלקים חדרו כ-100 קילומטר לתוך מצרים אך לא נתקלו בכוח הבריטי העיקרי. הם נתקלו רק בכוח מיסוך בריטי שכלל בריגדה משוריינת מתוגברת.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]האיטלקים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-10 ביוני 1940 הכריזו האיטלקים מלחמה על בריטניה. באותה העת היו להם 250,000 חיילים בלוב (בנוסף ל-250,000 נוספים במזרח אפריקה האיטלקית) שאורגנו בשתי ארמיות זמינות: הארמייה ה-5 שהייתה הגדולה מבין השתיים והוצבה בטריפוליטניה כדי לעמוד מול הכוחות הצרפתיים בתוניסיה, והארמייה ה-10 שהוצבה כדי להתמודד עם הבריטים וכללה 5 דיוויזיות. עם תבוסת צרפת הועברו כוח אדם ומשאבים מהארמייה ה-5 (שכבר לא עמדה בפני איום צרפתי) לארמייה ה-10, וזו כללה 10 דיוויזיות. למרות מספר החיילים הגדול, סבלה הארמייה מחוסר יכולת שינוע ומקצינים באיכות ירודה.
חילות התותחנים והשריון היו בעלי המוראל הגבוה ביותר בצבא האיטלקי. עם זאת, כלל חיל השריון האיטלקי בעיקר מאות טנקי L3 קלים, שהיו שריוניות שאוישו על ידי שני אנשי צוות (נהג ומפקד) מחומשיים בשני מקלעי שמונה מילימטרים. טנקים אלו היו פגיעים במיוחד ונחותים בהשוואה למטילדות הבריטיים. האיטלקים הקימו את "כוח מלטי" תחת פיקודו של הגנרל פייטרו מלטי. כוח זה שונע על גבי משאיות, וכלל 6 גדודים וכן כלל הרבה יותר טנקים מכוחות אחרים. "כוח מלטי" כלל כמעט את כל הטנקים הבינוניים של הצבא האיטלקי.
כוח חיל האוויר האיטלקי שהוקצה למשימה כלל 300 מפציצים ומטוסי קרב ומטרתו הייתה לסייע לכוחות היבשה. הצי המלכותי האיטלקי סבל ממחסור בדלק, ויכול לסייע רק מעט לכוחות היבשה.
הבריטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]חיל המצב הבריטי במצרים כלל בעת הפלישה האיטלקית 36,000 איש (כולל אנשי מנהלה וסיוע) תחת פיקודו של ארצ'יבלד וייוול, מפקד הכוחות הבריטיים בזירת המזרח התיכון.
האיטלקים ניצבו אל מול דיוויזיית הרגלים ההודית ה-4 והדיוויזיה המשוריינת ה-7 ("חולדות המדבר") החלשות יחסית. הבריטים צפו שהאיטלקים יתקפו לכיוון מרסא מטרוח ולכן ריכזו שם את רוב כוחות השריון שלהם, כאשר הם מותירים מול האיטלקים את כוחות הסיוע של הדיוויזיה ה-7 שתפקידם היה להטריד את היריב אם יותקפו. הצי הבריטי השיג לקראת סוף 1940 עליונות ימית בזירת הים התיכון ולכן יכל לתקוף את החופים האיטלקיים בלוב כמעט ללא הפרעה. חיל האוויר המלכותי כלל 205 מטוסים בזירת המזרח התיכון, אך רק חלקם יכלו לסייע ללוחמים במצרים.
הלחימה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-10 באוגוסט 1940 הודיע בניטו מוסוליני למפקד הכוח האיטלקי רודולפו גרציאני: ”כבר הוחלט על הפלישה לבריטניה. תוך שבוע או חודש המחלקה הגרמנית הראשונה תגיע לאדמה בריטית. אני חוזר ואומר שאין יעדים טריטוריאליים למתקפה שלנו. זוהי לא שאלה על אלכסנדריה או אפילו סאלום. אני רק מבקש ממך לתקוף את הכוחות הבריטים הניצבים מולך”
הרמטכ"ל האיטלקי, המרשל פייטרו באדוליו הבטיח למתקפה את האספקה והתחבורה הדרושים למבצע אך לא מילא את חובתו. ב-8 בספטמבר הסכים גרציאני, שחרב הפיטורין הייתה מונחת על צווארו, לתוכנית הפלישה למצרים. התוכנית נסובה סביב המחסור בתחבורה בצבא האיטלקי. תמצית התוכנית הייתה שכוחות השריון והתותחנים של ברטי (מפקד הארמייה ה-10) ילוו את חוד החנית בפלישה, חיל הרגלים האיטלקי, וימנעו את איגופו.
הלחימה החלה ב-9 בספטמבר בקרבות אוויר בין חיל האוויר האיטלקי לבריטי. הבריטים הפציצו את טוברוק ועוד יעדים בעורף בלוב. האיטלקים מצידם ניסו לרכך את נתיב הפלישה העתידי. ביום תחילת המבצע הוצנחו צנחנים איטלקים בסאלום והבריטים שעמדו בנחיתות מספרית פרשו מוקשים ונסוגו.
התקדמות הצבא האיטלקי על הקרקע התגלתה כמאבק: דיוויזיה שלמה איבדה את דרכה במדבר ומנועים רבים סבלו מחימום יתר. "כוח מלטי" טעה בדרכו וכך הפלישה האיטלקית על הקרקע הואטה מאוד. האיטלקים, שתקשורת הרדיו שלהם יורטה על ידי הבריטים, סיפקו את המידע הזה לשאר העולם. רק ב-10 בספטמבר נצפה "כוח מלטי" על ידי כוח סיור בריטי.
ב-13 בספטמבר חצו האיטלקים את הגבול בין לוב ומצרים. ארבע הדיוויזיות האיטלקיות התקדמו באיטיות מזרחה לאורך החוף המצרי, כאשר הבריטים בתגובה נסוגים ומותירים רכבים נטושים.
גרציאני הגיע לסידי בארני ב-16 בספטמבר והורה לעצור את המתקפה בשל בעיות לוגיסטיות ומחסור באמצעי תחבורה, שאפיין עוד קודם את הצבא האיטלקי. על אף רצונו של מוסוליני להמשיך במתקפה, הורה גרציאני להתחפר בעמדות ולבנות ביצורים במקומות שנכבשו. האיטלקים הגיעו 130 ק"מ מערבית לריכוז הכוח הבריטי העיקרי במרסא מטרוח.
תוצאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפלישה הסתיימה ללא הכרעה ברורה. האיטלקים לא הגיעו למרסא מטרוח והיו רחוקים מיעדם המקורי - תעלת סואץ. מוסוליני טען שהפסקת המתקפה תרמה לבריטים יותר מאשר לאיטלקים עצמם וחרב פיטורין ריחפה מעל ראשו של רודולפו גרציאני. ב-28 באוקטובר 1940 החלה מלחמת איטליה–יוון שמיקדה את מרב תשומת הלב של האיטלקים. כך יכל גרציאני לשקול את תוכניותיו באופן נינוח.
באמצע דצמבר תוכננה המתקפה להימשך עד מרסא מטרוח, אולם ב-8 בדצמבר הבקיעו הבריטים בהצלחה את קווי ההגנה האיטלקיים דרומית לסידי בראני. ב-11 בדצמבר המתקפה הורחבה ונפתח מבצע מצפן במהלכו נהדפו האיטלקים חזרה לתוך לוב והארמייה ה-10 האיטלקית הושמדה כולה. למזלם של האיטלקים המתקפה נעצרה לאחר שוינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, החליט להפריש חלק מהכוחות הבריטים בצפון אפריקה לטובת אלו הלוחמים ביוון.