הפצצת דרזדן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דרזדן לאחר ההפצצה
העיר ההרוסה - מבט מגג בניין העירייה

הפצצת דרזדן היא הפצצה אסטרטגית שערכו חיל האוויר של ארצות הברית וחיל האוויר המלכותי במשך שלושה ימים בשלהי מלחמת העולם השנייה (13 - 15 בפברואר 1945) על דרזדן, בירתה של מדינת סקסוניה שבגרמניה. 1,300 מפציצים כבדים הטילו 3,900 טונות של פצצות ופצצות תבערה בארבעה גלי הפצצה של מאות מפציצים. מספר הקורבנות בהפצצה נאמד בין 25,000 ל-40,000, וכ-85% ממבני העיר על פני שטח של 34 קמ"ר במרכז העיר נחרבו כליל.

המניעים להפצצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דרזדן הייתה עיר תעשייתית חשובה וצומת תחבורה ותקשורת מרכזי. בזכרונותיו מתאר אותה וינסטון צ'רצ'יל כ"מרכז תקשורת של החזית המזרחית בגרמניה".

בשנת 1944 התחזקו בעלות הברית. הם עמדו לפני כיבוש רומא, אלפי מטוסים הפציצו את ערי גרמניה ויעדים תעשייתיים, כגון סכרים ובתי-חרושת, ויעדים צבאיים כמו בסיסי הטילים V1 ו-V2, שנורו על לונדון וגרמו הרס רב. ברית המועצות התחזקה והמשיכה להדוף את הגרמנים.

קיימות טענות שההפצצה נעשתה לפי בקשת ברית המועצות במסגרת ועידת יאלטה שהסתיימה יומיים לפני ההפצצה, כדי לחבל במעבר כוחות צבא גרמניים דרך העיר. לטענות אלו אין שום סימוכין במסמכי הוועידה, מה עוד שהבריטים תכננו את הפצצת דרזדן שבוע לפני תחילת הוועידה.[1] עם זאת, המניעים הללו אינם מסבירים את עוצמת ההפצצה, ולדעת רבים יש להסבירה דווקא כפעולת נקמה, כתגובה להתקפות האוויר הגרמניות על ערי בריטניה, ובמיוחד הפצצת קובנטרי. באופן דומה ניתן לראות בה פעולת לוחמה פסיכולוגית, ניסיון לשבור את מוראל הגרמנים במטרה לקצר את המלחמה.[2]

בשל מיעוט ההפצצות על העיר במשך כל המלחמה, היא הפכה למקום מקלט לפליטים מכל האזור, והפצצתה היוותה פגיעה קשה במוראל הגרמני. בגרמניה הייתה אמונה (חסרת כל ביסוס) כי בנות הברית מתייחסות לעיר כאל עיר מפורזת, אמונה שהביאה להעברת תותחי הנ"מ שהגנו על העיר לאזורים שנחשבו רגישים יותר, כך שבעת ההפצצה הייתה העיר נטולת הגנה אווירית.[3] עוצמת נזקי ההפצצה מוסברים בעיקר בתנאי מזג אוויר טובים והיעדר הגנה אווירית. כתוצאה, דייקו המפציצים ונוצר אפקט מצטבר של קיר אש שהחריב את מרכז העיר.

ההפצצה ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריך אזור מטרה כוח כלי טיס פצצות TNT (בטון) פצצות דליקות (בטון) סך הכול
7.10.44 מגרש עריכה חיל האוויר ה-8 30 72.5   72.5
16.1.45 מגרש עריכה חי"א ה-8 133 279.8 41.6 321.4
14.2.45 אזור העיר יחידת ההפצצה של ה-RAF 772 1477.7 1181.6 2659.3
14.2.45 מגרש עריכה חי"א ה-8 316 487.7 294.3 782.0
15.2.45 מגרש עריכה חי"א ה-8 211 465.6   465.6
2.3.45 מגרש עריכה חי"א ה-8 406 940.3 140.5 1080.8
17.4.45 מגרש עריכה חי"א ה-8 572 1526.4 164.5 1690.9
17.4.45 אזור תעשייה חי"א ה-8 8 28.0   28.0
אנדרטת מרטין לותר, אחרי ההפצצה
ערימת נפגעים לאחר ההפצצה

ב-13 בפברואר החלה הפצצת העיר על ידי הבריטים. בשלב זה לא יכלו האמריקנים להשתתף בהפצצה בגלל מזג אויר אביך. מפציצי לנקסטר והאליפאקס הפציצו מפעל דלק הנמצא כ-100 ק"מ מדרזדן, וזאת במטרה להטעות את כוחות ההגנה האווירית הגרמנית. מטוסי מוסקיטו התקיפו את הערים מגדבורג, בון ונירנברג.

בגל הראשון של הפצצת העיר עצמה, הצניחו מטוסי קרב מוסקיטו מטעני מגנזיום מאיר לשם סימון המטרות, ומפציצי קרב מוסקיטו הטילו כ-500 ק"ג של מטרות-ציון. 254 מפציצי לנקסטר שחדרו דרך צרפת, הגיעו לדרזדן והשליכו 500 טון חומרי נפץ, ו-375 טון פצצות תבערה, ובסך הכול כ-200,000 פצצות תבערה. הפצצות המרסקות היו במשקל 250 ק"ג עד 2 טון כל אחת.

שלוש שעות מאוחר יותר הגיע הגל השני של המפציצים. לאחר גל זה עלה מרכז העיר כולו בלהבות.

למחרת תקפו 431 מפציצים אמריקניים מסוג B-17S, בחיפוי 784 מטוסי מוסטאנג P-51, והטילו 771 טון פצצות. מאחר שהעיר בערה כולה, טס הגל האחרון שמנה 60 מטוסים לפראג והטיל עליה 153 טון פצצות.

ההערכות בתום המלחמה לגבי מספר ההרוגים בהפצצה הגיעו ל-250,000 ואף ל-500,000 איש על פי דיווח גרמני. אולם בשנת 2010 דיווח העיתון הלונדוני "טיימס" כי ועדת היסטוריונים שביקשה לחקור כמה בני אדם באמת נהרגו בהפצצה בחנה במשך חמש שנים את הארכיון העירוני לצד מסמכים רשמיים של הרשויות המקומיות, לרבות רישומי לידה ותמותה. חברי הוועדה אף הצליבו את המידע עם דיווחי עדי ראייה ומסמכים משפטיים. בתום המחקר הם פרסמו דו"ח שקבע כי לא יותר מ-25 אלף בני אדם נהרגו. החוקרים גם דחו ספקולציות שגופות רבות מעולם לא נמצאו. הערכה זו עולה בקנה אחד גם עם מחקר בלתי תלוי מטעם העיר דרזדן שנערך בשנת 2006. הסיבה לטווח רחב זה של הערכות הוא שבעיר התרכזו פליטים שברחו אליה ועובדי כפייה שהועסקו בה. לכן לא היה מידע מוסמך על מספרם האמיתי של תושבי העיר, ודיווחים נאציים ניצלו זאת וציינו מספרים מוגזמים.[4]

הנזק לרכוש היה גדול ביותר. מתוך 28,410 בתים בחלקה המרכזי של העיר, נחרבו 24,866 בתים. שטח של 34 קמ"ר נחרב כליל.

השפעת ההפצצה על יהודי דרזדן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבשאר ערי גרמניה, רוכזו יהודי דרזדן ורובם נשלחו למחנות ריכוז שם נרצחו עוד בטרם ההפצצה. ערב ההפצצה נותרו בדרזדן מספר מועט של יהודים, בעיקר שהיו נשואים לארים. ב-13 בפברואר נמסרו ליהודים אלה צווי התייצבות למשלוח האחרון שנועד להתקיים ב-16 בפברואר. ההפצצה והכאוס שהתחולל בעקבותיה אפשר ליהודים להימלט מהעיר תוך הסתרת זהותם היהודית, להיטמע באוכלוסייה וכך ניצלו חייהם.[5]

השוואה להפצצות אחרות במלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שישנן טענות כי ההפצצה הייתה קשה במיוחד, הרי כשמשווים את כמות הפצצות שהוטלו על העיר לעומת ערים אחרות, נראה כי ערים אחרות ספגו התקפות קשות יותר:

  • על דרזדן הטילו האמריקאים 1,248 טון והבריטים 2,659 טון, סה"כ 3,907 טון
  • על אסן, בעלת גודל דומה ומספר תושבים דומה הטילו האמריקאים 1,518 טון והבריטים 36,420 טון, סה"כ 37,938 טון
  • על לייפציג, בעלת גודל דומה ומספר תושבים דומה הטילו האמריקאים 5,410 טון והבריטים 6,206 טון, סה"כ 11,616 טון
  • על קלן, בעלת גודל דומה ומספר תושבים דומה, הטילו האמריקאים 10,211 טון והבריטים 34,712 טון, סה"כ 44,923 טון

הפצצת דרזדן לא הייתה מקרה יחיד של פעולות לחימה כנגד עיר בעלת משמעות אזרחית ולא צבאית. בעקבות הטלת פצצת האטום על הירושימה נמנו כ-140,000 הרוגים. בטוקיו נמנו 100,000 הרוגים בהפצצה בפצצות תבערה דומות לאלו שהוטלו על דרזדן.

בגרמניה יש המתייחסים להפצצה כפשע מלחמה, כתגובה להאשמה קולקטיבית של הגרמנים בפשעי המלחמה של גרמניה הנאצית.[6]

הפצצת דרזדן בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הפצצת דרזדן בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Tony Joel, The Dresden Firebombing: Memory and the Politics of Commemorating Destruction עמ' 61
  2. ^ אלי שאלתיאלהאם אפשר להעמיד את צ'רצ'יל לדין על פשעי מלחמה נגד הגרמנים, באתר הארץ, 30.4.07
  3. ^ טיילור
  4. ^ יעל גרינפטר, ועדת היסטוריונים בגרמניה: בהפצצת דרזדן נהרגו 25 אלף בני אדם - ולא חצי מיליון, באתר הארץ, 19.3.2010
  5. ^ ויקטור קלמפרר, יומנים 1933–1945: מבחר; (תרגמה מגרמנית: טלי קונס),‫ תל אביב: עם עובד, תשס"ה-2004, עמ' 456
  6. ^ ניצן ליבוביץ', מתי זיכרון לגיטימי נהפך להכחשת העבר?, באתר הארץ, 31.7.07