הפצצת בארי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפציץ Ju-88 מן הדגם ששימש להפצצת בארי

הפצצת העיר בארי שבאיטליה על ידי חיל האוויר הגרמני התרחשה ב-2 בדצמבר 1943, בעת שהעיר בארי ונמלה הוחזקו על ידי בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. ההפצצה היעילה - שזכתה לכינוי פרל הארבור הקטנה - הביאה להטבעת עשרות אוניות, ושיתקה את הנמל עד לפברואר 1944. תוצאות ההפצצה הוחמרו על ידי דליפת גז חרדל שנמצא באונייה אמריקאית, אשר נפגעה בהפצצה. ארצות הברית ובריטניה ניסו להסתיר ולטייח את הימצאות הגז בנמל ואת פגיעתו בנמצאים בו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית ספטמבר 1943 חתמו בעלות הברית בסיציליה על הסכם שביתת נשק עם איטליה, וימים אחדים לאחר מכן פלשו צבאותיהם לאיטליה עצמה. גרמניה הנאצית הגיבה בהשתלטות על צפון ומרכז איטליה, שהפכה לשדה קרב עד לסיום המלחמה באירופה.

נמל בארי - עיר בת 250 אלף תושבים שבחוף המזרחי של איטליה - נתפס על ידי הדיוויזיה המוטסת ה-1 הבריטית ב-11 בספטמבר. לאחר מכן שימש הנמל לפריקת תחמושת ואספקה מאוניות עבור צבאות בעלות הברית.

בראשית דצמבר 1943 לא הייתה לנמל בארי הגנה נגד מטוסים נאותה ולא חיפוי של מטוסי קרב. בעלות הברית לא התייחסו ברצינות לאיום של תקיפה אווירית עליו, שכן סברו שכוחות חיל האוויר הגרמני בזירה היו מתוחים על פני שטח רב, ולמרות שמטוסים גרמנים תקפו בחודש הקודם ארבע פעמים את נאפולי וכן תקפו מטרות אחרות בים התיכון.

ב-2 בדצמבר נמצאו בנמל בארי כארבעים אוניות מטען - אמריקאיות, בריטיות, צרפתיות, פולניות, נורווגיות והולנדיות. בערב היום היה הנמל מואר על מנת לזרז את פריקת האוניות.

ההפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2 בדצמבר אחר הצהריים ערך מטוס גרמני סיור מעל נמל בארי. הדו"ח שהביא הוביל להחלטה לתקוף את הנמל מן האוויר. מפקד הזירה גנרל קסלרינג רצה לתקוף את שדות התעופה של בעלות הברית ליד פוג'יה, אך לחיל האוויר הגרמני בזירה לא היו מטוסים מספיקים לשם כך. מפקד צי האוויר השני וולפרם פון ריכטהופן הציע לתקוף במקום זאת את הנמל, בתקווה שבעקבות זאת תואט תנועתה צפונה באיטליה של הארמייה השמינית הבריטית. להתקפה הועמדו 105 מפציצים מדגם יונקרס Ju 88. כיוון שריכטהופן שיער שבעלות הברית יצפו להתקפת אוויר מצפון, הצטוו הטייסים לטוס מעל הים האדריאטי ולגשת אל המטרה מדרום.

ההתקפה החלה בשעה 19:25. מספר מטוסים חגו מעל הנמל והטילו מוץ כדי להטעות את מכ"ם בעלות הברית. הם גם הטילו נורים, שלא היו דרושים שכן הנמל היה מואר היטב. ההפצצה השיגה הפתעה, נמשכה כשעה והייתה מדויקת. פגיעה בשתי אוניות שהיו טעונות בתחמושת גרמה להתפוצצויות שניפצו חלונות במרחק של עד 11 קילומטר מן הנמל. צינור דלק על הרציף התבקע והדלק שדלף ממנו ניצת. הלהבות התפשטו על פני רוב שטח הנמל ואפפו גם אוניות שלא ניזוקו בהפצצה.

28 אוניות ועליהן מטען של 31 אלף טון נהרסו ורובן טבעו (שבע מהאוניות הטבועות נמשו בהמשך ושתיים הוחזרו לשירות). עוד 12 אוניות נפגעו. בין ההרוגים היו לפחות 350 ימאים וחיילים שנמצאו על סיפון האוניות. מספר הנפגעים המדויק בהתקפה איננו ברור, ולפי אחת הטענות הגיע עד לכ-2,000 אנשי צבא ואזרחים איטלקים שנהרגו.

בעקבות ההפצצה נסגר הנמל למשך שלושה שבועות וחזר לפעילות מלאה רק בפברואר 1944.

ב-9 באפריל 1945 נפגע הנמל שוב, הפעם עקב התפוצצות מטענה של אוניית תחמושת אמריקאית שעגנה בו. אסון זה גרם לסגירת הנמל לחודש ולמותם של 360 איש. עוד 1,730 איש נפצעו.

פגיעת הגז מהאונייה ג'ון הרווי[עריכת קוד מקור | עריכה]

האונייה ג'ון הרווי בוערת בנמל לאחר ההפצצה

אחת מן האוניות שנהרסו הייתה אוניית ליברטי בשם ג'ון הרווי. היא נשאה מטען סודי של 2,000 פצצות אוויר שהכילו כל אחת 27-32 קילוגרם של גז חרדל. הן נשלחו לאירופה לקראת התקפת תגמול אפשרית במידה והגרמנים יממשו את איומיהם לנקוט בלוחמה כימית באיטליה. נוכחותה בנמל לא נמסרה לשלטונות הבריטים. הפגיעה באונייה הביאה לדליפת הגז ממנה אל מי הנמל, שכבר היו מכוסים בדלק ושמן שדלפו מאוניות אחרות שנפגעו. הגז התערב במים השמנוניים, אשר כיסו המוני ימאים שנטשו את אוניותיהם הפגועות וקפצו למים. חלק מן הגז התאדה והתערב בענני העשן שעלו מעל לנמל. השוחים במים נמשו ונשלחו לתחנות רפואיות, אלא שצוותי התחנות לא היו מודעים לנוכחותו של הגז. לכן הם התמקדו בטיפול במי שנפגעו מהדף ומאש ולא טרחו סביב אלו שרק היו מכוסים בשמן. רבים מאלו סבלו מפגיעת הגז, שאפשר היה להקטין אותה אילו הם היו נשטפים או פשוט מחליפים את הבגדים שלבשו.

בתוך יום הופיעו סימני פגיעת הגז - עיוורון וכוויות כימיות - אצל 628 ניצולים ואנשי סגל רפואי שנחשפו לגז במהלך הטיפול בנפגעים. נוספו אליהם מאות תושבים איטלקים שנזקקו לטיפול לאחר שנפגעו מן הגז שהתערב בענני העשן אשר נישאו מעל לעיר. המקור לפגיעות שנפגעו נותר עלום שכן הצבא האמריקאי ביקש להמשיך לשמור בסוד את עובדת הימצאות פצצות הגז על האונייה ג'ון הרווי. כמעט כל אנשי צוותה נהרגו ולא היו מסוגלים לבאר את מקור הריח שנדף מנפגעי הגז.

עד לסוף דצמבר מתו מפגיעותיהם 83 מתוך 628 הנפגעים אנשי הצבא שסבלו מפגיעת הגז. מספרם של האזרחים שמתו מפגיעת הגז לא נקבע, שכן רבים מהם עזבו את העיר כדי למצוא מחסה אצל קרובי משפחה שגרו מחוץ לה.

קיימת השערה כי פגיעת הגז התרחבה בדרך נוספת - על ידי מטר של מים מעורבים בשמן ובגז שהותז ברחבי הנמל והרטיב ימאים על סיפון אוניות שעגנו בו. שתי משחתות בריטיות, זטלנד (Zetland) ובייסטר (Bicester), היו בנמל, נפגעו חלקית בהפצצה ועסקו בפעולות הצלה, ולאחר מכן הצטוו לשוט לנמל טרנטו. אחת מהמשחתות אספה ניצולים מההפצצה מהמים ביציאה מהנמל והמשיכה בדרכה. ציוד הניווט שעל המשחתות נפגע עקב ההפצצה והדבר גרם לטעויות ניווט והאריך את ההפלגה. בינתיים החלו להתגלות באנשים שעל סיפונן הסימפטומים של פגיעת גז החרדל. כשהגיעה הבייסטר לקרבת נמל טרנטו כבר לא יכול היה אף אחד מהקצינים שעליה לראות מספיק על מנת לנווט אותה אל תוך הנמל, ונדרשה לה לשם כך עזרה מן החוף.

ניסיון ההסתרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ההפצצה נשלח אל בארי ד"ר סטיוארט אלכסנדר מהסגל הרפואי במפקדת מפקד בעלות הברית דווייט אייזנהאואר. הוא הכיר מאימונים שעבר את השפעותיו של גז חרדל. הוא חקר את פשר הסימפטומים שהתגלו אצל נפגעי הגז. אלכסנדר לא ידע על הימצאות גז החרדל בנמל אך הוא חשד בהימצאו שם, למרות שהסימפטומים שגרם הגז המעורב במים היו מפורשים פחות מאלו שהיה גורם גז המוטל מהאוויר. למרות שלא הצליח לקבל אישור לכך משרשרת הפיקוד האמריקאית הוא הורה לסגל הרפואי לטפל בנפגעים על בסיס ההנחה שהם נפגעו מגז חרדל, ועל ידי כך ניצלו חיי רבים. חקירתו של אלכסנדר הביאה לאיתור האונייה ג'ון הרווי כמוקד התפשטות הגז. הוא אימת את חשדו שהיה בה גז חרדל לאחר שמצא חלקים מפצצת גז תקנית של צבא ארצות הברית. אלכסנדר גם שימר דגימות של רקמות מגופותיהם של קורבנות של הגז בבארי, ולאחר המלחמה הן שימשו אלו לפיתוח גרסה מוקדמת של כימותרפיה בשם מוסטין (Mustine), שהתבססה על גז החרדל.

הפיקוד העליון של בעלות הברית ניסה להסתיר את נוכחות גז החרדל בנמל, מחשש שהגרמנים יניחו שבעלות הברית עורכות הכנות למתקפה כימית באיטליה וינחיתו התקפה כימית מונעת משלהם. עם זאת, מספר העדים לנזק שגרם הגז היה גדול מדי. בפברואר 1944 פרסם פיקוד בעלות הברית הודעה שהודתה בתאונת הגז וציינה שלבעלות הברית לא הייתה כוונה להשתמש בו אלא כאמצעי תגמול על התקפה כימית גרמנית.

הגנרל איזנהאואר אישר את הדו"ח של ד"ר אלכסנדר. לעומתו הורה ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל למחוק כל התייחסות לגז ממסמכים בריטיים, שהמיתות מן הגז צוינו בהם ככאלו שנגרמו מפגיעת נשק האויב.

ב-1959 הוסר הסיווג הביטחוני מהמסמכים האמריקאים על ההתקפה, אך הפרשה נותר עלומה עד 1967. אז פרסם גלן אינפילד (Glenn B. Infield) את ספרו '''Disaster in Bari'''. ב-1986 הודתה ממשלת בריטניה כי נפגעי ההפצצה בבארי נחשפו לגז חרדל והיטיבה את תשלומי הקצבאות שלהם. ב-1988 הביאה השתדלות של מספר אישים בארצות הברית להכרה של קצין הרפואה הראשי של צבא ארצות הברית בפעולות שנקט ד"ר אלכסנדר לאחר האסון בבארי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]