הפניית הלחי השנייה
הפניית הלחי השנייה היא מונח שמקורו בספרות הנוצרית, בדרשה על ההר הקוראת לאדם שלא לנקום במי שפגע בו, עד כדי כך שיביא עצמו לקבל ברצון פגיעה נוספת. קטע זה יכול להתפרש כאילו הוא מבטא תמיכה בפציפיזם.
בכתבי הקודש הנוצריים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקור הביטוי בדרשת ההר בברית החדשה בבשורה על פי מתי פרק ה'. חלופה קוטבית ל"עין תחת עין" ניתנת על ידי ישו הקורא לא להתנגד לרשע. אם יסטור על הלחי הימנית, יש להושיט לו את הלחי השנייה. אם ייקח את הטוניקה יש לתת לו את המעיל, אם כופה ללכת עמו מיל, יש ללכת עמו שני מילים.
בדרשה על המישור בבשורת לוקס פרק ו', כחלק מציווי "ואהבת את אויביך", דברים אלו נאמרים בשנית.
פרשנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנרכיזם נוצרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי פרשנות אשר לוקחת את הנאמר פשוטו כמשמעו, הקטעים קוראים לאי-התנגדות מוחלטת עד כדי סיוע לתוקפן. דבר זה מנוגד לחלוטין לפעילות להגנה עצמית שכל ממשלה מחויבת לה. לפיכך ניתן למצוא בפרשנות זו תמיכה באנרכיזם נוצרי. דבר זה בא לידי ביטוי אצל לב טולסטוי בספרו מ-1894: "ממלכת האלוהים שבתוכך".
התנגדות לא אלימה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המלומד וולטר ווינק, בספרו "Engaging the Powers: Discernment and Resistance in a World of Domination", מפרש את הקטע בקריצה כאילו בא לבטא חתירה מתוחכמת תחת מבני הכוח של התקופה.[1]
בתקופתו של ישו, אומר ווינק, מכה על גב היד של אדם שנחשב לבן מעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר הייתה אמצעי לבטא בו סמכות ודומיננטיות. אם הנרדף "הפנה את הלחי השנייה", עמד התוקף בפני דילמה: יד שמאל שימשה למטרות לא נקיות, ולכן מגע בה לא היה מכובד. האלטרנטיבה, פשוט להכות את האדם, נתפסה כהצהרה שהתוקף והמותקף הם בעמדת שוויון. לפיכך, בהפניית הלחי השנייה, הנרדף תבע שוויון.
הקריצה ממשיכה בפרשנות על מסירת הגלימה בנוסף לטוניקה. החייב מסיר את החולצה מגבו, מצב האסור על פי הדין העברי כאמור בספר דברים (כד, י–יג). בכך שנתן למלווה גם את הגלימה, התערטל החייב. אבל עירום פומבי נתפס כמביא בושה על הצופה, ולא רק על האדם העירום, כפי שנראה במקרה של נח (בראשית ט, 20–23).
הקריצה מפרשת את הפסוק הבא מדרשת ההר כשיטה לגרום לתוקף לעבור על החוק. החוק הרומי באנגריה איפשר לשלטונות הרומאים לדרוש מתושבי השטחים הכבושים לשאת מסרים וציוד במרחק של מיל אחד, אך אסר לאלץ אדם ללכת רחוק יותר ממיל בודד.
ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]
במגילת איכה נאמר בתוך רשימת המלצות לאדם צעיר "יתן למכהו לחי ישבע בחרפה",[2] רבי דוד הנגיד כותב בביאורו על הפסוק "אם הכהו אדם על הלחי יפשוט לו הלחי האחר".
מנגד, כמה הוגים יהודים ציינו שהדרישה להפנות את הלחי השנייה דווקא מבדילה בין היהדות לנצרות, הבחנה כזו היא בדרך כלל פולמוסית המנסה להדגיש את יתרונה המוסרי של היהדות על פני הנצרות. בעוד שהוגים כמו הרב שלמה אבינר טוענים כי המושג "הפניית הלחי השנייה" לקחו הנוצרים מהיהדות והיהודים הם אלו שהלכו לפיו במידה רבה יותר מהנוצרים[3], ישנם אחרים אשר דווקא טוענים כי היהדות אינה מציגה תביעה כזו למאמיניה. למשל, הרב יובל שרלו סיכם את הניואנסים של ההבחנה בין הדתות תוך הדגשת עדיפותה של היהדות על הנצרות, בכותבו:[4]
היהדות מתנגדת מאוד להפיכת עיקרון זה ( - הגשת הלחי השנייה) לעיקרון החובה המוטלת על האדם. אין ההדרכה המוסרית מנוגדת לטבע האדם להשיב מלחמה[5], ואין ההדרכה המוסרית מתכחשת לחובה לפעול לעיתים בדין או בנקמה. ההדרכה הנוצרית מתחפשת להדרכה של חסד, אך היא מנוגדת לטבע האדם, לאמת וליושר, ובשל כך היא גם קורסת.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Wink, Walter (1992). Engaging the Powers: Discernment and Resistance in a World of Domination. Fortress Press. pp. 175–82. ISBN 978-0-80062646-4. נבדק ב-27 בדצמבר 2013.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ מגילת איכה, פרק ג', פסוק ל'
- ^ הלחי השנייה, באתר http://shlomo-aviner.net/index.php
- ^ הפניית הלחי השניה - הרב יובל שרלו - מורשת שו"ת, באתר shut.moreshet.co.il
- ^ ראו גם בספר החינוך, מצוה שלח, שכתב: "ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחר והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המדה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם"